ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
ספר טוב

---

היינו שקרנים.
א' לוקהארט.






ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת הזו בוודאות תכיל ספויילרים. ופה בניגוד לביקורות קודמות שלי אני לא אזהיר מראש. מצטערת מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}


אי שם, לפני כמה חודשים.
לנערה מסויימת היה יום הולדת.
זה היה ערב יום שיש והיא חגגה את יום ההולדת עם משפחתה.
רוב המתנות שהיא קיבלה היו כרגיל ספרים, ואחד מהם הספר היינו שקרנים



את הספר התחלתי לקרוא לפני יומיים. לא יודעת למה, אבל הציפיות שלי היו גבוהות.
קראתי וקראתי עוד באותו היום וחשבתי שהספר מאכזב אותי, חשבתי שציפיתי ליום מידי ממנו.
הכתיבה עצבנה אותי, והדמות הראשית עוד יותר.
זה הרגיש לי כמו ספר חסר תוכן משעמם שאין בו כל דבר שיעניין אותי.
אז מה? חשבתי, אז מה אם היא חולה עכשיו? מה הפואנטה של הסיפור הזה.

קראתי עד בערך אמצע הספר והפסקתי. אתם יודעים ימי שישי עם משפחה, ואז בשבת ביליתי עם חברים.
ושמתי מסקרה לאותה יציאה - זו הייתה טעות חיי במבט לאחור.
לבנות זה בטח מובן מאליו, אבל לאלה שלא יודעים - מסקרה לא קל להוריד לגמרי, גם לא עם מגבון מסיר איפור וגם אחרי מקלחת עוד נשאר לך קצת.
ועכשיו, לפני שאני אסביר על עניין המסקרה והקשר שלה לסיפור שלנו. אני אמשיך.
אז לאחר שחזרתי הביתה מאוד-מאוד מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר - תלוי איך מסתכלים על זה - הלכתי לישון.
אחרי שקמתי ראיתי את הספר במדף שליד המיטה שלי וחשבתי עליו. חשבתי איזה ביקורת אני הולכת לרשום עליו. יש לציין שעוד לא סיימתי את הספר בשלב הזה. חשבתי איך אני הולכת להגיד את כל מה שלא אהבתי בספר.
כגון:
#1 : גאט. גאט שלי. (חפרת. הבנו את זה כבר.)
#2 : אני תורמת חפצים שלי בלי כל סיבה נראית לעין. יייאאאייי!! (כאילו דה פאק?! מה עובר עלייך?!)
#3 : תהיי נורמלית. את יכולה להיות נורמלית. (מה נסגר? אתם כל הזמן אומרים שהיא חולה ומתייחסים אליה ביופי ואז חופרים על זה שהיא צריכה להיות נורמלית. אמרתם שהיא חולה, לא?)
#4 : אסור לה להזכיר לה כלום. אל תדברו איתה על כלום. אסור. בלה בלה בלה. (מה הקטע?)
אלו היו לדוגמא. כמובן שהיו עוד.

בכל מקרה, לא נאריך את הסיפור יותר מידי.
המשכתי לקרוא את הספר, כי אני שונאת לא לסיים ספר. זה מחרפן אותי.
אז המשכתי לקרוא.
הציפיות כבר ירדו ולא ציפיתי לשום דבר.
אבל אז הגיע החלק החמישי.
אני לא יודעת מה עבר עליי שם.
החלק הזה פשוט שבר אותי.
אני קראתי את רוב הקטע עם דמעות בעיניים.
והמסקרה שלא ירדה צבעה את תחתית העיניים שלי בשחור. בשלב מסויים כשזכרתי במסקרה שנשארה התחלתי לנגב עם את הדמעות ולנקות כמה שאפשר מהשחור בעיניים. ואת כל זה אני עושה כשאני עדיין קוראת. לא הפסקתי לקרוא אפילו לא לדקה.
החלק הזה היה הדבר הכי יפה בכל הספר המזורגג.
כל החפירות והסיפור שלפני שפשוט לא היו כתובים נכון או מסופרים נכון או וואטאבר, פשוט כבר לא עניינו אותי.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג עד איזה חמישה עשר עמודים לפני הסוף.
אני לא יודעת מה באמת שבר אותי שם.
המוות שלהם? הסיפור הקשה? הזיכרון הפתאומי? המשפחה שפשוט מדחיקה?
אני לא יודעת מה זה היה.
אולי הציפיות הנמוכות.
אבל משהו שם פשוט נשבר.
אני לא יודעת אם זה ספר מסוג הספרים שאני אקרא עוד פעם וזה יקרא שוב, כמו שקורה לי בכל ספר מדהים ששובר אותי ככה. אבל בשביל הרגע הזה הספר היה טוב.


אם שמתם לב בתחילת הביקורת, הפעם לא כתבתי את מספר הכוכבים שאני נתתי לספר כפי שאני תמיד עושה.
כי עד עכשיו אני מתלבטת כמה לתת לספר.
אני פשוט לא יודעת.
כי תכלס את רוב הספר לא אהבתי.
רק שם, בחלק החמישי, משהו השתחרר.


אז, לפני שסיימתי את הספר, חשבתי שבטח אני אתן לו כוכב או שניים.
עכשיו, אני פשוט לא יודעת.
אני מניחה שאני אדון בזה עם עצמי עוד כמה דקות, אסמן את מספר הכוכבים שאתם בטח כבר ראיתם, ואשלח את הביקורת שאתם עכשיו קוראים.

אבל עד אז, הציטוט האהוב אליי מהספר:

"הם אמרו שהם אוהבים אותי.
.
.
.
זאת הסיבה שהם היו כאן, כנראה.
כי הייתי זקוקה להם."




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

» ביקורות נוספות של S-E-5914
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים