ביקורת ספרותית על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ'ל ג'ויס
ספר מעולה

---

ספר מרגש רב רבדים.
משום מה הוא הזכיר לי את האודיסיאה.
ניתן לקרוא אותו ברמת הפשט או לרדת למשמעויות הנחשפות בו במהלך הקריאה.
הסיפור הפשוט הוא כי הרולד פריי, פנסיונר אנגלי, שחייו היו סדורים עד לרגע מסויים, מקבל מכתב מקוויני, עמיתה לשעבר לעבודה, שהיא מאושפזת בהוספיץ וחולת סרטן.
הרולד יוצא כדי לשלוח לה מכתב עידוד וכוח בלתי ברור גורר אותו למסע של שמונה מאות קילומטרים מתוך אמונה כי הליכתו תתרום להבראתה של קוויני, עד לסיומו המפתיע.
בדרך הוא פוגש אנשים ושינויים מתחוללים בו.
הפסיכולוגיה, מצביעה כי כל סיפור כזה מצביע על תהליכים מעמיקים אל נבכי האני.קילוף הגנות מזיקות ורכישת כלים וכוחות לבנות מציאות שונה, תוך השלמה עם העבר.
בזה דומה הסיפור לאודיסיאה היוונית.
במידה מסויימת, הדבר דומה לקילוף בצל: קודם הקליפה החיצונית, לאחר הדמעות והסבל הראשוני ניתן לקלף שכבה אחר שכבה עד שמגיעים לגלעין. אולי כמו בקילוף בצל או טיפול פסיכולוגי, גם הסביבה מושפעת, ועולם שלם של תופעות מתחולל בסביבה , הפעם בסדר הפוך, עומק ההשפעה הגדול ביותר הוא על הקרובים , אישתו מורין ואחרים.
היציאה של הרולד למסע , בלתי מוכן,כמו ביציאת מצריים, נראית פתאומית אימפולסיבית. אבל בהמשך מתברר כי המניע והכוחות כבר היו צבורים בו מלכתחילה. חסר היה הניצוץ, והוא בא מאמירה חצי סתמית של מלצרית שאמרה כי הליכה מסוג זה יכולה לגרום להחלמה כמו שקרה לאביה.
קל לפתור ולהתיחס לבעיות במעגל החיצוני מאשר אלו הקרובות לנו מאוד.
עצם ההחלטה על השינוי יש בה דינמיקה של פיתוח התבוננות אחרת.
יש קטע שבו הוא הולך בכבישים הצרים של הכפרים באנגליה.(הזכיר לי נהיגה בסקוטלנד). והוא אומר כשנוסעים באוטו נראה כי מהכבישים הללו ניתן לראות רק גדרות של שיחים.
ההליכה ברגל מגלה אגמים שדות ונופים.
אפילו הכריכים שאכל לאחר הליכה כזאת :"כשנעץ את שיניו בכריכים, הטעם האגוזי של הגבינה ומתיקות הלחמניה התנפצו על פקעיות הטעם שלו בעוצמה, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא אוכל"
חוויה כזאת כאשר מתרכזים רק בנושא אחד כמו אכילת כריך, משחררת אסוציאציות שבאות מן המעמקים, כמו התיחסות אביו אליו במקרים רבים בזמן האוכל.
הסביבה ששומעת על האודיסאה שלו אמפטית אליו. השוני הוא בזה שהוא חש באמפטיה וקולט אותה.
הדמויות שמופיעות בדרך משמשות לו כמורים להמשך הדרך , כמו המכשפות שאודיסיאוס גנב להם את העין היחידה והן נאלצות להנחות אותו על המשך הדרך.או הנמלים שעוזרות לפסיכה לרכוש מחדש את קופידון.
כמו הסיפור של האישה שבדרך, שסעדה אותו כשהגיע צמא ורעב אליה. היא אומרת לו :" היה אפשר לחשוב שלצעוד זה הדבר הכי פשוט בעולם..אבל, תמיד מדהים אותי כמה קשיים יש בדברים שאמורים לקרות בצורה אינסטיקטיבית...יש אנשים שממש קשה להם עם זה. גם לדבר. אפילו לאהוב.."
או אותו משל על האפיזודה של בן הדוד שטבע וניצל. כשנשאל למה המשיך לשחות ולא נעצר? לא שמעת אותנו? ענה :"לא יודע הייתי כבר בתוך החרא. נראה יותר קל להשאר בו מאשר לנסות לצאת".
זה המצב של הרבה אנשים.
לתהליך כזה מתלווה רכישה נוספת של יכולת לביטוי רגשי.כמו בפרידה מהאישה שאמרה לו "אני שמחה שבקשת מים" ( עשית מעשה כל כך לא אנגלי, עברת גבול שהצבת לעצמך), מסתיימת במשפט:"הוא חזר לכביש לפני שתבחין כי הוא בוכה".
מאפיין נוסף שמצביע על העמקה בנבכי הנפש או אודיסיאה, הוא שהדמויות העולות בו אינן ממשיות בהכרח או נמצאות בסיטואציה אמיתית, אבל חייבות להיות משמעותיות לגביו.
לעיתים ארוע כזה מזעזע מוסכמות אצל הקרובים ומעמת אותם עם חשיבה מציאותית יותר.
מורין אישתו הולכת לרופא ואומרת לו כי "הרולד חולה באלצהיימר (ומשמעותה שהיא דואגת לו)". לשאלת הרופא איזו תרופות הוא לוקח היא משיבה:" אני אמנם אומרת שהוא חולה באלצהיימר..אבל, עדיין המחלה לא אובחנה אצלו".
ולבסוף, ככל שהוא מתקדם הוא משיל נטל ועכבות ורוכש נכסים אישיים. עכשיו עליו לשמור עליהם מחטטנים.
מומלץ מאוד לקריאה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי