ביקורת ספרותית על יצורי הפרא - בהשראת ספרו של מוריס סנדק מאת דייב אגרס

---

לפני כמה שבועות ראיתי עם אחותי את הסרט.


התכוונתי לכתוב את הביקורת הזו ממזמן. כמה ממזמן? אני אסביר לכם כך - כשתיכננתי את הביקורת בראש שלי לראשונה, המשפט שלמעלה היה "לפני כמה ימים ראיתי עם אחותי את הסרט". מאז עברו שבועות.
אני לא בטוחה למה, למען האמת. אולי זה כי אין לי מושג מה להגיד על הספר הזה, מאיפה להתחיל בכלל.
אולי אני אתחיל מההתחלה.


קראתי את הספר לפני למעלה משנתיים. מצאתי אותו בספרייה והכריכה ריתקה אותי. החול, המפלצת, התכלת של פס השמיים הדקיק. הכל שידר קלילות וחופש, אבל היה עצב מוסתר מאחורה, איפשהו בין ההבעה של המפלצת לבין פס חול כהה מעט. לבין אחד בהיר מעט.
אף פעם לא חיבבתי את ארץ יצורי הפרא. הספר הזה הטריד אותי, והוא לא היה מובן לי, ולא אהבתי לא להקשיב לו, לא להסתכל על התמונות הכהות והמוזרות שלו, לא לחשוב עליו.
לכן התפלאתי מעצמי שאני קוראת את הספר הזה. אבל חיבבתי אותו. חיבבתי את המפלצות, שהיו בעצם השתקפות של הרבדים במקס שהוא פחד להכיר בהם. הם היו הפראות שלו, האדישות שלו, האנוכיות שלו, הכעס שלו, האנרגיה שלו, הפחד שלו, הילדותיות שלו, התסכול שלו. במיוחד קרול.
המסע של מקס היה מסע נפשי יותר ממסע פיזי, מסע אל תוך נבכי נפשו, אל פינותיו האפלות והפראיות. הוא התעמת עם הצדדים האלה שבו, ואז התיידד איתם, ואז ניצח אותם, ואז למד לאהוב אותם. ולמד לעזוב אותם. ולחזור הביתה.

הסרט, כמו הספר, עמוק וחשוך. ויש בו גרעין מוסתר של עצב שקשה לפצח. גם בסצינות השמחות, אתה יודע שזה רק עניין של זמן עד שהחושך יחזור, שהשמש תשקע.
אבל בסוף הספר יש הבטחה למשהו טוב, לשמש שתזרח שוב מחר. ולעולם לא תמות.

נתחיל מהתחלה.
מקס הוא ילד שמרגיש לא במקום, לא שייך. אפילו בתוך משפחתו. אחרי ריב עם אמו הוא בורח מהבית, לוקח ספינה, ושט לעבר ימים ושבועות וחודשים. הוא מגיע למקום משונה ופוגש את יצורי הפרא. עד פה ברור? ברור.
זו גם העלילה של הספר המקורי. אבל הספר הזה בודק מה קורה בתוך העולם הפראי הזה, אם שמים אותו כמטאפורה לרגשות הפראיים שיש בילדים קטנים, ובעצם בכל אחד.
ואהבתי את זה.

המפלצות אוהבות את מקס, ורוצות להאמין שהוא ייעשה כשהבטיח - יעזור להן. שהוא יעזור להן למצוא אוכל, ולהתגונן מפני הפחדים שלהן, ושהוא יעלים את העצב לנצח. כי זה מה שהוא אמר. ולכן הם הכתירו אותו למלך. והבטחות צריך לקיים.
אבל מקס לא מסוגל להעלים את העצב. זה אחד ממוסרי ההשכל. אף אחד לא מסוגל. העצב תמיד יהיה שם. וזה בסדר.
העימותים בין המפלצות - שהן בעצם פשוט ילדים מגודלים שלא למדו להשלים עם אכזבות, עם תסכולים, לרסן את עצמן - ובין מקס, שהוא ילד בעצמו, אבל פתאום חייב להיות מה שהוא תמיד רצה להיות - המבוגר, זה שאחראי, זה ששולט, זה שמחליט. אבל גם זה שאחראי על כולם, על האושר של כולם, על הרצונות של כולם - גורם לפיצוצים ולמועקה לפעמים, אבל גם למין הרגשה כזו, שאיכשהו בסוף הכל יסתדר.

וול, זהו בעיקרון. יום טוב חברים.
פיס, איימ אאוט.

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על יצורי הפרא - בהשראת ספרו של מוריס סנדק