הספר מתחיל בהתמקדות באלפרד ואניד למברט, זוג קשישים מהמערב התיכון מעיירה בשם סנט ג'וד. אלפרד סובל ממחלת פרקינסון, דמנציה ואולי גם דיכאון, ואניד נחנקת מצרכיו המתמידים של אלפרד. תשומת הלב שלה תמיד על ההצלחות או לכישלונות החומריים של ילדיה. בעוד אלפרד נאבק, אניד יוצרת עולם שבו בעלה פשוט עצלן, לא סובל מפרקינסון ודמנציה. ילדיה, צ'יפ, גארי ודניס, כולם חיים של רווחה.
לכל אורך הספר מדובר על ריקנות וחוסר תועלת. אפילו החכם ביותר מבין הילדים, צ'יפ, נכנע ללחץ ונופל כמעט בכל מלכודת. המקומות שהם הולכים אליהם מובילים לאכזבה. בדרך זו, פרנזן מתאר את אמריקה? דעיכתו של אלפרד חושפת את סופו של משהו עמוק, וריק - אולי דעיכתה של אמריקה.
לאורך הקריאה כל הזמן חשבתי שהאנשים האלה כמו תוכניות ריאליטי. לא משכנעים בגלל העלילה האיכותית של הספר, אלא משום שהוא מייצג רצונות ושאיפות של רוב האנשים אבל בסופו של דבר, זה ריק.
"התיקונים" מרגש במקצת למרות שאני לא אמריקאי משום שהוא חושף עצב עמוק על אמריקה. הקורא יכול לראות את העצב שברומן, אך הדמויות ממשיכות בחייהן, קיימות למען הקיום עצמו.
בסך הכל שווה קריאה

ארוך, ארוך מדי ולא מתגמל. ישנם חלקים טובים בהם הקריאה קולחת, אפילו מצחיקים. ישנם חלקים רבים שמייגעים. ציפיתי להרבה יותר לאור הביקורות והתאכזבתי.

החלום האמריקאי, שמישהו יסביר לי את המושג הזה. כל אותם אומללים שברחו ממזרח אירופה וממזרח אסיה ומדרום אמריקה כדי שהנה-הנה הם יגשימו את עצמם בארץ החופשייה והעשירה הזו שמבחינתה כולם אותו דבר. ארץ מהגרים שהצליחה ליצור טיפוס אופייני, כזה שנדמה שלקח את כל האפשרויות הבלתי מוגבלות שלו דווקא לצידן השלילי. ג'ונתן פראנזן הוכתר כמספר האמריקאי האולטימטיבי, האיש שכתב את הרומן האמריקאי הגדול. אם לשפוט על פי הספר הזה, האמריקאיות פירושה הרבה מאוד אומללות.

"התיקונים" מספר את סיפורה של משפחת למברט: האם איניד, טיפוס שמרני ואובססיבי על פי כל קלישאות האמהות הפולנית; האב אלפרד, קשיש שמאבד אט-אט את השליטה בגופו ובמוחו ונשאר תלוי בחסדי אשתו השתלטנית; הבן גרי, הצלחה כלפי חוץ ודיכאון קליני מבפנים; הבן צ'יפ, שמצליח לדרדר כל הצלחה בחייו ע"פ המתכון של רדיפת נשים ואלכוהול; והבת דניז, שפית מצליחה שמתקשה לסגל התנהגות זוגית הגיונית באופן כלשהו. כל אלה מתנגשים סביב חג המולד שאיניד משתוקקת לקיים בביתה בעיירה קטנה במערב התיכון. איניד עושה מאמצים אין סופיים לקבץ את משפחתה אלא שמדובר בחבורת אגואיסטים מלאי טינה ומשקעי עבר כה קשים שאיש אינו מסוגל לוותר במילימטר לצד זה או אחר, וגם לאיניד לא חסרה עקשנות ועיוורון מול המציאות.

