“הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הוא שאני חייבת לכתוב עליו ביקורת.
יש כל כך הרבה דברים שהפריעו לי בו, שבכל מאתיים העמודים הראשונים הרגשתי שאני גוררת את עצמי לכל אורך הספר, רק כדי שתהיה לי הזכות לכתוב עליו את הביקורת השלילית שתכננתי לכתוב.
בכנות, בשלב מסויים שקלתי לזנוח את הספר באמצע. הייתי בטוחה שטוב כבר לא יצא מזה, ושהכי הרבה שהספר הזה מסוגל לקבל זה כוכב אחד, וגם זה בנדיבות.
אבל אמרתי לעצמי שצריך לתת לו צ'אנס, ושלא אוכל לשפוט אותו אם לא אסיים את הספר עד המילה האחרונה.
ובכן, צדקתי. משהו השתנה בעמודים האחרונים. ולכן אחלק את הביקורת הזו לשני חלקים - שני השלישים הראשונים, והשליש האחרון.
נתחיל בתקציר. הספר מספר על עולם עתידני, ששוקם אחרי מעין שואה בסדר גודל עולמי, שנגרמה מסיבות שעדיין לא הצלחתי להבין לחלוטין. בעולם הזה, כדי ללמוד מטעויות העבר, בוחרים את המנהיגים ביתר קפידה. כלומר, עליהם לעבור מבחן. המבחן כולל חמישיה שלבים, ומתוך כל המתמודדים שנבחרו להתחיל בו, מסיימים עשרים שיוצאים ללמוד באוניברסיטה והופכים להיות מנהיגים.
חמשת השלבים של המבחן הם מבחן בכתב, סוג של מבחן מחשבה, מבחן קבוצתי, מבחן מעשי וריאיון.
אז ככה.
התקציר לא מדהים. אבל הוא מסוג התקצירים שאתה לא יכול להתלונן עליהם. הוא פשוט תקציר. הוא מכין אותך לספר וזה הכול. לא מושך, לא מגזים, לא מיוחד. תקציר.
העלילה לא מקורית בעליל - המבחן המעשי הוא העתק כמעט מדויק של משחקי הרעב, וכל השאר נראה כמו ההכנות למשחקים. אולי הספר היה מרשים אותי יותר אם לא היה דומה כל כך.
הסופר ניסה ליצור אווירה תמידית של מתח ותיאורים מרגשים ועוצרי נשימה. זה לא עבד. הכתיבה לא טובה, לפחות לדעתי. היא רדודה, חוזרת על עצמה, ילדותית ובמשלב נמוך. בנוסף, אני קיבלתי הרגשה כאילו יש בספר בו בזמן יותר מדי ופחות מדי תיאורים. ישנם חלקים שלמים שכתובים כמו רשימת מכולת - אכלתי, שתיתי, ארזתי ציוד, הלכתי, הפסקתי ללכת. ולעומתם, יש רגעים שבהם יש די והותר תיאורים, והם ארוכים ומייגעים כל כך שאתה מדלג עליהם.
זה לא משהו שאמור לקרות בספר. התיאורים אמורים להיות מאוזנים, לעניין את הקורא ולתת קווים לעלילה. בספר הזה, נראה כאילו השלד בנוי כולו מדו שיח ומחשבות. מקדמי העלילה היחידים הם התובנות של סיה, הדמות הראשית. לא הדמויות, לא הרקע, לא התיאורים הלקויים בחסר.
דבר נוסף הוא חוסר הפרופורציה בכל עניין הרגש - הדמויות בוכות בכל רגע פנוי. האבא בוכה כשסיה מתקבלת למבחן, כשהיא לא מתקבלת למבחן, כשהוא זוכר, כשהוא לא זוכר, כשהוא מטייל ברחוב, כשהוא נושם (מי יודע, אולי תגובה אלרגית).
גם סיה בוכה בכל הזדמנות, ובשלב הזה זה מתחיל להרגיז אותך. כי אם דמות אחת היא רגשנית כחלק מקווי האפיון שלה, אז מילא. אבל כשכל הדמויות דומעות בכל רגע פנוי? זה נדוש, זה לא אמין, זה מרגש-בכוח. זו צורת כתיבה שאני לא מסוגלת לסבול.
ומכאן אנחנו מגיעים לבעיה נוספת - הדמויות. הן פשוט משוחזרות וחסרות ייחוד. הדמות הראשית, סיה, היא דמות שולטת, חכמה, יפה, כוחנית, חסרת פגמים. הדמות המשנית, תומאס, היא בדיוק מה שהסופר חשב שיעורר את אהבת הקהל - דמות רגישה, חכמה, דואגת, בן זוג מושלם. אני לא יודעת, אולי זה השיג את המטרה. אבל אני, באופן אישי, רציתי להקיא בכל רגע שהוא כמעט רומנטי בספר הזה. זה כל כך דביק, מומצא ולא ריאלי שזה כואב, ולא מעורר אפילו טיפת הזדהות.
עד כאן שני השלישים הראשונים בספר הזה.
בקשר לשליש האחרון.
אז מה היה לנו עד עכשיו? כתיבה גרועה, דמויות כושלות, עלילה ממוחזרת, קטעים-כאילו-מרגשים שלא מרגשים אותך בשיט.
אני לא יכולה להגיד שמשהו מאלה השתנה בחלק האחרון, אבל מסיבה כלשהי, זה הפך פתאום נסבל. אולי כי סוף סוף הייתה פואנטה, או כי היו פחות קטעים רומנטיים מופרכים. איכשהו, בדרך לא ברורה, הספר הזה, שעורר אצלי בהתחלה שאת נפש כה רבה שרציתי לשרוף אותו, הפך לספר סביר ביותר. משהו בסוף מצליח לגרום לך לשכוח את הזוועות שעברת כדי להגיע עד הלום.
בכל אופן, זה עבד. והסיום הזה הוא הדבר היחיד שגרם לי להעלות את הדירוג לשני כוכבים.
אל תבינו אותי לא נכון - הספר הזה לא שווה דקה מזמנכם. כפי שנכתב בביקורת לפני - הוא העתק גרוע של ספרים טובים בהרבה. הספר הזה הוא ההגדרה של הביטוי בזבוז של זמן.”
