מחסום קריאה קל תקף אותי לפני כחודש. כשחזרתי מטור ההצגות שלי בלונדון, חזרתי לשגרה אינטנסיבית חסרת מעצורים. עבודה מבוקר ועד לילה, הצגות, צילומים, חזרות וחוזר חלילה. כמו לופ אין סופי. בין היתר הייתי גם חולה, כמו שאולי חלק לא קטן מכם חוו גם. מעין שפעת מעצבנת ללא חום אבל עם שיעולים קשים שעד עכשיו עוד נותרו לי חלקיקים מהם בגרון.

קיבלתי על עצמי את התקופה הזאת באהבה, בהבנה. זה בסדר אם לא מצליחים לקרוא ובסופו של דבר חודש זה בהחלט לא הרבה בהתחשב בעובדה שהיו לי הפוגות של שנים.

החלטתי לנסות בכל כוחי להמשיך בקריאה ולכן עלה במוחי הרעיון לקרא את "יצורי הפרא". ספר שנח לו על מדף הספרים הביתי שלי, שמקוטלג תחת קטגוריית ספרי הנוער ובוודאי ייתן לי הנעה קדימה מבלי להתאמץ יותר מידי.
נחשפתי לספר אינטליגנטי, רגיש, מלא תובנות חיים מהולות בשמחה, עצב ותחושות ילדות.

מקס, ילד שובב החי עם אימו, בן זוגה של אימו ואחותו, סובל מתסמונת הילד הקטן, זה שלא תמיד רואים, לא תמיד מבינים, ולא תמיד יש חשק סבלנות או כוח לשאת את שטויותיו. מקס ידוע כהורס כל חלקה טובה, רב ללא הפסק עם אחותו הגדולה, עושה צרות לאימו ובקיצור משגע את כל בני הבית. ריב גדול בינו לבין אחותו מוביל לבריחתו של מקס מהבית. הוא עובר דרך היער שקרוב לביתו, מוצא סירה קטנה ומפליג בניסיון להגיע אל מקום מגוריו של אביו. הוא טועה בדרך ומוצא אי שבו חיים יצורי פרא. יצורים בלתי מוסברים שלא ראה לפני כן. כעת על מקס לנסות לשרוד עימם, להתחבב עליהם. סיפור שמתחיל כניסיון הישרדות, ממשיך למשחק נחמד וכיפי בו מקס מעמיד פנים שהוא מלך האי ונגמר בכאוס מוחלט ובעלילה שהופכת יש לומר אפילו מעט אפלה.

תהיתי בשאלה האם מלך הוא מי שמכתיר עצמו כמלך על הכלל או מי שנבחר להיות למלך על פי רוב? מלך הוא מי שסומכים עליו שינהיג או שמפחדים מחוסר ההנהגה ולכן נותנים לו את המושכות? מקס הופך למלך כדי לשרוד ועד מהרה תופס כוח ומעמד שאיתם באה המון אחריות.

האי הוא מעין משל למדינה מסוימת, אבודה, המחפשת מנהיג שיוכל לקחת את המושכות ולהוציא את אנשיו מאפלה ופחד אל עבר עולם טוב יותר. בספרות טובה כלל לא משנה האם הספר נכתב לילדים, נוער, מבוגרים. כשהרעיון בו עובר ומרגש, תענוג לקרוא.

"בראשו של מקס שררה ערבוביה גמורה. אולי הוא לא חשב על המלחמה עד הסוף. כשתיכנן אותה במקור היא עשתה רושם של כיף פשוט, עם התחלה נפלאה, אמצע מאתגר אך מלא גבורה וסוף עטור ניצחון. הוא לא הביא בחשבון את העובדה שהקרב עשוי להסתיים ללא הכרעה ברורה, והוא לא דמיין לעצמו את ההרגשה כשהמלחמה פשוט נגמרת, בלי שאיש יודה בתבוסה ויחמיא לו על אומץ ליבו."

לפני כמה שבועות ראיתי עם אחותי את הסרט.


התכוונתי לכתוב את הביקורת הזו ממזמן. כמה ממזמן? אני אסביר לכם כך - כשתיכננתי את הביקורת בראש שלי לראשונה, המשפט שלמעלה היה "לפני כמה ימים ראיתי עם אחותי את הסרט". מאז עברו שבועות.
אני לא בטוחה למה, למען האמת. אולי זה כי אין לי מושג מה להגיד על הספר הזה, מאיפה להתחיל בכלל.
אולי אני אתחיל מההתחלה.


קראתי את הספר לפני למעלה משנתיים. מצאתי אותו בספרייה והכריכה ריתקה אותי. החול, המפלצת, התכלת של פס השמיים הדקיק. הכל שידר קלילות וחופש, אבל היה עצב מוסתר מאחורה, איפשהו בין ההבעה של המפלצת לבין פס חול כהה מעט. לבין אחד בהיר מעט.
אף פעם לא חיבבתי את ארץ יצורי הפרא. הספר הזה הטריד אותי, והוא לא היה מובן לי, ולא אהבתי לא להקשיב לו, לא להסתכל על התמונות הכהות והמוזרות שלו, לא לחשוב עליו.
לכן התפלאתי מעצמי שאני קוראת את הספר הזה. אבל חיבבתי אותו. חיבבתי את המפלצות, שהיו בעצם השתקפות של הרבדים במקס שהוא פחד להכיר בהם. הם היו הפראות שלו, האדישות שלו, האנוכיות שלו, הכעס שלו, האנרגיה שלו, הפחד שלו, הילדותיות שלו, התסכול שלו. במיוחד קרול.
המסע של מקס היה מסע נפשי יותר ממסע פיזי, מסע אל תוך נבכי נפשו, אל פינותיו האפלות והפראיות. הוא התעמת עם הצדדים האלה שבו, ואז התיידד איתם, ואז ניצח אותם, ואז למד לאהוב אותם. ולמד לעזוב אותם. ולחזור הביתה.