כמו ב"חירות" המאוחר יותר (ושקראתי לפני כן) גם כאן פראנזן מפליא ליצור דמויות, לתאר את נבכי מחשבתם ורגשותיהם ולהביא אותנו להכרה עמוקה עם רצונותיהם ודחפיהם. על הדרך הוא גם ממלא אותנו באינפורמציה על מחלת האלצהיימר, תרופות חדשניות, פוליטיקה מזרח-אירופאית ותפעול רכבות במערב התיכון והכל בשפה קולחת ומרתקת. ואיכשהו למרות כל זה, אחרי כל 100 עמודים חשתי צורך להניח את הספר ולהתרענן קצת מהאומללות הזו, מההרס העצמי, מכל הטינה והעוינות והשנאה והפוליטיקה שמכסה על רגשות אנושיים פשוטים מאוד. נדמה כאילו מרחב האפשרויות העצום הזה שאמריקה מאפשרת הוא זה שעומד בבסיס התסכול התמידי של הדמויות, שתמיד חושבות שיוכלו להגיע למקום אחר, למקצוע אחר, למין אחר. תמיד יש עוד אפשרויות, תמיד הזוהר הוא במרחק נגיעה ולעזאזל המוסכמות, העיקר האושר האישי. האמריקאיות הזו משוקעת בטקסט לכל אורכו ורוחבו, בפרטיו הכי קטנים והיא מהות הספר. כל שם של מאכל, כל תוכנית טלוויזיה, כל מקום שמוזכר בספר הוא אמריקאי כל כך שחייבים לבאר לנו אותו בהערת שוליים שלא נפספס, וגם אז לא בטוח שהבנו את כל העומק.

אולי כאן נעוצה הבעיה שלי עם הספר- הוא לא מדבר אלי. התיאור שלו את החוויה האמריקאית הוא כל כך טוב שהוא כבר איננו מבט מבחוץ המבאר ומזמין אלא מבט מבפנים, מתוך הקרביים של הסיאוב הקפיטליסטי והמשפחות המתפרקות, מבט שאו שאתה שם או שאתה לא. ואני, כאן בישראל עם האמונות שלי והאפשרויות שלי והתרחישים העתידיים שלי לא מתחברת אליו. יתכן כמובן שזה קשור גם בגיל ובתקופת חיים צעירה מדי מכדי להכיל את כל הייאוש המשפחתי והקיומי הזה, אבל אני מרגישה שזה לא רק זה.
ואם כבר מדברים על אמונות- באגביות מוחלטת פראנזן סיפר שלי שסדרת נרניה (מוטיב שמשחק תפקיד בספר) היא בעצם הטפה קתולית ושאסלן הוא בן דמותו של ישו. כל כך הצטמררתי מהרס המיתולוגיה הפרטית שלי שכבר הייתי נגדו. כך או כך התיקונים הוא עוד דוגמה לספר שכל וירטואוזיות הכתיבה שלו לא תחפה על התחושה החמוצה שהוא משאיר, ושאין ספק שבחלוקה אנגליה/אמריקה צעדתי עוד צעד לכיוון האנגלופילי.

את התיקונים קראתי כדי לעשות תיקון. לא ממש תיקון. תיקונצ'יק. הנסיון הראשון שלי לקרוא אותו, די מזמן, הגיע רק עד אמצע הספר, אבל נשארה אצלי תחושה של החמצה. שלי. לא שלו.

הספר מספר סיפור של משפחה אמריקאית מהמערב התיכון. זוג הורים מבוגרים שעדיין גרים בבית בו גידלו את הילדים שלהם ושלושה ילדים בשנות השלושים והארבעים שלהם שכל אחד מהם חי חיים אחרים הרחק מהמקום שגדלו בו. הוא מחולק לחלקים ארוכים, כל אחד מהם יכול היה להיות ספר כשלעצמו, כל אחד מהם מספר את הסיפור של אחד מבני המשפחה הזאת.

