ביקורת ספרותית על וקראתם דרור מאת רונית לוינשטיין-מלץ
ספר מעולה

---

"אה, הספר הזה. לא הספקתי לקרוא אותו".
כך אומר לי אב שכול על ספר הזיכרון של הבן שלו. ספר שהוציאו החברים. ברור שלא הספקתי לא מדבר על זמן, אלא על פנאי נפשי. ומהכרות עם האב, הוא לעולם לא יספיק. ככה זה. הספר הזה, לזכרו של אהד, נמצא אצלי בבית. הפורמט שלו די סטנדרטי. כריכה שחורה, דפי כרומו מבריקים, תמונות מחייכות, מכתבים של חברים. סיפורים של האחים, של חניכים בתנועת הנוער, כמה קטעי עיתונות מהיום בו נהרג, וריכוז של ההספדים. שמונה עשרה שנים הם חיים קצרים בסך הכל. בזמנו ספר הזיכרון ההוא היה נראה לי טוב. היום, כשכולנו המשכנו הלאה וגדלנו והתבגרנו, יש משהו קצת עגום בסיפורים מגיל בית הספר. הוריו של אהד באמת לא צריכים את הספר הזה. כדי לזכור - הם זוכרים. כדי להזכיר, הם עשו משהו משמעותי בהרבה. בלהה, אמא של אהד, היא אמנית. היא עמלה ורקמה ותפרה, ויצרה חופה ייחודית, והם משאילים את החופה לכל הרוצה. כל זוג שמתחתן מוסיף טבעת חרוטה עם שמות ותאריך. וכך מתמלאים להם עמודי החופה טבעות, רצף ארוך של בני זוג שהתחתנו תחתה. האחים, בני הדודים, המשפחה המורחבת, החברים.

קשה לכתוב ספר זיכרון. באמת קשה.
בוודאי אם רוצים שזה יהיה ספר שיקראו. שיקראו גם מי שלא מכירים. משהו שלא יעמוד בארון ויישלף רק ביום הזיכרון, אלא ייקרא תמיד. גם ביום רגיל. עוד יותר קשה זה לדבר על הרוגים במלחמה. הקלישאות נטחנו עד דק. במותם ציוו, מגש הכסף, יפי הבלורית, כי רעות. וגם השאלה אם רק הטובים מתים, האם יש שם גנן למעלה שקוטף לו ורדים. או שמא אלה אנחנו. שאחרי מות קדושים נאמר. שמצליחים לראות את הטוב באדם רק כאשר הוא כבר אינו. קשה למצוא את האיזון העדין, בין ייאוש וחוסר תוחלת מצד אחד. ובין קידוש המוות מצד שני.

אלוף משנה דרור ונברג נהרג במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמן לחימה בחברון. הספר לזכרו לא כולל תמונות. או מכתבים. או הספדים. יש בו אוסף סיפורים קצרים, כל אחד מפי דובר אחר, וכל אחד מציג פינה אחרת של דרור. הילד, האיש, האבא, המפקד, האדם. ביחד הם מרגשים, ובו זמנית מעציבים ויוצרים השראה לחיים טובים יותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על וקראתם דרור