• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
וקראתם דרור

וקראתם דרור

מאת רונית לוינשטיין-מלץ

הביקורת של ירושלמית:)

תמונה של ירושלמית:)
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
וקראתם דרור

וקראתם דרור

מאת רונית לוינשטיין-מלץ

הביקורת של ירושלמית:)

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ירושלמית:)
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:סיפורי חיים
הקודמת
Numenor
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ספר מדהים על אישיות מדהימה! לאחר קריאת הספר, לא הפסקתי לחשוב על דרור ועל האופי הכ"כ מיוחד שאפיין א”

9/21
ביקורות על וקראתם דרור
הבאה
רוזי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

לעומת רוב ספרי הזיכרון שנכתבו על אנשים שנהרגו באופן טראגי, הספר הזה מציג חוויה שונה.
יכולתי לקרוא אותו גם באווירה קלילה ולא טעונה.
זה היה מוזר.
יצא לי אפילו לצחוק כמה פעמים, וזה היה מפליא.
מדי פעם הסתכלתי בכיתוב האחורי כדי לוודא שהאיש שעליו מדברים כאן אכן נהרג ולא חי ביננו עד היום...
הכותבת הפליאה לעשות ולכתוב באופן כה רב גוני ועשיר, בכל כך הרבה סגנונות, ונכנסה היטב לנעליים של כל דמות-הרגשתי בהצגה. עם תפאורה, תלבושות ותפקידים שמבוצעים היטב.


הקריאה הביאה אותי לרגעים של שמחה וגאווה על העם שלנו שיש בו דמויות כה מיוחדות כמו דרור וינברג הי"ד, ומייד אחר כך לעצב אין סופי על המציאות שאנו חיים בה, איך אדם נפלא כזה יכול ברגע אחד להילקח מאיתנו, תוך כדי שהגן עלינו. יהי זכרו ברוך.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של אתל
אתל
5קוראים|גיל ממוצע62|80%נשים

על המבקרת

תמונה של ירושלמית:)

ירושלמית:)

חברה מזה 3 שנים
22 ביקורות•2 נבחרות•220 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של ירושלמית:)
ירושלמית:)
חברה באתר מזה 3 שנים
ביקורות22
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה220
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת4ספרות מקורית4ביוגראפיות2

דיון על הביקורת

4 תגובות
ירושלמית:)
ירושלמית:)•לפני 3 שנים

תודה!

דן סתיו
דן סתיו•לפני 3 שנים

ירושלמית

סקירה מעניינת.תודה!
ירושלמית:)
ירושלמית:)•לפני 3 שנים

"ספר זכרון"

על אל"מ דרור וינברג הי"ד, מח"ט חברון, נפל במהלך האינתיפדה השנייה. אני בכוונה אומרת ספר זיכרון ולא ביוגרפיה, כי זאת פשוט לא ביוגרפיה... לא מובא שם סיפור חייו לפי הסדר עם כל השלבים, אלא פשוט קטעי הכרות של אנשים אחרים מכל מיני סוגים וסגנונות שהכירו אותו מכל מיני צמתים בחייו העשירים. אני לא הכרתי אותו מעולם, ואף לא שמעתי עליו לפני קריאת הספר, ובכל זאת נהניתי (עם כל העצב) מהקריאה.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

על מה הספר?

4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ירושלמית:)

חוות החיות  - כריכה רכה

חוות החיות - כריכה רכה

ג'ורג' אורוול

על הכריכה שלו רשום "סאטירה נוקבת".
אה, זה אמור להיות ספר סאטירי? אז למה אני רק רוצה לבכות.
*
חברה היסטוריונית שחקרה רבות את הקומוניזם הביאה לי את חוות החיות. היא ספרה לי שג'ורג' ארוול היה בהתחלה קומוניסט בעצמו. מעניין, איך וכיצד זה ישפיע על הספר.
התחלתי לקרוא וחזרתי בבת אחת ללימודי הבגרות בהיסטוריה. ראיתי לנגד עיני את הסיכום שלי, המושקע (בסיכומים בהיסטוריה השקעתי), דף דפדפת חלק ועט פיילוט תכלת. כותרת עם קו תחתיה- " משטרים טוטאליטריים-מאפיינים: "
והנה הם, המאפיינים, שבסיכום שלי כתובים במילים קמצניות ובודדות, מקסימום משפט ל"מאפיין", פרושים כאן כמציאות חיים מבעיתה.

לקרוא על פרה שסובלת
ולדעת שככה בני אנוש סבלו

לקרוא על חוויה כואבת של סוס
ולדעת שכל כך הרבה בני אדם חולקים את אותו הכאב

לקרוא על כלבים שכבר הפסיקו להרגיש
כמו אנשים שכבר לא ירגישו

והכול התחיל בסך הכול מרצון שהחיים יהיו טובים יותר. מה הם כבר בקשו?

לקרוא מנקודת מבט כל כך מבלבלת-כי אתה רוצה לצעוק להם, לבעלי החיים האומללים-טפשים!! יש כאן תהליך! שלב אחרי שלב! מאפיין אחר מאפיין! אתם רוצים שיכתבו עליכם סיכומים בהיסטוריה, בעט פיילוט תכלת? תעצרו את זה! עכשיו! בבקשה!!!!!
ולדעת שלא. הם לא היו טפשים. חכמה גדולה לבוא ולקרוא ספר דק עם שם מטעה ולהסיק מסקנות. אילו היית שם, היית נמצאת באותו המצב בדיוק. כתיבה של מבט מבפנים, של מי שהיה שם.
ואיזו כתיבה...
כל כך טובה, שהיא עשתה לי כל כך רע...
הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי למועקה, פיזית
ואיבוד מילים. וניסיון לגבש אותן בחזרה כאן ב"סימניה", די בחוסר הצלחה

ההבנה המבעיתה הזאת שרצון להתנער ממצב לא נוח אחד עלול להביא כל כך הרבה סבל

הפחד הזה שחיו פה, וחיים פה בעולם, בני אדם, שבהגדרות היצרן שלהם יש להם בחירה חופשית, ודעת, ודעה, ורגשות, ומחשבות, ורצון, וחלום, וחזון, וחופש בסיסי-ובני אנוש אחרים כמותם עם אותם המרכיבים וההגדרות שללו מהם אותה

ההתדרדרות המהירה, ועם זאת האיטית הזו, של מה שקרה שם, וקורה איפשהו

ואיך בלבול ורעב הפכו להיות הנוראיים מכל

וכולנו חיים פה בחוות חיות גדולה. ובתוכי עצמי יש חוות חיות גדולה.
ואם באמת היינו חיים פה בחוות חיות גדולה, איזו חיה אני הייתי?