בפעם הקודמת נשברתי בחלק שמספר את הסיפור של ההורים בעת שהם נמצאים בהפלגה, "שיט תענוגות", אותו משהו כיפי לכאורה, רק שכאן, לפחות עבור חלק מהם, זה אכן כיפי, ככל שאישה זקנה, כזו שמטופלת בבעל חולה ומה שמעסיק אותה בחיי היום יום אלה התחשבנויות עם השכנות החברות שלה והיכולת להתגאות בפניהן בצאצאים שלה, מסוגלת לכייף.

פעם הסבתא של בן הזוג שלי ישבה בתור לקופת חולים ודיברה עם איזו אישה שישבה לידה. אחיו של בן זוגי, זה שעזר לה להגיע לשם, הקשיב לשיחה. היא סיפרה על בעלה, איך הוא עושה חייל בעסקים, וכמה מוצלחים הנכדים שלה. אחד לומד בטכניון ואחת נשואה לרופא והנה, הנכד הזה שהביא אותה לכאן, גם הוא סטודנט לרפואה. אותו הנכד אף פעם לא סיים את התיכון ולא עלה בדעתו בכלל להירשם לשום אוניברסיטה. ה"עסקים" של בעלה הסתכמו בסנדלריה שלו שהיתה מתחת לבית שלהם ואף פעם לא הצליחה באופן מיוחד. השאר אמנם נכון, רק שככה היא התייחסה למציאות תמיד. "שווה" היה מי שאפשר היה להתפאר בו. מבין שלושת ילדיה היא תמיד התגאתה בשניים "המלומדים", אלה שערכו אצלה רק ביקורי נימוסין לא שכיחים במיוחד. השלישי, שהיה זה שביקר אותה בכל שבוע וקנה עבורה ותיקן לה, בו היא אף פעם לא התגאתה. הוא היה סתם פועל בסתם מפעל.

לא כל כך ברור לי למה בפעם הקודמת הוא עייף אותי. אולי כי אני עוד לא בגיל הזה או כי לי לא היתה סבתא כזאת. אני חושבת שפרט לכך שהוא כתוב מצויין, האותנטיות של ההורים האלה היא ללא פשרות.

אבל החלק המשובח במיוחד של הספר קשור בילדים. פראנזן כאילו מציג באמצעותם שלוש אלטרנטיבות. ישנו הילד שעושה בדיוק את מה שמצפים ממנו. הוא עשיר, גר בפרברים, יש לו אישה ושלושה ילדים ובית גדול. וישנו הילד שמרד, שלמד, אבל לא משהו פרקטי, ועבר מאישה לאישה וחי בניו יורק, והמשיך לחפש. וישנה הילדה, מוצלחת, יוצרת דרכים חדשות אבל יודעת לכאורה מה היא רוצה ועושה וכובשת. ושלושתם מגיעים לאמצע החיים כדי להבין שמדובר פה בסך הכל בפשרה אחת גדולה, כאילו לא משנה באיזו דרך תלך, כנראה שתמיד תהיינה הבחירות שתצטרך להצטער עליהן, שתמיד תוכל להאמין שאם היית עושה אחרת היית מוצא את עצמך מסופק יותר, אולי אפילו מאושר, חי בשלום עם מי שאתה ועם החיים שיש לך.

אפשר, בלי להתאמץ בכלל, למצוא בו אמירות רבות על התרבות, על הגלובליזציה, על הקפיטליזם, על הציניות בה מתנהלות חברות, אירגונים, מדינות, בניגוד לרומנטיות וללויאליות ולמחוייבות המוסרית, רק שבעיני היופי הוא שמעבר להן יש לו הרבה מה להגיד ברמה האישית, לגבי האופן בו מתנהל אדם בתוך כל זה, על מידת היכולת לקחת או לקחת חלק בתרבות הזו. אתה יכול לזהות את עצמך נלחם מלחמה קטנונית ומתמשכת במי שבחרת בו להיות השותף שלך בחיים, או להשיג, להיות בעל שם במקצוע שבחרת לעסוק בו ואז לגלות שעוד מאותו הדבר כבר לא עושה לך את זה, שלאבד את הראש בגלל מה שמרגש אותך, גם אם כך אתה פוגע בכל ההצלחות, זה הרבה יותר מספק, אתה יכול להאבק בכל הכוח במפלצת רק כדי לגלות שהיא בעצם בדמות כל מה שחשבת שאינך אבל יש בה לא מעט ממי שאתה.