הסרט, כמו הספר, עמוק וחשוך. ויש בו גרעין מוסתר של עצב שקשה לפצח. גם בסצינות השמחות, אתה יודע שזה רק עניין של זמן עד שהחושך יחזור, שהשמש תשקע.
אבל בסוף הספר יש הבטחה למשהו טוב, לשמש שתזרח שוב מחר. ולעולם לא תמות.

נתחיל מהתחלה.
מקס הוא ילד שמרגיש לא במקום, לא שייך. אפילו בתוך משפחתו. אחרי ריב עם אמו הוא בורח מהבית, לוקח ספינה, ושט לעבר ימים ושבועות וחודשים. הוא מגיע למקום משונה ופוגש את יצורי הפרא. עד פה ברור? ברור.
זו גם העלילה של הספר המקורי. אבל הספר הזה בודק מה קורה בתוך העולם הפראי הזה, אם שמים אותו כמטאפורה לרגשות הפראיים שיש בילדים קטנים, ובעצם בכל אחד.
ואהבתי את זה.

המפלצות אוהבות את מקס, ורוצות להאמין שהוא ייעשה כשהבטיח - יעזור להן. שהוא יעזור להן למצוא אוכל, ולהתגונן מפני הפחדים שלהן, ושהוא יעלים את העצב לנצח. כי זה מה שהוא אמר. ולכן הם הכתירו אותו למלך. והבטחות צריך לקיים.
אבל מקס לא מסוגל להעלים את העצב. זה אחד ממוסרי ההשכל. אף אחד לא מסוגל. העצב תמיד יהיה שם. וזה בסדר.
העימותים בין המפלצות - שהן בעצם פשוט ילדים מגודלים שלא למדו להשלים עם אכזבות, עם תסכולים, לרסן את עצמן - ובין מקס, שהוא ילד בעצמו, אבל פתאום חייב להיות מה שהוא תמיד רצה להיות - המבוגר, זה שאחראי, זה ששולט, זה שמחליט. אבל גם זה שאחראי על כולם, על האושר של כולם, על הרצונות של כולם - גורם לפיצוצים ולמועקה לפעמים, אבל גם למין הרגשה כזו, שאיכשהו בסוף הכל יסתדר.

וול, זהו בעיקרון. יום טוב חברים.
פיס, איימ אאוט.

אני לא יודעת איך לסווג את הספר הזה או איך לנסח בדיוק את הרגשות שהוא עורר בי. מצד אחד מדובר בספר שכתוב נפלא, לפרקים מקסמים ממש ודי מעניין, מצד אחר הוא אלים כל כך ובודד כל כך ולא נראה לי ספר ילדים בכלל.
ילדים יקבלו מהספר הזה משהו שונה לגמרי ממני,כנראה שהם יראו בו סיפור הרפתקה מרתק על ילד, מפלצות, מלוכה, כיף והרס. אבל אני ראיתי בו סיפור על ילד קטן בודד שלא מוצא לעצמו מקום בעולם ומאמין בקודם להרוס אותו ורק אחר כך לשאול שאלות.
כנראה שאני כבר לא תמימה כמו שהאמנתי פעם, שאני רואה מעבר למילים היפות ומה שזעזע אותי זה איך בחדות הכל הופך מלבבי ונחמד לאלים וקטלני. הקווים כל כך דקים, שכמעט ואי אפשר להבחין בהם.
הספר הזה, שאני באמת חושבת שכדאי לקרוא אותו, כנראה שבסופו של דבר הוא סיפור על ילד והשדים שלו, על ההבנה הכואבת שהם תמיד יהיו שם ובסופו של דבר כל מה שנשאר לנו זה לקבל אותם ולנסות למזער נזקים.
בסופו של דבר זה עוד סיפור על העולם הלא מתפקד שלנו.

ויש מצב שזה רק אני והראש החולני שלי שלקחתי סיפור ילדים רגיל והפכתי אותו למשהו שונה לחלוטין.

אחד הספרים הטובים שקראתי!!
ביחוד בגלל שהוא משקף 2 צדדים שכל פעם אחד מהם יוצא פעם הרע פעם הטוב
ונראה לי שכל אדם מזדהה אם זה!!!

אני מזהירה אתכם עכשיו: אל תקראו! אני קראתי אותו והשתעממתי מ-ו-ו-ת אבל בגלל שזה הרגיש כמו חטא לא לסיים אותו המשכתי לקרוא בכוח.

ספר ממש מקסים ומעניין שכתוב כמו שצריך.
חובה לקרוא לכל הגילאים!

בעיני זה לא היה ספר כל כך טוב

יפה, הסרט פחות.