לא. חוות החיות הוא הרבה דברים. אבל הוא סאטירי הוא לא

לפני חודשיים•ירושלמית:)
המתיקות שבתחתית הפאי

המתיקות שבתחתית הפאי

אלן ברדלי

על שני דברים לא עפתי במיוחד בספר הזה: על הכתיבה ועל העלילה. שהם, בואו נודה, המרכיבים העיקריים בספר.
שני דברים גרמו לי להמשיך להכריח את עצמי לקרוא אותו בכל זאת: העובדה שמי שנתנה לי את הספר היא חברה טובה מאוד שאני סומכת על טעמה בספרים (לא שופטת אותה. היא קראה אותו לפני הרבה שנים וגם רגילה לסגנון הזה יותר ממני) ושורה אחת בביקורת של אחד מחברי סימניה שלצערי איני זוכרת את שמו/ה : "שווה לשרוד את ההתחלה המשעממת בשביל ההמשך". אז שרדתי וקראתי והמתנתי בסבלנות לחלק שבו ההתחלה המשעממת תגמר וההמשך יתחיל ובמובן מסויים הוא הגיע אבל לא משהו שהחיים שלי היו מפסידים אילולי קראתי.
אוקיי, חסל סדר התבכינויות, אני אפצה את עצמי איכשהו על הזמן האבוד, ועכשיו-לטובת זמנם העתידי של מי שעוד לא קרא את "הרומן הראשון והמבריק והמרושע והמשעשע" או משהו כזה כמו שאלן ברדליי משבח את עצמו שם-אתמצת לכם כדי שלא תחשבו שפספסתם משהו.
אז ככה. מדובר בילדונת בת אחת עשרה שכמו גיבורת סיפור אידיאלית היא משוגעת לדבר אחד ומבינה בו יותר מאנשים המבוגרים ממנה בהרבה, ובמקרה זה-הכימיה.
הילדונת חיה באחוזה בריטית נושנה עם אבא ושתי אחיות שמשום מה, ללא אף הצדקה עלילתית שונאות אותה מאוד וההתעללות שלהן בה מתוארת בקטעים די איומים שהקריאה שלהם גורמת לי להבין שלא באמת רציתי לקרוא אותם עכשיו, לנסות להבין למה האבא כל כך מתסכל כדמות אבהית ולשמוח שמערכת היחסים שלי עם אחיותיי שלי לא גרועה כפי שחשבתי.
פלביה נוקמת באחיות שלה באמצעות השתלת כל מיני רעלים שהיא רוקחת לחפצים או מאכלים שלהן (כמו שפתון) וחקירת ההשפעות של הנקמות שלה ביומן הסודי שלה (אחת הנקודות היחידות שאהבתי בספר הזה. מה זה אומר עלי???).
יום אחד במהלך חייה המשעממים (היא לא הולכת לבית ספר או משהו?) מישהו מת לה בפרצוף (וזה הרבה פחות מסקרן מפי שזה נשמע) והיא מתחילה חקירה. במהלך החקירה הזאת כל רעיון או השערה פרועה שלה מתבררים כנכונים ולא נותר לה אלא לקפוץ מנקודה לנקודה בעקבות הגאונות של עצמה עד הסוף הטוב (טוב בגלל שהוא סוף סוף שחרר אותי להתקדם לעשות דברים מוצלחים יותר).
במהלך החקירה היא עולה על איזשהו סיפור על בולים נדירים מחתרתיים בשם "הנוקם מאלסטר" שהסיפור שלהם גרם לי לחשוב אוקיי, אולי ההתחלה המשעממת נגמרה (באיחור של כמה עשרות עמודים יותר מדי), אבל זאת הייתה מעידה חד פעמית בתמה של הספר. אגב, בדיקה קצרה הבהירה לי שהסיפור ההיסטורי הזה לא היה ולא נברא שזה די מאכזב.
ואם כבר היסטוריה-מה שסקרן אותי להתחיל את הספר מלכתחילה היה הרצון לקרוא קצת על אנגליה של השנים שמייד אחרי המלחמה אך לא, מלבד כמה אזכורים בודדים ממש לא היה משהו מיוחד.
לגבי הכתיבה- עשרים אחוז מכל עמוד היו רפרנסים והשוואות לדמויות מספרים או מחזות ששלושת רבעי מתוכם אין לי מושג מי הם או מה הם (מלבד שייקספיר) וספק אם הם תורגמו בכלל אי פעם, והשאר היה הומור בריטי שאני מניחה שבאנגלית הוא היה נשמע יותר טוב. מסקנה: לא כל ספר ראוי לתרגום, או שלפחות תצורף אליו רשימת ספרי קריאה מקדימה. (ואולי זאת גם הסיבה שהחברה שלי כן חיבבה אותו, היא יותר חיה בעולם הזה)
בקיצור, זוהי סקירתי הקטנה והמאוכזבת, מצטרפת לסקירות מאוכזבות נוספות על הספר הזה ממש כאן באתר (למה ראיתי אותן רק עכשיו🙇), ואם יש מישהו או מישהי במצב כל כך משועמם עד כדישמעוניינים בכל זאת לקרוא את הספר הזה עם כל כך הרבה המלצות נלהבות שידברו איתי, נשארו לי מלא עבודות לתואר ולא אתנגד לעזרה.

