****
הספר האחרון שסקרתי כאן שענה לשם המגושם משהו "כוכבי הכלב", נכלל בדוחק רב תחת קטגוריית "דיסטופיות", פשוט כי הוא מתרחש לכאורה בעתיד הקרוב לאחר מגיפה איומה כלשהי, אבל למעשה הוא איננו דיסטופי כלל וכלל. אין בו "חברה" ממש, אין ממשל, ואין כמעט אנשים. כמעט כולם מתו כבר, ומי שיחפש את המורכבויות המאפיינות כתיבה דיסטופית בסגנון "1984" - אולי אם כל הדיסטופיות - לא ימצא שם את מבוקשו. מצד שני, הוא עשוי למצוא במקום זאת ספר נפלא שגם אם עלילתו מתרחשת בעתיד, הוא רחוק מ"מדע בדיוני" כרחוק מזרח ממערב וכמעט בכל עמוד בו הבנתי משהו נוסף על חיי בהווה ועל המשמעות שאני מנסה להעניק להם. אפשר לומר שהסופר השתמש בבסיס הבדיוני כסוג של נקודת מוצא שמאפשרת בחינה נקיה יותר, וכן גם יוצאת דופן, של השאלה המסקרנת "מה היה קורה אילו הייתי מאבד הכול והייתי אחד הניצולים יחידים בעולם", וכן לתהיות כלליות יותר על משמעות החיים.
"המעניק", לעומתו, הוא ספר דיסטופי פאר-אקסלנס, לפי ההגדרה המילונית ממש. הנה כך, בוויקיפדיה - "ברוב היצירות הדיסטופיות, הממשל מושחת ויוצר או משמר איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת או אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד, אך לעתים קרובות משלבות בתוכן (באופן מודע) מגמות חברתיות קיימות מוקצנות. יצירות דיסטופיות רבות נכתבו כאזהרה או סאטירה המראה איך מגמות חברתיות נוכחיות מתפתחות עד לתוצאה המבעיתה ובכך מהוות קריאה לשנות כיוון (בהתנהגות פוליטית, התפתחות טכנולוגית ועוד). רבות מהיצירות הדיסטופיות מתארות חברות דיסטופיות היפותטיות החיות בעתיד בו תנאי החיים גרועים במיוחד כתוצאה מדיכוי, טרור או חוסר במשאבים".
בספר מתוארים החיים בקהילה עתידנית כלשהי שמנוהלת ע"י מועצה בעלת חוקים נוקשים ודרקוניים שמכסים כל תחום אפשרי בחיי היום-יום. למרות שאסור או כמעט בלתי אפשרי לחוש רגשות אמיתיים - כי כולם חייבים לצרוך כל חייהם גלולות המדכאות את רוב היצרים ומשאירים מנעד קל של תחושות של שביעות רצון, כולם מדברים על רגשותיהם באופן מגוחך ומשתף כאילו היו בתוך קבוצת תמיכה פתטית. הכול סינתטי, שרירותי, ממודר ואחיד, והחיים מתנהלים בנחת מכובסת, ללא זכרונות, באקלים ממוזג וקבוע - ובשחור לבן. כן כן, קראתם נכון. איש אינו מסוגל לראות צבעים, והקהילה כולה חיה את חייה בתוך הקופסה של הטלוויזיה הלימודית. אפור, אחיד, ללא צבעי שיער, עיניים או עור. יחי הקונפורמיזם.
כמובן שכל זה משתנה כשגיבור הספר נכנס לתמונה. כצפוי, מתעוררות בו שאלות, הוא מתחיל לראות צבעים, הוא מטיל ספק, ידה ידה ידה, כמו שקראנו באלף ספרים או ראינו באלף סרטים ואנחנו מכירים את זה ישר והפוך. קונפורמיזם - רע, אינדיווידואליזם - מצויין, ממשלה - רע, אהבה - טוב. יש חיים מעבר לקשת, הטלת ספק וכל הג'אז הזה.
אבל יסלחו לי כל אלה שהשתפכו על הספר הזה - זה פשוט לא מחזיק מים. האלגוריה לחיינו פשוט לא עובדת והיא דקה כבריסטול. העלילה חד-מימדית, פשטנית ולא מעניינת, והקונפליקטים צפויים ומובנים מאליהם. הכול רדוד, מטופש, פתטי ואינפנטילי לאללה, כאילו מי שכתב את הספר לא התפתח לגמרי מבחינה מנטלית מעבר לגיל עשר, ואני חושב שהסיבה היחידה שהספר הזה הגיע לאחרונה גם לקולנוע היא שהמפיקים יודעים שדיסטופיות זה וואחד נושא טרנדי שיביא להם הרבה דולרים שייפלו להם על הראש במינימום השקעה. בניגוד לספרים, סרט צריך להיות יפה אסתטית, והוא לא חייב להיות גדוש בערכים ובמורכבות כדי לספק את הסחורה. בדרך כלל, מספיק שהגיבורים יהיו חתיכים, ושימרדו נגד המועצה הרשעה עם קצת דם, אש ואפקטים כדי למכור כרטיסים. הנה, אפילו כתוב על הכריכה "חפשו את האמת, מצאו את החופש". עמוק. בספר זה פשוט לא מספיק. מעבר לזה - "המעניק" הוא פשוט כמה טלאים של עלילה שמקיפים חורי-ענק שאי אפשר לגשר עליהם. עולם בלי זכרונות? שרק מישהו אחד זוכר בשביל כולם? והוא מעביר את הזכרונות ל"נבחר" אחר? בנגיעה? סירייסלי? ועוד משהו - עולם שחור לבן אולי נתפס כאפקט מגניב אבל הוא פשוט לא אפשרי פיזיקלית ואופטית. בנאדם לא "מחליט" אם לראות צבעים או לא, ואפילו אם המועצה החשובה החליטה שצבעים זה לא מספיק אחיד, היא לא יכולה "לבטל צבעים". זה לא פיצ'ר באייפון. העניין הזה עיצבן אותי עד העצם, כי זו החלטה סיפורית שרירותית ושגויה, והספר הזה גדוש בכאלה.
הספר הזה כל כך גרוע, שהחלטתי שאפילו את הילדה שלי בת העשר אני לא חושף לשיט הזה. יהיו לה מספיק הזדמנויות לקרוא דברים רעים. אני לא צריך להיות אחראי לזה.
****


















