“את הספר הזה סימנתי באחת הרשימות די מזמן. היה נראה לי מאוד מעניין לקרוא על חייה של נערה חרדית קלאסית, לא מאיזו חסידות איזוטרית, אלא דווקא מהחברה הליטאית, הנורמטיבית, כזו שאמורה להיות מעוּרה יותר בחיים. מסגרת הסיפור מאוד פשוטה. שנה בחייה של נערה חרדית, רווקה מוכשרת וחכמה באמצע שנות העשרים של חייה שעובדת בחברת היי-טק ירושלמית. כל חודש עברי – פרק, מאלול ועד סוף אב של השנה הבאה. אז ככה, מצד אחד הספ”

“פעם לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט. הם היו בערך בני שמונים אז. ההורים שלי ראו את האושפיזין בקולנוע וחשבו שאולי סבא וסבתא שלי יוכלו להינות מזה. אני עוד לא ראיתי ורציתי, לכן התנדבתי לקחת אותם. בסוף הסרט הם אמרו תודה ושנהנו, אבל אני בספק אם סבתא שלי באמת נהנתה. ישבתי לידה, וכל חמש דקות היא הניעה את ראשה ואמרה "אח! אצלנו זה לא כך!" בדרך חזור היא סיפרה לי שגם אצלם, בבית האבות, מראים סרטים לפעמים. שבו”

“באמצעי כיתה י', זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, החלטנו אני וחבריי לבקר בפעם הראשונה בכותל לבדנו וללא ליווי מבוגרים. הסתובבנו בין החומות הגבוהים של העיר העתיקה, שוטטנו בין הרחובות הצרים ברובע היהודי וחיפשנו (שלא במתכוון, כמובן) להכיר את פניה של ישראל הזרה והלא ברורה שבאותה העת הייתה רחוקה מלהפוך לארצנו. הרחובות היו מלאים באנשים שונים ודי מוזרים לטעמנו החילוני, היה צפוף, כולם מיהרו להגיע לכותל ולהתחיל”

“נהניתי מאד לקרוא את הספר הזה. זהו מעין יומן של צעירה חרדית רווקה בת 24 פלוס המתאר שנה בחייה. הספר מחולק לשניים עשר חודשי השנה העברית. חדווה ברגמן זה שם העט של הסופרת והגיבורה בסיפור הינה היא בעצמה. חדווה היא בחורה מבריקה שעובדת בתור מתכנתת בחברת מחשבים בירושלים. היא הרווקה האחרונה מבנות כיתתה בסמינר. כל חייה מוקדשים למציאת שידוך הולם. היא יוצאת לפגישות עם בחורי ישיבה בלובי של בתי מלון. בפגישות הי”

“את הספר הזה סימנתי באחת הרשימות די מזמן. היה נראה לי מאוד מעניין לקרוא על חייה של נערה חרדית קלאסית, לא מאיזו חסידות איזוטרית, אלא דווקא מהחברה הליטאית, הנורמטיבית, כזו שאמורה להיות מעוּרה יותר בחיים. מסגרת הסיפור מאוד פשוטה. שנה בחייה של נערה חרדית, רווקה מוכשרת וחכמה באמצע שנות העשרים של חייה שעובדת בחברת היי-טק ירושלמית. כל חודש עברי – פרק, מאלול ועד סוף אב של השנה הבאה. אז ככה, מצד אחד הספ”

“פעם לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט. הם היו בערך בני שמונים אז. ההורים שלי ראו את האושפיזין בקולנוע וחשבו שאולי סבא וסבתא שלי יוכלו להינות מזה. אני עוד לא ראיתי ורציתי, לכן התנדבתי לקחת אותם. בסוף הסרט הם אמרו תודה ושנהנו, אבל אני בספק אם סבתא שלי באמת נהנתה. ישבתי לידה, וכל חמש דקות היא הניעה את ראשה ואמרה "אח! אצלנו זה לא כך!" בדרך חזור היא סיפרה לי שגם אצלם, בבית האבות, מראים סרטים לפעמים. שבו”

“באמצעי כיתה י', זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, החלטנו אני וחבריי לבקר בפעם הראשונה בכותל לבדנו וללא ליווי מבוגרים. הסתובבנו בין החומות הגבוהים של העיר העתיקה, שוטטנו בין הרחובות הצרים ברובע היהודי וחיפשנו (שלא במתכוון, כמובן) להכיר את פניה של ישראל הזרה והלא ברורה שבאותה העת הייתה רחוקה מלהפוך לארצנו. הרחובות היו מלאים באנשים שונים ודי מוזרים לטעמנו החילוני, היה צפוף, כולם מיהרו להגיע לכותל ולהתחיל”

“נהניתי מאד לקרוא את הספר הזה. זהו מעין יומן של צעירה חרדית רווקה בת 24 פלוס המתאר שנה בחייה. הספר מחולק לשניים עשר חודשי השנה העברית. חדווה ברגמן זה שם העט של הסופרת והגיבורה בסיפור הינה היא בעצמה. חדווה היא בחורה מבריקה שעובדת בתור מתכנתת בחברת מחשבים בירושלים. היא הרווקה האחרונה מבנות כיתתה בסמינר. כל חייה מוקדשים למציאת שידוך הולם. היא יוצאת לפגישות עם בחורי ישיבה בלובי של בתי מלון. בפגישות הי”