היה שווה להתעקש.

אין הרבה ספרים שאני קורא פעמיים, ועוד ספר של 650 עמוד. קראתי את התיקונים עם צאתו בשנת 2001 כמדומני, את העותק שלי נתתי לחבר שעד היום מחזיק בו (אני מקווה שהוא קרא אותו). בינתיים הצלחתי למצוא עותק נוסף והחלטתי שאני רוצה לקרוא אותו עוד פעם כדי לראות האם ההתפעמות שלי אז תחזור שוב. אז, כן, שוב נהניתי מהכתיבה המעולה של ג'ונתן פראנזן (שמאז קראתי בהנאה מרובה) את שאר ספריו. חזרתי לאיניד, אלפרד, צ'יפ, גרי ודניז - המשפחה שפראנזן מתאר כל כך טוב את המתחים, את היחסים בין איניד לאלפרד שמאבד את מוחו וצלילות דעתו ואת השליטה על גופו, את מערכת היחסים בין הילדים לבין ההורים ובינם לבין עצמם. כל זאת תוך תיאור של החברה האמריקאית האופפת את המשפחה, השכנים, החברים ועוד. שמחתי על הקריאה השנייה הזו.

קורא טוב הוא כזה שמסוגל לשכוח את כל מה שהוא חושב שהוא יודע,ולהתחיל את הקריאה ממקום נקי.בלי דעות קדומות בלי ציפיות מיותרות ובלי שום הדהוד של חוויה קודמת .בקיצור כמו שלאו צ'ה תבע - "לדעת את אפס הידיעה – זו החכמה הגדולה". או במילים אחרות- בלי הפרעות .
אז אולי יקשה עלינו הישראלים למקם את עצמנו איפה שהוא בסצנה האמריקאית של פראנזן,שהיא כל כך שונה מאיתנו,וקשה עוד יותר יהיה להזדהות עם המשפחות המתוסבכות שהוא כותב עליהן,אבל,אם נחליט לצאת איתו לדרך,נגיד כמו בטיול מאורגן שכל התכנון והארגון והבירוקרטיה והשיט האמריקאי יישארו בידיו ולנו תיוותר רק ההנאה השמורה לתיירים,נוכל לתצפת על כל סצנה בספר שלו מהמרחק המתאים ונקבע לעצמנו את המידה הנכונה להתקרב לכל אחת מהדמויות שלו,ובכך מובטח יהיה שנזכה להגיע לדובדבן ולקצפת . כי פראנזן כותב מעולה. כך גם "חירות" שלו, וכך גם "התיקונים".
הדמויות שלו הם בדרך כלל בומבסטיות ומוגזמות - בכל מובן, ואת כולם הוא מעמיד במרכז הבמה וחובט בהם , לעיתים חזק מדי עד כדי השפלה ואחר כך חומל עליהם, ושוב עולב ומתחשבן איתם. ויש הרבה מאוד חשבונות פתוחים ונוקבים בספרים שלו כשעל כולם מנצחת הבדידות , ומשאלת הלב לתיקון.
כתיבתו גדושה ופרובוקטיבית. "זו פרצופה של אמריקה והעולם המערבי בשלהי המאה העשרים ופרנזן מצליח לעורר יראה והשתאות ותובנות מפעימות המבעיתות את חיינו ", כך כתובו עליו בביקורות .
בקיצור – זו כתיבה שעולה על גדותיה ולא מניחה. לכן אני קוראת אותו במנות קטנות. שלושים עד חמישים עמודים כל פעם ואחר כך אתנחתה. כי זוהי אמריקה, והיא גדולה מן החיים , וכדי לעכל אותה כדאי להיחשף אליה במינונים קטנים .
חגיגה. אמיתית !!!!

אחרי שכתבתי ביקורת על ‘חירות’ של ג’ונתן פראנזן, הגעתי גם לספרו ‘התיקונים’ לאחר המלצתכם. חוצמזה, מכירים את הנטייה הזו לקרוא ספרים נוספים של סופר שאתם אוהבים? אז אחרי ‘חירות’ החופש דחף בי ותאוותי הייתה בידי, רציתי לקרוא את כל ספריו של פראנזן – לא בנקל לסופר שכמעט כל ספר שלו מתפרס על שש מאות עמודים ויותר. בינתיים סיימתי את ‘התיקונים’ וכנראה שגם אגיע ל ‘טוהר’ ואולי ל ’עיר העשרים ושבע’. למרות הכל.
ולמה למרות?
אחרי ‘חירות’, הנוצות הצבעוניות המתעופפות מעל לבתים הצפופים, הדחוקים, והדמויות במשפחה האמריקאית, שפראנזן מפרק אותן לרסיסי רסיסים, שברי זכוכיות מבעד לחלון הראווה האמריקאי, הגדול, הנחשק, הנשחק, הגעתי לפסל החירות באמצע המדבר על המכונית האדומה הכה סמלית של אמריקה, למשפחה אמריקאית נוספת. כנראה זה הקטע שלו - עדיין לא קראתי את כל ספריו – לפרק את המשפחות, לפרטי פרטים, עפים ברוח, שוברים את החלום (מלשון התנפצות, שאיפה שלא התגשמה ולא כפי הפירוש במקרא: החלום ופתרונו).
הגעתי למשפחת למברט. איניד ואלפרד, זוג נשוי מזדקן בסנט ג’וד הדוממת – מעין רמת בגין חיפאית למי שמכיר, רק פחות שמרנית – איניד מטפלת באלפרד המפתח פרקינסון ושיטיון. ושלושת ילדיהם: גרי השקול ובעל העבודה המסודרת, הקמצן, המחושב, צ’יפ בעל היצרים, החכם, נכשל במציאת עבודה קבועה ולמעשה בדברים נוספים בחייו, ודניז שפית מצליחה במשבר זהות מינית, בעלת לב רחב. איניד מנסה לכנס את המשפחה לערב חג מולד אצלם בסנט ג’וד שאולי יהיה האחרון של כולם יחד. ושוב, חלום המשפחה האמריקאית, המאוחדת, ההולכת יד ביד, בעלת בית פרטי במרחביה השותקים של אמריקה, מתנפץ לרסיסים. כל פרט במשפחה הוא פרט בפני עצמו יותר מאשר שהוא פרט בתוך משפחה. כל חלק בגוף הוא שייך לעצמו, כאילו היד אינה תלויה במוח שיגיד לה מה לעשות ויחד עם זאת המוח אינו מנותק מהיד. חלקי הגוף, בעל כורחם, אחד הם.
הכתיבה של פראנזן - אי אפשר שלא להתפעל מהידע הרב שיש לו - מושכת, קולחת, עמוקה, אפילו ממכרת – קשה להניח את הספר מהידיים, אבל בניגוד ל ’חירות’, הדמויות נותרות מרוחקות מעט, והתובנות העמוקות של פראנזן על כל דמות, מתפוגגות, או שאינן קיימות. הכל נותר במין איזה מצב שטחי כמו איזה מדבר דומם, שומם, בו מכונית בודדה נוסעת ופסל החירות עליה. כשאני קורא ספר, אני רוצה להרגיש את הדמויות, להזדהות, להתחשב, להתאהב, לשנוא, להסתקרן, לקנא לעיתים רחוקות, לחשוב ומעבר לכך, לחשוב איפה אני בתוך זה. מה קורה לי כשאני נתקל בדמויות הללו. ונראה שהכתיבה של פראנזן בספר הזה יכולה להימשך ולהימשך, עד אין סוף. נדמה שאם הייתה ניתנת לו האפשרות הוא היה כותב יותר מאלף עמוד אבל אולי הוא התחשב בקוראיו הפעם. נהניתי לקרוא את הספר – במיוחד ברגעים בהם איניד, אלפרד, דניז, צ’יפ וגרי הרגישו לי חיים ופועמים יותר מאי פעם ובפרט בחלקים האחרונים של הספר שהייתי על סף דמעות - אבל מפראנזן ציפיתי ליותר. הוא שבה אותי בקסמיו ב ‘חירות’ שהיה לי ספר מקסים בנסיעות ארוכות ברכבת מלאת נוסעים, בבקרים חדשים ובערבים מותשים. חושב שאמשיך לקרוא אותו, כי אני אוהב אותו גם אם אני לא מכיר אותו, מתוך ספריו אני אוהב אותו. הכתיבה שלו נוגעת בי במקומות שסופרים אחרים לא נגעו בי. מקווה שזה יהיה יותר קרוב ל ‘חירות’ מאשר ל ‘התיקונים’.