לפני 5 חודשים•ירושלמית:)
באותה שעה מחר

באותה שעה מחר

אמה שטראוב

יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
*
אוקיי, מקווה שהמסר חלחל.
*
ועכשיו מהתחלה:
בת אדם חוזרת מעבודה, עוברת דרך קניון מלחה. מתה מרעב, מזמינה אוכל באחת החנויות שם. פותחת מחשב כדי להתקדם בינתיים עם כמה עבודות. ואז המחשב לא נדלק. מנסה בכה, מנסה בכה-הגולם לא מתעורר. איף. טוב, נו מילא, העבודות יחכו קצת, אבל המנה עוד מעט מוכנה (פסטה, אם נורא חשוב לכם לדעת) ומה היא תעשה פה כל הזמן?!  ("לאכול" זאת לא עשייה על פי דרכה הקלוקלת) ואז היא נזכרת שיש פה סטימצקי והרבה זמן היא לא התפרגנה על ספר חדש.
הבת אדם היקרה הנ"ל נכנסת לסטימצקי כרוח סערה (עוד רגע יקראו לה לדלפק) ועיניה נופלות על ספר עם שם נחמד, כריכה נחמדה וכיתוב אחורי נחמד. היא מחליטה שאם ככה, הספר נחמד, וגם כתוב שם משהו על יום הולדת, ועוד רגע יש לה, וכתוב שם משהו על החלטות חשובות ושינויים בחיים, וזה רלוונטי לה, אז היא מחליטה לקנות. מגלה שהספר עולה מאה שקל ו וואלה, היא ממש לא תכננה. אבל אז היא נזכרת שיש לה שובר שווה ממש שהיא קיבלה שי לחג וניתן למימוש בסטימצקי אז מחליטה לפצל את התשלום. חוזרת שמחה וטובת לב, אוספת את ההזמנה מהדלפק ומתחילה לקרוא. חוזרת הביתה וממשיכה לקרוא בדרך. מגיעה הביתה וממשיכה לקרוא ומתאכזבת קשות. קשות אבל. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולעשות שאני אקנה ספר אחר.
וואי, איזה ספר נוראי. 
הכתיבה-מעולה. זורמת, קולחת, משעשעת, מלאת פרטים ותיאורים קולחים. 
העלילה-מה? מה זאת הזוועה הזאת? מי המו"ל שמאשר להוציא ספר כל כך מבאס? באמת, מהמבאסים שקראתי. וקראתי המון ספרים בחיי הקצרים.
האמת שעד לקטע של החזרה זמן בפועל עוד האמנתי שזה ספר טוב.
הגיבורה שטחית באופן מייאש ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה מרוב שהיא לא מעניינת אותי, אבל כאמור הכתיבה מפצה.
ואז היא חוזרת אחורה בזמן, ושלא כמו בספרים אחרים מהז'אנר שזה בדרך כלל קורה פתאום ואתה לא מבין מאיפה זה נפל עליך,
כאן ידעתי מראש שהיא עומדת לחזור אחורה (הכריכה, חברים, למי ששאל. הכריכה ההיא ששקרה לי בחנות שהספר הזה שווה משהו) וחיכיתי לראות איך זה יקרה ומה זה יחולל. ו-בום! העלילה ההכי פחות תפורה והגיונית בתולדות החזרה בזמן!
מי יכול להואיל ולהסביר לי (ספוילר) איך בדיוק, יכול להיות, שאליס (כ-ן זה היה השם שלה נראה לי) חוזרת אחורה כל פעם לאותו יום, והסובבים אותה הקרובים לה מעודכנים בכך שהיא מהעתיד כרגע. בהנחה שהם לא חזרו אחורה בזמן, והיום הגורלי ההוא התרחש בחייהם פעם אחת בלבד, אז העסק די מוזר. או שלא הבנתי. לא יודעת. והקטע עם אשתו החדשה של אבא שלה בכלל מוזר.
[ובלי קשר, מה נסגר עם ה"אחים בזמן" הזה? נשמע משעמם עד מוות, זה מה שעשה את זה לכל הדור הזה שם עד כדי עיבוד לסדרה שהופכת לכל כך פופולרית ותקיעת השם של אבא שלה בכל תשבץ וחור? או-קיי, מוזר.]
תאמרו שזאת פנטזיה? גם בפנטזיה, במיוחד כזאת שלא כתובה כפנטזיה אלא במסגרת של העולם ההגיוני והמוכר, צריך להיות סדר וחוקיות הגיוניים. כמו בדוגמאות של ספרי החזרה בזמן האחרים שהיא הזכירה (אהבתי, אגב, את שבירת הקיר הרביעי שם. נקודה חיובית).
ומה נסגר עם החלוקות של הספר? מה בדיוק שונה שם בין כל חלק (חוץ מהראשון שמתרחש כולו לפני שהגבר מתחילה לחזור בזמן ולא לעשות עם זה כלום) ?
והעיקר-למה אליס (?) הזאת חוזרת אחורה בזמן ולא עושה כמעט כלום חוץ מלאכול במסעדות? נכון, עוד כמה דברים, אבל זה בעיקר? (הכול בגלל שקניתי אותו בהיסטריה בזמן שחיכיתי לפסטה?)
וחוץ מזה-איך, למען השם, כותבים ספר שלם שאין בו אפילו דמות אחת קצת עמוקה ו"תהליכית"? למה אף אחד שם לא עושה שום דבר עם עצמו? למה הדבר היחיד שמשתנה בספר הזה זה המסעדות הניו יורקיות?
ועוד כמה תהיות שניסיתי להבין את פשרן אבל נראה לי גם ככה בזבזתי יותר מדי זמן מהראוי לספר המעפן הזה שבגללו ירדו לי חמישים שקלים מה"שי לחג" הקדוש (שמשום מה אני מתייחסת אליו יותר בכבוד מלכסף מזומן רגיל, שגם ממנו ירדו לי חמישים והכול בגלל הפזיזות שלי. יותר-לא-אקנה-ספר-לא-מוכר-בלי-להסתכל-קודם-על-ביקורות, זתומרת מקווה).
אז עד כאן להיום, ואגב, אני מציעה למכירה ספר שנקרא פעם אחת בלבד, נקנה במאה יותר מדי, נמכר בחמישים. מי מעוניין.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•ירושלמית:)
אליפים

אליפים

אסתר שטרייט-וורצל

ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!!
מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה.
כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה).
כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד.
איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה.
איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...)
איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...?
והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה???
המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות...
תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו.
תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:)
אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.

לפני שנה•ירושלמית:)
בנפול תרדמה

בנפול תרדמה

משה רט ויעלה גן

בואו נתחיל מזה שהכריכה מהממת!!!!!-------עד הדמות האפלה.
אולי באתר לא רואים, אבל אם הספר יפול לידכם תראו שרטוט מדוייק של תחנת יפו מרכז בירושלים, בשעת לילה מאוחרת, שהוא כל כך מדוייק שאני מרגישה קור ירושלמי של לילה כשאני מסתכלת עליו. זה פשוט זה. אז החלק התחתון של הכריכה פשוט מהמם, עד הדמות הזאת שהורסת הכול.
וככה בדיוק, אבל בדיוק, גם הספר עצמו.
הכתיבה סוחפת ומרתקת, אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעצור באמצע קיראת ספר מתח שבאופן כללי אני פחות מתחברת לז'אנר.
התיאורים המצמררים ומצחיקים בעת ובעונה אחת מתוארים כל כך טוב שאתה מרגיש שאתה רואה סרט. כמו הכריכה שמשורטטת אחד לאחד. (והתיאורים המדוייקים כל כך על העיר הכי יפה בעולם!) ואז העיסוק המרגיז בדמויות האפלות מגיע ועושה תחושה כזאת של "גיחצי". ו"יאללה, עברנו את הגן ואת סיפורי השדים והרוחות". זה גם מעצבן כי ברגע שאתה מתחיל עם מיסטיקה אז מותר לך לעשות הכול, נכון ולא נכון ספרותית, וזה יוצר כל מיני חורים מוזרים בעלילה שעד עכשיו הייתה תפורה כל כך טוב.
שני הכותבים כל כך מוכשרים (עצם היכולת להוציא יצירה משותפת הוא כבר גאונות!!) שאני לא יכולה להמנע מלחשוב כמה הספר היה יכול להיות מוצלח עוד יותר אילו העלילה הייתה נשארת אותו דבר, אבל במקום עניינים מיסטיים הזירה הייתה קצת שונה.
יהיו כמובן כאלו שיגידו שדווקא הפנטזיה עושה את הספר יותר מעניין, וזאת כמובן זכותם. אני אישית פחות התחברתי.
והקטע הכי מוזר-הגיבור הראשי מתואר כל כך טוב כמשהו אחד, ואז פתאום ברגע אחד הוא מתגלה כמשהו אחר לגמרי (לא נעשה ספויילר, רק ארמוז שאני בדרך כלל יודעת לנחש את סוף הספר בפרק העשירי שלו וכאן לא דמיינתי אפילו כזאת תפנית מוזרה) בלי תהליך שמקדים לכך, וכל זה קורה בעמוד האחרון בערך, שזה גם כן קצת שטחי מבחינה ספרותית...
וכמו הכריכה, שגרמה לי להתבייש קצת לקרוא את הספר בציבור רק בגלל הדמות שמתאימה יותר לספרי ילדים מהדורות הקודמים לפני שהחלו לדאוג לנפש הרכה ופחות לספרים המיועדים לגילי המופלג, גם לגבי הספר עצמו אני לא יכולה להרשות לעצמי להמליץ בחופשיות לחברה לקרוא "ספר מטורף שקראתי השבוע שכתוב כל כך טוב וכו וכו וכו אבל הנושא העיקרי שלו הוא כל מיני ישויות מוזרות ודברים דמיוניים ומוזרים" מחשש שהיא תשלח אותי חזרה לכיתה ה'.

מציינת שנית שחרף כל זאת נהניתי מאוד מהקריאה ואם יש כאן מישהו שמחפש להצליח להתנתק קצת מהכאוס ששורר סביבנו ולשקוע קצת בכאוס אחר מרתק, ציני ומשעשע הוא יכול בהחלט למצוא את מבוקשו בספר זה.

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

משעמם להפליא ומרתק להחריד. ("אני אכתוב פאראפרזה על שם הספר ואהיה בטוחההההה שאני הראשונה בעולם שעשתה את זה").מוזר, אה? כן, איכשהו עם העלילה המרוחה והבלתי ברורה, עם דמות הגיבור-המוזר-הרגיש-המרגש-הגאון-הנכה רגשית הקלאסית והצפויה מראש- הספר הזה שואב שזה לא יאמן, כבר הרבה זמן לא השתוקקתי ככה לסיים כבר יום ולהמשיך לקרוא (עד לא משנה איזו שעה). משהו בכתיבה האינטנסיבית שלא נותנת לך רגע אחד כדי לעצור שנייה ולנשום, משהו בסליל המחשבות האינסופי שאין מצב שמחשבה אחת ממנו לא חלפה במוחך שלך אף פעם, משהו בתמלול המדוייק של רגשות בלתי מדוייקים, לספר הזה יש את זה, בגדול.
אז למה משעמם? כי לאחר מעשה, כלומר קריאה, אני מנסה לשחזר לעצמי את העלילה לתוואי אחד מדוייק ו-וואלה, לא מצליחה לנסח את זה באופן שימשוך אנשים לקריאה... וכשאני שואלת את עצמי "אז מה בעצם קראתי פה ברתק כה רב?" אין לי תשובה ברורה.
אבל שוב, הכתיבה. אוי הכתיבה. התמלול החד והישיר והעצב הזה החשוף והגעגוע העמוק והחשיבה הצלולה והרצון העז והחדות ושאר הרגשות הישירים עד בוטים. זה משהו שלא מרפה.
הסתייגות מהכתיבה- הכמות המטורפת של המילים הגסות וניבולי הפה הוציאה אותי מדעתי והורידה את הרמה למינוס עמוק. כמו כן, הסצנות ה.... בין הסבא והסבתא שלא הובילו לשום מקום ולא היו נעימות לקריאה משום כיוון.

שמעתי על הספר הזה כבר מזמן, והתחלתי לחפש אותו ברצינות רק ב11 לספטמבר, שעכשיו אני מבינה שהתאריך הזה הוא קוד בדיוק כמו ש"השביעי לאוקטובר" נהיה קוד. תיאורים במהלך העלילה של הילד מספר לאנשים ש"אבא שלי מת ב11 לספטמבר" והתגובות שלהם, והמבינות ללא הסברים נוספים, ההנהונים המצוערים, הזכיר לי סצנות יומיומית מהשנה האחרונה ועשו לי מגפיים כבדים.
והאמת..? הייתי צריכה לקרוא את הספר כדי לקלוט פתאום שאסון התאומים היה אסון וטרגדיה בלתי נתפסת. עד אז הוא נתפס אצלי כסמל, דוגמה שאנשים אוהבים לשלוף בויכוחים אידאולוגים, ומתביישת קצת לומר אבל גם כסיפור שמצית את הדמיון ומשמש הרבה כמקור לבדיחות... (לא ניתן דוגמה...)

רגע שריגש אותי במיוחד משום מה (ספוילר, מחילה-) הוא הרגע שבו אוסקר מבין שאמא שלו בעצם ידעה כל הזמן. לא יודעת למה זה כל כך ריגש אותי, זה לא משהו שבאמת משפיע על העלילה או משהו-אולי כי זה שופך אור על הדמות שלה שעד אותו הרגע הצטיירה כקרה, אטומה, מנותקת ומרוחקת.
ומשפט שעשה לי משהו בלב בכל פעם שהופיע- "אני לא מדבר. אני מצטער".

אבל לסיכום-ספר שטוב לקרוא אותו פעם אחת וזהו.

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)
שבעת המנעולים

שבעת המנעולים

אסתר שטרייט-וורצל

אחותי נתנה לי לקרוא את שבעת המנעולים. היא מצאה את הספר (לאחר חיפושים רבים אחר ספרים של אסתר שטרייט וורצל (שאני מעולם לא הכרתי)) בחנות נדחת לספרי יד שנייה, וכשהגעתי אליה לבייביסיטר היא הגישה לי אותו ואמרה בחגיגיות: "אחותי היקרה, קראי נא את הספר, אני בטוחה שתאהבי אותו". חזקה עלי המלצתה של אחותי, פתחתי בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא בצייתנות.
להלן הדברים שהתבררו לי במהלך הקריאה:
א. לאחותי יש טעם טוב.
ב. היא מכירה אותי, וזה נחמד.
ג. יהודים זה עם למעלה מן ההגיון.
ד. מעניין, גם לאנשים מפעם היו רגשות.
ה. ארגון הבריחה (לא שמעתי עליו מעולם קודם לכן)
ו. אני מלאה ברגשות אשמה/הודיה על כך שאני נולדתי ישר לתוך המולדת ועקפתי את כל המנעולים באלגנטיות.
ז. מאיפה לבחורים צעירים שעברו שואה וסבלו קור רעב השפלות הצלפות עבודה קשה שכול אובדן ונאלצו להתחיל את החיים מחדש בחוסר כל היו כל כך הרבה כוחות??
ח. ומאיפה היה להם כוח להתמודד מול כל מה שעבר עליהם אחר כך?
ט. ומתי יגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה???
י. ואיך לצעירים הנ"ל היו כל כך הרבה מרץ ורצון לעזור ולפעול ולהציל יהודים אחרים (מהגלות, ממנזרים וכו)?!
יא. ומה אני, ילדת שמנת שכמוני, עושה בשביל אחרים?
יב. מחשבות, תובנות ורגשות רבים עודנם בעיבוד.

משהו קטן על צורת הכתיבה ואופן העלילה-אני לא יודעת אם זהו סגנונה של המחברת (יהיה מעניין לקרוא ספר נוסף כדי להשוות(וגם כי התאהבתי)) או שזהו הסגנון הספרותי הישן-שמעגלים נסגרים תוך כדי עלילה בזה אחר זה, בלא להשאר כמעט זמן למתח והשערות (אולי מלבד שני הקונפליקטים המרכזיים- קשיי העלייה לארץ, והקושי של מניה לקראת סוף הספר (לא נספלייר...).

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

יש ספרים, שכשכותבים עליהם בקורת צריך לעשות את זה מאוד בזהירות. כי כל מילה עלולה רק להרוס.
יש ספרים, שכשמסיימים לקרוא אותם, מסתובבים בבית בשקט, בלי לדבר, כדי לשמור על הרושם שלא יופר והקסם שלא יתפוגג.
יש ספרים, שלפעמים כשקוראים אותם או אפילו רק חושבים עליהם, פתאום עולות להן דמעות קטנות כאלו, בלי להתכוון, בלי ששמים לב בכלל. פתאום עולה לה מליחות כזאת לעיניים, סתם כך, ואת מוחה אותן בזהירות וחושבת בהפתעה: "אני בוכה? למה?"
יש ספרים, שקטעים מהם מהדהדים לך בראש הרבה אחרי שקראת והניגון העולה מהם מלווה אותך זמן רב.
להתקל בספר כזה זאת מתנה. והספר בואי הרוח, שהוא כל כך דק ותמים ובקלות רבה עלול להבלע בין שאר הספרים הקשוחים ועבי הכרס שבמדף, הוא אחד מהם.
אז נניח שאצלך בספרייה הוא לא נבלע, והצלחת לדוג אותו באצבעות בלי שהכריכה אפילו תתקמט. ואז אתה מסתכל על תמונת העטיפה, מעביר מבטך על הילדים הרוקדים, אולי מתעכב לרגע על התסרוקות המיושנות ועל החיוך שעל פני הנער הגדול מביניהם, כנראה מדריך או משהו. ואז אתה הופך את הספר לצדו השני וקורא:
"מי אתה, ילד? שאל. עולה חדש, עניתי. כך לימדו אותי לענות לכל שואל. אנחנו עולים חדשים, אני נכדו של חכם שויכה, ממצרים. כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה".
ואז אתה הופך חזרה את הספר לצדו הראשון, ומסתכל שוב על התמונה הדהוייה, ופתאום המחול הקליל הזה מכיל בתוכו הרבה יותר ממה שראית בהתחלה. והאדמה שסופגת לתוכה באהבה את רקיעות הרגליים, משתנה ללא היכר.
ואז אתה פותח את הספר וצולל בבת אחת לתוך עולם שכל כך שונה מהמציאות שסובבת אותך תמיד, אך איכשהו הוא מוכר לך. ופתאום כל מיני פיוטים שעד לפני כמה דקות לא הכרת, מתנגנים לך בתוך הראש כאילו היו שם מאז ומעולם. והווי חיים שכל כך שונה מהמוכר והידוע לך, ניצב מול עיניך באופן מוחשי-רק תוריד את העיניים רגע מהלפטופ החדש, ותראה.

יש ספרים שאוהבים להתחכם. להביא מלא משחקי לשון שנונים, גיבורים ציניים ועלילה מהפכנית.
ויש ספרים שהם כל כך פשוטים ורכים, תמימים כמו הגיבורים שלהם, וזה סודם. ספרים שמעזים להביא פשטות, רכות ואותנטיות לעולם ציני של בינה מלאכותית.

ביקורת, בדרך כלל, כותבים לאחר הקריאה. גילוי נאות: את בואי הרוח לא קראתי כבר שנתיים כמעט. ועכשיו, כשמתקדש עלי חודש אלול, והנשמה שלי משתוקקת להרגיש קצת את עצמה- רגע לפני שהאצבעות שלי מנסות לשלוף את הספר הקטנטן הזה בלי לקרוע שום דבר, הן באו לכתוב כאן ולנבא את מה שיקרה לי עוד מעט ויקרה כנראה לכל מי שיבחר גם הוא לקרוא את היצירה הזו.

ששש, אתם שומעים את האוושה העדינה הזו ממרחק? נראה לי שהרוח באה.

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)
לא עשו חכמינו

לא עשו חכמינו

יאיר יעקבי

איזה כיף שעוד יש בעולמנו הומור משעש באמת ואינטלגנטי, הומור שאשכרה צריך קצת להפעיל את השכל כדי להבין אותו ולא סתם גיחוכים טפשיים. אם יש לך ידע ביהדות+היסטוריה+קצת תרבות (קלאסיקות כגון טיטאניק/ הארי פוטר/ היפהיפיה הנרדמת/ פינוקיו ועוד ועוד)- ההנאה מובטחת בהחלט. ממכר ומפתיע בכל קריאה מחדש, היו פאנצ'ים שקלטתי רק בפעם השניה שקראתי את הקטע...
מומלץ לא לקרוא לפי הסדר אלא לקרוא כל פעם איפה שנפתח.
בקיצור ספר קורעע ברמות, יאללה תרשו לעצמכם קצת קלילות לפעמים מה קרה?!
-אזהרה חמורה- אם חשוב לכם השם הטוב שלכם והתווית השפויה שלכם -אל- תקראו באוטובוס.אל. מניסיון מר.

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)

ביקורות נוספות על "וקראתם דרור"

וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

רבים באתר דיווחו על אי-רצון לקרוא ספרים ישראליים, כשאחד הנימוקים החוזרים הוא תחושה של "מחנק ים-תיכוני". הבו לנו עלילה ממחוזות אחרים, סיפור שמתרחש בשדות זרים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מ-ת-י-ם על הארץ הזאת, אבל זה בדיוק העניין. בשדה שלנו אסור להרים את העיניים מהאדמה אם רוצים לא להיתקל באבנים מסותתות, וכשאנחנו קוראים אנחנו דווקא רוצים להרים את המבט והרגליים מהקרקע...

"וקראתם דרור" הוא סיפורו של אל"מ דרור וינברג אשר נפל ב"סמטת הגיבורים" בחברון במהלך האינתיפאדה השנייה. ההקדמה לעיל נועדה להסביר מדוע למרות ההמלצות החמות שקיבלתי על הספר השתדלתי להתחמק ממנו, ולשכנע את אלו שהזדהו עם הפתיחה לקרוא בכל זאת, כי על אף היותו ספר זיכרון הוא מלא חיים. הספר לא מתמקד בנפילה אלא בעיקר במה שהפך את דרור לגיבור בחייו: הערכים שלו, אהבתו לעם ולארץ, תפיסתו של מה זה חייל דתי, התמסרותו לכל תפקיד שנכנס אליו, אי-התפשרותו על מקצועיות, חתירתו לתפקיד הרמטכ"ל.

