טוב, אז ככה, עמוס עוז כתב את 'מיכאל שלי', ועמוס עוז כתב את 'סיפור על אהבה וחושך'. שני ספרים שונים כל כך. שונים עד שיש כאלו שהדעות שלהם לגבי שני הספרים הללו כל כך מנוגדות שאפשר היה לחשוב ששני סופרים שונים כתבו אותם.
אני בהחלט מאלו שחושבים שסיפור על אהבה וחושך הוא ה'ספר' שלו, ובוודאי הספר האהוב ביותר על הקוראים, למרות שבראיון שנתן לאחרונה הוא אמר שדווקא הספר 'אותו הים' הוא הספר שלדעתו הוא הצליח להתעלות מעל עצמו. לא קראתי אז אני לא יודע.
עמוס עוז הוא גם מושג, הוא סופר בעל שם, מועמד לפרס נובל כבר כמה וכמה שנים. בעל עמדות ידועות, שמשניאות אותו על רבים, ומוערכות על ידי אחרים. ואמנם התכנסו כאן כדי לדבר על ספרות, אבל הדברים קשורים מפני שהספר החדש של עמוס עוז הוא כלי נשק אשר טעון ביותר מכדור אחד. על הכוונת נמצאים הנצרות, הציונות, בן גוריון, מושג הבגידה, החמלה והאהבה ואולי אפילו קיומנו כלאום.
שלוש דמויות בחורף אחד בשנות החמישים בירושלים, שמואל אַש סטודנט עם תפיסות מהפכניות, ואלד, הזקן הנכה והדעתן ועתליה האישה היפה והמסתורית. במפגש קאמרי צפוף ורווי מתחים וסיפורים מן העבר הלוא רחוק של ערב קום המדינה, על אביה של עתליה, בר הפלוגתא הדמיוני של בן גוריון (המסמל בדעותיו את 'ברית שלום' ההיסטורית), ועל בעלה, בנו של הזקן.
לתוך סיפור המסגרת הזה נכנס סיפורו של יהודה איש קריות, הבוגד הידוע בכל הזמנים, זה שבגללו, או יותר נכון בגלל מה שנכתב עליו בכתבי הנצרות המוקדמים, נתפסו היהודים, בין השאר כבוגדים וכאשמים בצליבת ישו. עמוס עוז מציע כאן פרשנות מהפכנית לאותו סיפור. לפי עדותו של עמוס עוז בראיון הנזכר, העולם הנוצרי מתייחס לתיאוריה הזו כאל פצצה. האמת היא שהבסיס של התאוריה שמציג עוז על יהודה איש קריות, אינה חדשה, שכן בשנת 1978 נמצא במדבר במצרים כתב יד שמתוארך למאות הראשונות לספירה, אך רק בשנת 2006 הוצג לציבור לאחר שנים של מעבר מיד ליד ושחזור הכתוב בו. מתברר שבכתב יד הזה, 'הבשורה על פי יהודה איש קריות', מוצג סיפור הדומה בקווים כללים (אך עם נטיות גנוסטיות) לתאוריה שמציע עוז.
עמוס עוז יודע לספר סיפור, בזה אין חולק. יש לו כתיבה אסתטית סיפורית קולחת, שפה עשירה, ריתמוס מתגלגל ומענג. הוא יודע לכתוב על החורף ועל ירושלים. אלא שבעיניו ירושלים היא רק חורף אפל קר וקודר, ולא רחוץ נקי וצח. כמה חבל.
בלי להיכנס לנכונות התאוריה ובלי לפזר קלקלנים (ספויילרים בלעז), עמוס עוז נופל ביתר ריבוד של הדמויות ומעמיס עושר של משמעויות של כל פרט בעלילה. העלילה לעתים נהפכת לסמלית ולאלגורית מידי, והסיפור לפעמים הולך לאיבוד בסבך התחבולה הספרותית. המניפסט שעוז מנסה 'למכור' לנו, גם אם לא היה נאיבי ולוקה בראייה אוטופית, הרי הוא מועבר לקורא באופן שקוף מידי ולא אלגנטי, דבר שבעיני גורע מעט מהיצירה.
ולא, עמוס עוז, לא הייתה לנו ברירה אחרת, היינו חייבים להקים מדינה בחלון ההזדמנויות החד פעמי שהבליח לנו ב-48, הרבה אחרי זמן הפציעות של העם שלנו, אחרת, הבכייה הייתה לדורות. בן גוריון, אכזרי ונוקשה ככל שיהיה, עשה את הדבר הנכון, המוכרח והאמיץ מבחינת העם היהודי.
ושוב, הסיפור כסיפור הוא יפה, הוא אסתטי, צריך לקרוא אותו, אך במובן הציוני, צריך שלא להסכים איתו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