ברוכים הבאים למשפחת למברט. האב אלפרד חולה בפארקינסון ועומד על סף כניסה לשטיון או אלצהיימר, הוא אוהב את אשתו אבל שוכב איתה רק כשהיא ישנה או מעמידה פני ישנה. אשתו איניד רוצה רק לצאת לשייט אחרון בניו יורק לפני שתודעתו של בעלה תמחק לצמיתות. ועוד בקשה קטנה בליבה: לאחד את המשפחה כולה לארוחת חג מולד אחרונה בהחלט.
תכירו את הבן צ'יפ תסריטאי כושל ומורה מחליף בתיכון שמפוטר ביום שמלאו לאביו 75. הוא יגיע עד ליטא ירוויח הרבה כסף אך יחזור בלי כלום.
אחותו דניז היא יפהפיה אמיתית. היבשושיות של האקדמיה דחפה אותה לעשות את מה שהיא באמת אוהבת. לבשל ולהאכיל אנשים. אך החיים כשפית מזמנים לה מפגשי אהבה מתישים עם נשים וגברים. חלקם נשואים. היא אפילו מקיימת רומן עם בעל ואחר כך עם אשתו.
גרי האח הבכור חי בשלווה יחסית עם ילדיו ואשתו קרוליין עד שטלפון מאמו, המזמינה אותו במחוייבות בלתי ניתנת לסירוב, לארוחת חג מולד משפחתית מציף את אותו בדיכאון שכל כך היטיב להדחיק.
הדמויות מלאות ושופעות יצרים, פחדים ורצונות חצי ממומשים. הם מתחבטות עם עצמן ועם בני משפחתן כמו עשים ענקיים ליד עששית בוערת.
הדיאלוגים סתומים, בלתי מוגדרים ממש, והמספר הכל יודע מכביר מילים, נוטה לטכניות, חולש על הכול בציניות וביבשושיות רשעית.
לעיתים צצה חמלה מודחקת.
מהם התיקונים אותם מבקשות הדמויות? והאם תיקונים פרושם סוף או התחלה של קלקולים חדשים?
יצירת מופת.

הספרות היא, למעשה, תרמית. את העובדה הזו, הידועה היטב, אנחנו מדחיקים ללא הרף ומתעצבנים כשהאשליה נשברת. צריך להיות חוצפן לא קטן או שרלטן לא קטן כדי להעז לכתוב סיפור לא אמין. 'לא אמין', למעשה, הוא אחד החטאים הגדולים ביותר בהם אפשר להאשים ספר (בייחוד לנוכח המציאות שהוכיחה כבר שגם ההזוי ביותר ככל הנראה התרחש). אבל יש עוד דרך לשבור את אשליית הספרות, דרך נוספת להזכיר לנו שמדובר בתרמית והאנשים האלה לא היו מעולם והדברים האלה לא היו מעולם והדרך הזו לא פחות פושעת ולא פחות שרלטנית ופראנזן, לאכזבתי, חוטא בה וכמו כל ההולכים בדרך זו גם הוא לא טרח (או שכח, או לא חשב שנחוץ או נורא אינטלקטואל) לכסות את המנגנון הרעיוני שהנחה את כתיבת הספר וכך הוא הגיש את הספר, במערומיו התיאורטיים.

הסיפור מתרחש ככל הנראה בניינטיז כשמשפחת למברט כבר התפזרה לכל עבר: הבן הבכור, גרי, התחתן עם אשה ילדותית שירשה מיליונים ולהם שלושה בנים ובית גדול בפילדלפיה. צ'יפ, האמצעי, פוטר רגע לפני שקיבל קביעות אקדמאית ומעביר את ימיו בין בטלה להרס-עצמי בדירתו בניו-יורק. הבת הקטנה, דניז, חיה גם היא בפילדלפיה, ועל עובדת היותה שפית מצליחה מצל החשד שככל הנראה היא מנהלת רומן עם גבר נשוי. כך שאין פלא שאיניד, האם, דואגת כל-כך ורוצה ללכד את המשפחה לחג-מולד אחד אחרון בבית המשפחה בסנט-ג'וד במערב התיכון, כשעוד ניתן איכשהו לקיים התכנסות כזאת וכשבעלה חולה הפריקנסון והשיטיון-כנראה עדיין צלול.

אני מוכרח לציין לפני הכל שההתחלה והסוף מאוד מוצלחים והכתיבה לכל אורך הדרך מענגת. וכאן המקום להרחיב על ענין השקיפות: פראנזן לקח על עצמו משימה שאפתנית לנתח את החברה האמריקאית, לחבוט בה ולהגחיך אותה, וככל הנראה זו הצרה: הוא ניגש למלאכה עם סקיצה רעיונית ועליה תפר את משפחת ברגלנד ושות'. האג'נדה הפוליטית שלו בכל הנוגע לכלכלה האמריקאית והקפיטליזם האמריקאי והאקדמיה האמריקאית והחברה האמריקאית מוגשת בצורה כל כך גולמית לעיתים שלא יכולתי שלא לגחך. מעבר לכך, קורות חייהן של דמויות מסוימות מוגשות כמו מצע אידיולוגי מטופש. ויש כאן מקום להרחיב גם על אופן התיאור והדימוי שלו: מכני, מדעי, מקצועי. הוא קורא לפרטים בשמות המדויקים שלהם, שמות שאם אתם לא עוסקים במלאכה (רפואה, צילום, אקדמיה, בנייה, תיקון אזעקות) לא תבינו את כוונתו. כן, לרוב זה עובד נפלא, אבל כשזה לא עובד – זה, שוב, מגוחך, ושלא נאמר 'פוקואיסטי'.

ולמרות כל זה אני לא מצטער שקראתי. זה ספר טוב בסופו של דבר ובחלקיו המוצלחים הוא ממריא לגבהים משובחים, המזגזגים בין סאטירה כואבת לריאליזם מבדר. וישנה גם הידיעה שב'חירות', ספרו הבא, כל הפגמים האלה הולכים לעזאזל, היומרה שלו מתעדנת, התפרים העלילתיים נעשים ביד אמן והמנגנון הרעיוני מוחבא היטב מתחת לדמויות חיות ונושמות. בעצם, ניתן להגיד ש'התיקונים' הוא סקיצה של 'חירות'. סקיצה מוצלחת, אבל עדיין סקיצה, עם קמטים, קווי מתאר ותיקונים מאוחרים שנעשו בטוש אדום. כשחושבים על זה ככה קל הרבה יותר לסלוח לפראנזן על שהזכיר לי שאת דניז למברט כתב מישהו שרצה מאוד לדון בסוגיות מגדריות כאלה ואחרות; קוסם-ארץ-עוצי שכזה.