סיפור חייו מסופר מפי עשרות דמויות, כל דמות מקבלת פרק בן כמה עמודים בודדים. כמו שהובטח בתקציר הדמויות רבות ומגוונות: מלבד דמויות "צפויות" כמו אמו, חבריו לסיירת מטכ"ל, פקודיו או כל מי שהכירו במסגרת הצבאית, ישנן גם דמויות כמו שכנה מבוגרת, ילד שמשפחתו אירחה את דרור, עיתונאי שליווה אותו, המנקה בבניין שלו, סופר סת"ם שכתב לו מזוזות ועוד. תחילה חששתי מן הפרומט הזה, אבל כאן המקום לפרגן לסופרת, ואולי יתאים יותר - המחברת, על שחיברה את הקולות לכדי תמונה ברורה ומלאת חיים של דרור.

הספר כתוב בפשטות רבה אך עם חן רב לא פחות. למרות רגעים של צביטות לב באיזכורים של הסוף הידוע, להפתעתי רוב הזמן הספר היה משעשע ומעלה חיוך. אבל בעצם אין מקום לפליאה כי כאמור זהו לא ספר אבל, אלא דווקא ספר שמנער את החיים וקורא להם, באמצעות הדוגמא של דרור, לחיות חיים משמעותיים יותר. ואולי זאת הכוונה מאחורי "וקראתם דרור". באופן אישי סיפורו השפיע עלי לטובה. בכמה ימים בהם גמעתי את הספר היו כמה סיטואציות בהם אמרתי לעצמי "דרור בטח היה עושה את זה" או "דרור לא היה מתנהג כמו שהתנהגתי", ויהא זה לעילוי נשמתו. בפרק האחרון, אני מודה, הדמעות זלגו בחופשיות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נעמי
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

"אה, הספר הזה. לא הספקתי לקרוא אותו".
כך אומר לי אב שכול על ספר הזיכרון של הבן שלו. ספר שהוציאו החברים. ברור שלא הספקתי לא מדבר על זמן, אלא על פנאי נפשי. ומהכרות עם האב, הוא לעולם לא יספיק. ככה זה. הספר הזה, לזכרו של אהד, נמצא אצלי בבית. הפורמט שלו די סטנדרטי. כריכה שחורה, דפי כרומו מבריקים, תמונות מחייכות, מכתבים של חברים. סיפורים של האחים, של חניכים בתנועת הנוער, כמה קטעי עיתונות מהיום בו נהרג, וריכוז של ההספדים. שמונה עשרה שנים הם חיים קצרים בסך הכל. בזמנו ספר הזיכרון ההוא היה נראה לי טוב. היום, כשכולנו המשכנו הלאה וגדלנו והתבגרנו, יש משהו קצת עגום בסיפורים מגיל בית הספר. הוריו של אהד באמת לא צריכים את הספר הזה. כדי לזכור - הם זוכרים. כדי להזכיר, הם עשו משהו משמעותי בהרבה. בלהה, אמא של אהד, היא אמנית. היא עמלה ורקמה ותפרה, ויצרה חופה ייחודית, והם משאילים את החופה לכל הרוצה. כל זוג שמתחתן מוסיף טבעת חרוטה עם שמות ותאריך. וכך מתמלאים להם עמודי החופה טבעות, רצף ארוך של בני זוג שהתחתנו תחתה. האחים, בני הדודים, המשפחה המורחבת, החברים.

קשה לכתוב ספר זיכרון. באמת קשה.
בוודאי אם רוצים שזה יהיה ספר שיקראו. שיקראו גם מי שלא מכירים. משהו שלא יעמוד בארון ויישלף רק ביום הזיכרון, אלא ייקרא תמיד. גם ביום רגיל. עוד יותר קשה זה לדבר על הרוגים במלחמה. הקלישאות נטחנו עד דק. במותם ציוו, מגש הכסף, יפי הבלורית, כי רעות. וגם השאלה אם רק הטובים מתים, האם יש שם גנן למעלה שקוטף לו ורדים. או שמא אלה אנחנו. שאחרי מות קדושים נאמר. שמצליחים לראות את הטוב באדם רק כאשר הוא כבר אינו. קשה למצוא את האיזון העדין, בין ייאוש וחוסר תוחלת מצד אחד. ובין קידוש המוות מצד שני.

אלוף משנה דרור ונברג נהרג במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמן לחימה בחברון. הספר לזכרו לא כולל תמונות. או מכתבים. או הספדים. יש בו אוסף סיפורים קצרים, כל אחד מפי דובר אחר, וכל אחד מציג פינה אחרת של דרור. הילד, האיש, האבא, המפקד, האדם. ביחד הם מרגשים, ובו זמנית מעציבים ויוצרים השראה לחיים טובים יותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נצחיה
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... לא זה לא משפט נדוש, מדי מספר שנים בין אולי אלפי אנשים צצות וקמות דמויות מפתח, כאלו שנזכור עוד הרבה שנים, כאלו שבלעדיהם לא יכולנו להמשיך הלאה, כאלו שבזכותם אנו כאן.כאלו שאנו מעריצים בשקט וחבים להם המון. בכל יום זיכרון אני מרשה לעצמי להישאב לתוך המחשבות הללו על אותן דמויות על ההקרבה, על הנתינה. על אותן משפחות שנשארו בלי כלום ואולי תשכחנה. זה כמו שבגינה ססגונית ויפה יש מספר פרחים נדירים ויפים שבזכותם באים האורחים לבקר...
הספר כתוב בטוב טעם ומספר סיפור מכל צד אפשרי על הדמות הנפלאה הזו של דרור ויינברג הי"ד שהלך עד הסוף כל חייו אך גם במותו.שחשב קודם כל עלינו ורק אחר כך על עצמו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יניב
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין־מלץ (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) הוא ביוגרפיה אודות אל"מ דרור וינברג, שנהרג בקרב בבחברון ב־2002. וינברג "התגייס לסיירת מטכ"ל ב־1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין" (עמוד 293).

