ביקורת ספרותית על המעניק עטיפת הסרט - המעניק #1 מאת לויס לורי
ספר מעולה

---

אנשים לא מרוצים מהחיים שלהם.
זה נכון.
בני אדם נבראו עם היכולת להיות לא מרוצים מהחיים שלהם. "להסתכל על הכוס הריקה".
יש כאלו שמתלוננים: למה נולדתי בארץ הזו?
יש כאלו שמתלוננים על זה שהם לא מקבלים מספיק כסף, שלא התקבלו לעבודה שרצו, שחלומם להיות טייסים שהיו ילדים לא התגשם, שזה שהם אוהבים לא אוהב אותם בחזרה, שהם קיבלו גרוע במבחנים, שהם התגרשו, שאין להם הרבה חברים (אני ביניהם), שהם לא קיבלו את המתנות שרצו ליום ההולדת, שאין להם את הבגדים הכי אופנתיים, שאין את החולצה הזו בצבע האהוב עליהם ולא בצבע השנוא, שאין להם את דגם הטלפון הכי חדיש/יפה, היה להם סיוט נורא שלא עוזב אותם, שהם גרים באמצע שום מקום, שנשברה להם היד, שהאחים מעצבנים אותם... וואי יש הרבה.
ואתם יודעים, העולם שנוצר ב'מעניק' יכול לפתור את הבעיות האלה: אין שונות או מיוחדות באיזושהי צורה, אי אפשר להתגרש, אי אפשר לאהוב או להרגיש משהו אחר, אין סיוטים כי גם אין חלומות, אי אפשר לגור בשום מקום עד שמשחררים אותך (ואז מתברר שגם יש לזה צדדים), אין לכם חלומות להיות משהו שתהיה גדול כי הקהילה מחליטה בשבילך את זה, כולם מקובלים ע"י החברה, לכולם אותו לבוש וכל מגרעה אחרת שתראו.
אבל כמו תמיד, העולם הוא אינו שחור ולבן.
הבעיות האלו מחשלות אותנו.
ואולי הפתירה של הבעיות האלו יעשו רק רע.
סליחה, אין אולי. זה ברור.

לכל אחד מאיתנו יש זיכרון. זיכרון אישי, זיכרון משפחתי, זיכרון על מה למדנו/קראנו/ שמענו, זיכרון של יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, זיכרון מהדברים שמלמדים אותנו בהיסטוריה, זיכרון ממה ששמעת מחברים.
את כל הזיכרונות האלו ויותר צריך לשמור אדם אחד בעולם "המעניק"- המקבל. מקבל הזיכרונות. אם אני הייתי נבחרת כמקבלת זיכרונות הראש שלי היה הופך לאליפסת ביצה אנכית שקשה לשמור על שווי המשקל בזמן שאני אלך. אז מזל שכך לא קרה.

ג'ונס נבחר כמקבל הבא. לעומת דמויות רבות, תוקף המעמד לא "סינוו"ר אותו אלא הראה לו מחדש עד כמה הוא לא יודע כלום.
בעולם ללא רגשות, הוא מגלה אותם מחדש, והוא והמקבל הקודם (המעניק), מתכננים להעניק לתושבים האחרים בעולם הזה את הזיכרונות שהיו עצורים בהם. עכשיו כבר הם עצורים רק אצל ג'ונס.

הספר הזה ישאב אתכם, הוא יעניק לכם את כל מה שביקשתם בספר. הוא כאיב, ירגש, יקסים.
מה עוד צריך?

ועכשיו למעט הביקורות שלי:
1.הספר הזה קצר. קצר מידי. רק 183 עמודים (!!) זה קצר ממש והיא יכלה להוסיף עוד.
2.פיונה. הקשר שלה עם ג'ונס יכל להיות דבר כה יפה רק חבל שהיא לא עשתה אותו. בקטע הזה אני ממש מודה לסרט (פעם ראשונה שאני מודה לסרט שמבוסס לספר).
3.הגיל. הפתיע אותי שג'ונס רק בן 12. הוא לא בן נוער עוד. בדרך ככל כולם כותבים על נערים של ממש, מגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה ותשע עשרה. אני לא יודעת אם אני מודה לה על היותה מקורית כאן או מצטערת. נראה לי שבגלל זה לא התפתח משהו איתו ועם פיונה בגלל גילם הצעיר יחסית לרומנים ענקיים.
4.הסוף. היה קשה להבין מה קרה. הוא הצליח או לא? משום מה, זה גרם לי להעריך את הספר עוד יותר ואת הסופרת. אי וודאות וכפל משמעות במקרה הזה זה טוב. בסרט התברר לי מה קרה וגם בספר השלישי בסדרה שכמובן, עוד לא תורגם! (קוראים לו מסנג'ר/ שליח).

את הסרט ראיתי עם חברה שלי שדי שכנעתי אותה לראות את הסרט בגלל שטיילור סוויפט שם (היא מעריצה שלה). היא לא התאכזבה וברור שגם לא אני.

גם לכותרת הספר הזה אני רואה כפל משמעות: המעניק המבוגר שמעניק לג'ונס את הזיכרונות וגם בעצם ג'ונס הוא המעניק- הוא העניק את הזיכרון מחדש לתושבי הקהילה. זה נחמד.

אבל הספר מצוין, אל תשכחו! ממליצה בחום! הביקורות שלמעלה לא משנות הרבה אז תתעלמו מהן, הן רק הערות שוליים!
עכשיו ההורים שלי חזרו מחו"ל, לאחר שבוע שהייתי לבד בבית (היה די כיף) ואני שמחה שאני יודעת שההורים שלי הם הורי הביולגיים ושהם יכולים להרגיש אהבה כלפי. בעולם של המעניק זה לא היה קורה.

אז תעניקו למעניק הזדמנות. הוא יעניק לכם יותר ממה שאתם חושבים.
אגב, הוא נכתב ב-1993, כלומר, הוא נכתב הרבה לפני משחקי הרעב אז הוא לא חיקוי. אפילו רק מהסיבה הזו חייבים לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על המעניק עטיפת הסרט - המעניק #1