נשארתי פעורת פה, עם קמטי צחוק וגוש עצבות גדול ואלף מחשבות על החיים והמתים ומחרוזות פתלתלות של שפה עברית יפיפייה...ולא אוסיף דבר כדי לא להרוס את הקסם:
"אז נכון שאני עוד יודעת שאני מירי כץ, ושעד לפני חודש לערך הייתי נשואה, על-פי הרשויות, ובעיקר הייתי שייכת מרצוני הטוב לאיש אחד, סטודנט לגיאוגרפיה, תואר שני. ואם הייתי חוזרת מן הרחוב הזה הביתה, הוא היה נמצא שם, איש מגודל בן שלושים וחצי, שבָּאמש ההוא שכב אתי, ובלמחרת ההוא הוא מנסה לעשות סדר במה שהוא צריך לקחת לאוניברסיטה, ומקלל את היום שהתחרבן עוד לפני שהתחיל, כי איזו דפדפת הלכה פתאום לאיבוד, ואולי שאעזור לו לחפש, אבל לא במגירות האלו כי שם כבר חיפש – והוא גם היה מנשק אותי חטופות בגלל האיחור והעצבים, לפני שהיה יוצא בעצמו אל הרחוב, מלא בביטחון עצמי ועם כל הציוד והזהות, וטורק את הדלת, אבל שוכח לחזור."
"אחר-כך הולכתי את אבא שלך אל חדר-השינה, שלא היה חשוך בכלל, והצגתי אותו בפני ארון-הקיר, ופתחתי את כל הדלתות, המגירות. מתחילה להוציא את כל הבגדים שלך, הנרקבים, הממתינים, של החורף ושל הקייץ, ושל הלמעלה ושל הלמטה, והלבנים, והגרביים, ולהשליך על המיטה, עד ששמעתי את אמא שלך מתמוססת בבכי מעל ארונית הנעליים במרפסת במטבח. ניגשתי לשם, זקופה ומלופפת בריחות האמבטיה שלך, והוצאתי מידיה את סנדלי-הים שלך, שטבלו כולם בשמש, וקראתי לאבא שלך להכניס סוף-סוף את הקרטונים ולארוז.
בערך בשלוש, ישי, כבר היית עטוף וארוז יפה (מלבד הספרים, אותם לא הספיקו), ומסודר טוב-טוב בשביל המסכנים."
"והם חוזרים, אחת לכמה זמן, יחד או לחוד, לשבת על-יד פִּריָם המתוק העקשן, המרקיב כאן בנחת, במנוחה. שָׁקט ואדיב כל-כך ונדיב לאדמה....ושם, למטה, הילד, האדון, בן התשע-עשרה או העשרים-ושתיים, לבדו, חשוף ותם, שוב מאחר להגיע, שוב לא יגיע, ואין מי שינבח על האמת, אין מי שישמור, וגם הזיכרון שָׁקֵט-שָׁקֵט נסוג, מקופל זנב, חולה, מזיל ריר, ממצמץ, מדליק נר, תולש עלה קמל, מתקשה להירדם ולא מבין דבר."
"את יודעת, מירי,....אילו היית מתאבלת על ישי כמו כולם, הוא לא היה מזדקן לעולם. הוא היה נשאר ככה, בן שלושים, לנצח, ולא ממשיך למות ולמות בהווה השברירי הזה שלך." - "על מה את מדברת,...ישי בכל מקרה יזדקן. הוא יזדקן אתי. אבל אם הייתי מוותרת, אם לא הייתי יודעת לבחור בדרך הזאת, הוא היה מזדקן בתוך אשה ממורמרת ומבולבלת, מאולפת, ואז, גבירתי המחנכת, מה את חושבת היה קורה אז? האיש שלי, בן השלושים לנצח, שלכאורה שוכב כאן, ביער האבנים הזה, מחוץ לכל פגעי הזמן – הזמן הכפוי שאת כל-כך עובדת אותו – האיש הזה היה הופך לחורבה מהלכת, לשרפרף עקום, לפתיל שרוף, לזֵר יבש. הוא היה הופך להיות זקֵנה בודדה ומטורפת בשם מירי כץ. וכל זה, כל זה במקום שנהיה, איך שעכשיו, וכמו שאנחנו, חיים ומתים ביחד. בלי לפחד."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