בהמשך "עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש בתפקידים שונים, ובהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890" (עמוד 293). כמפקד הוא הוביל את הפלוגה בלחימה בדרום לבנון מחד גיסא, ונלחם בנורמות פסולות שהנהיגו חיילים ותיקים בפלוגה מאידך גיסא. בתקופת פיקודו הוכתרה הפלוגה כפלוגה מצטיינת ואחד מפקודיו העיד כי "עשינו מבצעים מיוחדים שפלוגות אחרות לא חלמו לעשות" (עמוד 82).

כמפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים תבע מאנשיו לפעול בגישת "אין תירוצים – יש תוצאות" (עמוד 218). הוא האמין כי בהצבת סטנדרטים גבוהים ובלתי מתפשרים לאנשיו, לצד חניכה ותמיכה, מגדלים מפקדים טובים יותר. לדברי אחד המרואיינים בספר, וינברג דגל בגישה לפיה "מפקד שסומכים עליו, מפיק מעצמו בדרך כלל פי ארבעה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל" (עמוד 155).

המוטיבציה חשובה, נהג לומר, "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (עמוד 160).

ספר מצוין על אדם שפיקד מקדימה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פרל
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

ספר מדהים, מחזק ועם מסר לחיים. תהנו לקרוא וגם תקחו איתכם לדרך. הלוואי שכולנו היינו כאלה, אבל אנחנו יכולים רק ללמוד...



במקום שבו יש רצון, יש דרך!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רוני
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

דרור וינברג. מי לא שמע על דרור וינברג? ועוד אצלנו, שהוא היה חלק מהשכונה, דמות שמתגאים בה. כשהבת שלו למדה איתי בכיתה. וכמה שמענו- שיחות וסרטים, באירועים רשמיים וסתם ככה, מהמשפחה ומחברים. ומה לא שמענו עליו- מפקד מוכשר ואיש תורה. דרישות גבוהות אבל מפקד מוערץ. אבא שמשתולל עם הילדים שלו ומוקפץ באמצע לפעילות מבצעית.
ולמרות כל זה- הספר הזה חידש לי הרבה.
"וקראתם דרור" לא בנוי כספר זיכרון מהזן המוכר. הספר לוקח דמויות שהכירו את דרור בשלבים שונים של חייו- כילד, כתלמיד, חייל, מפקד ואבא. שרברבים, חיילים, שכנים ומפקדים- ומרכיב מכל זה פסיפס של דמות מדהימה ומיוחדת. מדהים לראות איך כל מי שפגש אותו, ולא משנה איך, התרשם מדמותו המיוחדת. ושוב, כואב מחדש לשמוע איך הלך מאיתנו אדם מיוחד שכזה.
חובה לקרוא, לכל מי שלא שמע על דרור וגם למי שכן. סיפור מיוחד על אהבת העם, התורה והארץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מירב
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

אני לא חושבת שיש מילים שיתארו בצורה ראויה את הספר.
אני פשוט באמת ממליצה למי שעוד לא קרא את הספר לרוץ לקנות אותו ולקרוא במהרה!
הלוואי שהיו עוד מפקדים בצבא שפועלים כמו דרור וינברג ז"ל.
שכולנו נדע ללמוד ולהשכיל, לקחת קווים מדמותו ולאמץ אותם אלינו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ברצ'וקית
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

ספר מדהים על אישיות מדהימה!
לאחר קריאת הספר, לא הפסקתי לחשוב על דרור
ועל האופי הכ"כ מיוחד שאפיין אותו בחייו.
ההקרבות האישיות לטובת הכלל, הרצון התמידי לעזור לזולת, השאפתנות הבלתי נגמרת, הכישרון הפיקודי,
האהבה לחיק המשפחה בתוך המסגרת הצבאית.
כל זאת, בליווי כתיבתה הקולחת ולעיתים אף מרגשת של
הסופרת, הופכים את הספר הזה לחובת קריאה, ואף
מומלץ לרכישה עבור קריאות נוספות.
זה לא מסוג הספרים שקוראים, מזדהים וממשיכים הלאה.
זה ספר שמלווה את הקורא גם לאחר הקריאה, ומספק הרבה חומר למחשבה על המטרות שלנו בעולם הזה, ועל חשיבות התרומה לכלל והוקעת האגוצנטריות.
העלילה פורשת את חייו של דרור בקשת רחבה מאוד של
תחומים, והופתעתי מאוד מכמות הידע שצברה הסופרת
על דרור.
הסיפורים של החברים, האישה, ובכלל הסובבים - כל זה תורם המון לחיבור עם הדמות, ועם הספר בכלל.
הסופרת עשתה כאן עבודת קודש.
כל פעם לאחר קריאת ביוגרפיות מהסוג זה, מתעוררת בי מיד השאלה: מה היינו עושים בלעדי האנשים האלה?
איך הדברים היו מתגלגלים אילולא היו בסביבה?
כה מדהימה היא התלות הנוצרת באנשים ערכיים ואידיאליסטים, ברמה הצבאית, המדינית והלאומית.
ספר מקסים וקורע לב, על אדם שידו היתה בכל, ויד כל היתה בו.

מומלץ בחום!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Numenor
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

ספר מדהים!!!
כשסיימתי לקרוא היו לי דמעות בעיניים...
סיפרו לי על דרור ושמעתי גם על הפיגוע שהוא נהרג בו, אבל לקרוא את הספר הזה ולחשוב שכזה בנאדם טוב כבר לא איתנו, זה אחרת לגמרי...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רוזי
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“ספר מדהים!!! כשסיימתי לקרוא היו לי דמעות בעיניים... סיפרו לי על דרור ושמעתי גם על הפיגוע שהוא נהרג”