ביקורת ספרותית על האי של סופייה מאת ויקטוריה היסלופ
ספר מעולה

---

"אתה חולה בצרעת", אמר הרופא בטון חמור ומנוכר.
"צרעת?!", חזרתי אחריו בזעקת שבר, אימה אדירה שטפה אותי.
ידעתי שאאלץ להיפרד עתה מרעייתי הטרייה ומבני זהוב השיער, לעזוב אותם לתמיד אל האי הנטוש בעולם.

בספרה "האי של סופיה" מגוללת ויקטוריה היסלופ את קורות חייהן המסועפות של בנות משפחת פטראקיס, שידעו טרגדיות אדירות לצד רגעי אושר זכים אל מול הנוף הנצחי של האי ספינלונגה, מושבת המצורעים של יוון.

היסלופ פורשת בפנינו אט אט את רזי המשפחה על פני ארבעה דורות של צער, אהבה וייסורים המהולים זה בתוך זה בכפר אחד צנוע על שפת הימה.
בהרבה מובנים אפשר לומר שהסיפור מזכיר לכאורה את תולדות משפחת בואנדיה ב"מאה שנים של בדידות" של גבריאל גארסיה מארקס (עד היום, הספר היחידי שנטשתי במהלך הקריאה).
אבל ההשוואה בין הספרים חוטאת לסופרת, שכן, בניגוד לאוויר החנוק שאפיין את מארקס, היסלופ מצליחה להעביר לנו את רוחות הים (הסוערות או המרעננות) בשלמותן, אלה המלוות את הדמויות לאורך פרקי חייהם החשובים.
היא משכילה להבדיל בין הדמויות ולהפיח בכל דמות אופי ייחודי משלה, באופן שבו כאשר החיים מתקרבים לקיצם אנו מרגישים אובדן של ממש.

תיאור חיי קהילת המצורעים באי ספינלונגה היה החשוב והמרתק בסיפור, והוא סופר באופן מדויק ונוגע להפליא.
היסלופ היטיבה לתאר את קשת הרגשות הרחבה שאפיינה את אנשי המושבה, שהחליטו נחרצות לשמור על צלם האנוש שהלם, ואכן, הצליחו לשמור על חיים שוקקים למרות האסון המר שהכה בהם.
תיאור מעללי אנשי המושבה באי תרם לא רק לקידום העלילה, אלא גם למודעות העולמית למחלה שהטילה אימים במשך אלפי שנים, ועודנה פוגעות בקורבנות רבים, גם היום ברחבי העולם.

החיים ההרמוניים שהצליחו אנשי המושבה לחלץ מהמציאות העגומה לא רק עוררו בי הערכה, אלא גם השראה מסוימת.
השתעשעתי במחשבה על ציוויליזציה חדשה שנקים על אדמת האי הבודד.
מכל טוב הארץ נאסוף לנו (רופאים, מהנדסים, מורים ואומנים), נטפח קהילה צנועה ואינטימית, שכל חבר בה יתרום מכישרונו במסירות ובחיבה גדולה.
אבל לעומתנו, לאנשי ספינלונגה היה משהו גורלי שאיחד אותם - מחלת הצרעת (וייצר ההישרדות הנכרך אליה), בלעדיה, כנראה שגם הם היו נסחפים לאסון הבלתי נמנע של האנושות, יצר ההרס העצמי, ולשחיתויות, התככים והמלחמות הנוראות בעקבותיו.

באופן אירוני מה שהציל את תושבי המושבה מהמפלצת הנאצית הקטלנית הוא בדיוק מה שהמית אותם כל אחד בתורו – מחלת הצרעת.

סגנון הכתיבה של היסלופ פשוט נפלא – הוא אוורירי וקולח, ממחיש עבורנו את מראות הסיפור ורחשי הלב של הדמויות כאילו היינו שם לצידם, מאפשר לנו להתקדם איתם לאורך העלילה ולקחת שאיפה עמוקה של התרגשות ברגעיהם הגדולים.
גמעתי את הספר ביומיים שלמים של שלווה, והתענגתי על כל רגע.

תרגום הסיפור מאנגלית היה נהדר, עם זאת, הייתי מעדיף כי היו שומרים על שם הספר המקורי, ("האי", במקום "האי של סופיה"), כפי שהתכוונה הסופרת.

היסלופ לא חסכה מאיתנו צער ואובדן, אך היא אפשרה לנו להיפרד כנאות מהאנשים אליהם התחברנו, לשהות לצידם ברגעיהם האחרונים ולנצור אותם איתנו לעד.

תיארתי לעצמי עתיד שונה במקצת עבור מריה – ראיתי אותה ממשיכה את מורשת אמה כמורה ומחנכת של ילדי האי ורוקמת קשר רומנטי ומבטיח עם דימטריס הבוגר, כזה שישכיח מהם את האימות הנקרות בדרכם.
כמו כן, חשבתי שיכול היה להיות נחמד אילו הציגה בפנינו הסופרת מקרה בו אדם מסוים היה מוכן להקריב את חייו ולהצטרף מבחירה אל האי, רק כדי לא לאבד את בחירת לבו.

רציתי פתאום לשנות את יעד הטיסה שלי בסוף החודש מאמסטרדם ליוון, או יותר נכון לכרתים.
לחבור לאלקסיס במסעה הקסום אחר העבר – להיטלטל בסירה הישנה עד המזח ולנחות על אדמת האי הלחה.
לחצות את מנהרת המבצר החשוכה ולגלות בהבזק אור כביר עולם נושן נפלא, בו הפרחים מלבלבים והחנויות הססגוניות נוסכות בך געגועים למה שהיה.
לעמוד על המצוק בקצה ההר ולהזיל דמעה על ההיסטוריה האנושית המדהימה שהייתה כאן.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על האי של סופייה