ביקורת ספרותית על שאנטראם מאת גרגורי דייוויד רוברטס
ספר לא משהו

---

שאנטראם – גרגורי דיוויד רוברטס

ספר עלילה הודי עב כרס (990 עמוד).

קיים הבדל עצום כאשר הכותב על הודו אינו הודי. כאשר קראתי את הספר " איזון עדין" מאת רוהינטון מיסטרי, שהינו הודי בכל רמ"ח איבריו, פשוט רציתי בזמן הקריאה לנשום, לאכול, להתלבש, לדבר ולשיר הודו. התאהבתי בהודו למרות העוני, החולי וכל הצדדים האפלים והקשיים במדינה זו.

לעומת זאת, הסופר רוברטס מתאר לנו בספרו "שאנטראם" את הצד הגברי בהודו, כשהוא חודר עמוק בסיפורו ובעלילותיו לעולם הגברי. עולם הסמים, סוחרי סמים, מאפיות, כנופיות, שוק שחור, עיסוקים מחוץ לחוק ומסבאות אפופות עשן וטובלות בריח חשיש, מריחואנה או כל סם מקומי אחר. הסופר עובר לתיאורי העוני, שכונות המצוקה וחסרי הבית, וזאת משום שהוא מצא את מקומו שם, בין העניים וחסרי הבית. הסופר מעלה שאלות פילוסופיות, כמו "מהו סבל?" בדיון שהתקיים בעזרת קבוצת אנשים משכילים אך שייכים לארגון הפשע. במהלך הדיון מעשנים חשיש ושותים אופיום, פעילות שאינה יוצאת דופן. בתחילת ספרו, הסופר אמנם מזכיר נשים שאחת מהן קרלה משוויץ, שמתאהב בה, למרות שנערכו ביניהם מפגשים קצרים ומעטים. המתנתי בסבלנות שיחזור אליה בהמשך, כי חייבים תיבול רומנטי, ואכן, החזיר אותה לגיחה קצרה בעמוד 270 ושוב גיחה קצרה לאחר כמה עשרות עמודים, וכעבור 100 עמודים נוספים, במחצית הספר, האהבה בלבו נמסה ומומשה.

בכריכה מצוין שהספר נכתב כאוטוביוגרפיה. אם, אכן, נכונים הפרטים, אז דיוויד רוברטס הוא פושע שברח מכלאו באוסטרליה ומצא מקלט בעיר בומבי שבהודו. חלילה שמא ייתפש על ידי המשטרה ההודית באשמה כלשהיא, אך כבר בתחילה הוא צובר פעילות בלתי חוקית ומחזיק אשרה שאינה בתוקף, שעלולים לסכן אותו ואת חייו. זו הסיבה שעדיף שיתערבב כחסר בית בשכונת העניים ולא בבית מלון, ששם עליו להפקיד את דרכונו. אך בכל רע יש גם שמץ של טוב - גילה את כישוריו בהגשת עזרה רפואית לתחלואים ולנדכאים העומדים אצלו בתור לקבל טיפול רפואי חינם ובכך, עלתה קרנו במאות מונים על ידי עשרים וחמישה אלף תושבי שכונת העניים ואי אילו ראשי מאפיות הדואגים לשכונה.

הספר כתוב בשפה קולחת ונעימה לקריאה. הסופר משתף את הקורא בחוכמת החיים ההודית הראויה לציון, כמו למשל: "לפעמים על האריה לשאוג רק כדי להזכיר לסוס את פחדו," או "פחד ואשמה הם מלאכי האפלה הרודפים את העשירים," או "העוני והגאווה הם אחים בדם שחיים יחד עד שאחד מהם קם על אחיו והורגו."
הסופר משתמש בדימויים מקסימים, כמו למשל: .."שפתיים בשרניות נראות כמו סלע וולקני שפיסל נהר," או "לאור פנס הרחוב היו עיניה הירוקות אבני חן של תשוקה," או "סירת מחשבותיי התחילה להתמלא מים," ועוד רבים אחרים.

את השאר וההמשך אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם, וזאת במידה ואהבתם את הז'נר. אני נשברתי באמצע הספר והפסקתי לקרוא (עמוד 450 בערך) כאשר הגעתי לקטעים של בית הסוהר עם כל התיאורים המזוויעים והמגעילים שהסופר לא חסך את עטו ומלבד זאת, הבנתי, כי האירועים לא הבטיחו המשך שונה או תובנות שנוכל להסיק.

"שאנטראם" הוא ספרו הראשון של דיוויד רוברטס וככזה, הוא מפתיע בכתיבתו היפה, הססגונית ובהפתעות המצפות לקורא מדי פעם, אך ראוי לציין, שהן לא הפתעות המחישות את קצב הלב. ייתכן מאוד שהעורך עבד קשה על הספר מאחר ולסופר לא היה רקע ספרותי לפני כתיבתו, אך יש לציין, כי העורך עשה עבודה טובה, אך היה עושה בחכמה אם היה מקצר ללא רחם.

» ביקורות נוספות של פני
» ביקורות נוספות על שאנטראם