העלילה מתרחשת בסנקט פטרסבורג ובז'נבה, ברובע הידוע בכינויו "רוסיה הקטנה" בשל ריבוי המהגרים והפליטים מרוסיה שגדשו אותו באותן שנים. קונרד כתב את הספר ב-1920. העלילה עצמה מתרחשת ב-1911: מספר שנים לאחר נסיון ההפיכה הכושל ב-1905 ושנים לפני המהפיכה שהצליחה (1917). למרות שבעת שהספר נכתב לקונרד היתה גם החכמה בדיעבד, הסיפור כתוב באופן אמין מאד וקונרד הצליח להמנע מהשתרבבות החכמה שבדיעבד לסיפור. לעניין הזמנים שצוין לעיל יש חשיבות רבה. שכן הוא קשור למאורעות שטילטלו טלטלה עזה לא רק את ההסטוריה הרוסית, אלא גם את העולמית במשך מספר עשורים במהלך המאה ה-20. יתרה מכך, קונרד מעלה במבט ביקורתי את סוגית הנפש הרוסית וכיצד זו משפיעה על ההסטוריה רווית חילופי משטרים עריצים במדינה זו.
קונרד בחר להציג את הסיפור בהתבסס על שני מקורות עלילתיים: האחד, מתורגמן אנגלי קשיש יליד רוסיה, החי בז'נבה שם הוא פוגש חלק נכבד מהנפשות הפועלות והשני, יומן שהסטודנט ראזומוב כתב, כמי שכפאו שד. ראזומוב זה הוא אחד מהגיבורים הטרגיים בעלילה זו. היומן הזה מתגלגל לידיו של אותו מספר אנגלי. כפי שכותרת הספר יותר ממרמזת, מטרתו של המספר היא לבאר – יש שיגידו לתווך - עבור אנשי המערב את נפתולי הנפשות הרוסיות הפועלות על פי הגיון רוסי.
הספר מחולק למעשה לשני חלקים: הראשון מתרחש בסנקט פטרבורג. כל מבוקשו של הסטודנט ראזומוב, העומד בפני סיום לימודיו, הוא שחיבור הסיכום שלו יזכה באות "כוכב הכסף" וכך תפתח בפניו האפשרות להשתלב בשירות המדינה ולעלות בסולם הדרגות. ראזומוב שואף להביא לתיקון המערכת ברוח עקרונות הקדמה וההשכלה, אך הוא אינו מהפכן. הוא בודד, ללא משפחה, יש לו רק פטרון, הנסיך ק., ולכן רואה עצמו מחויב רק לאמא רוסיה.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד: שעות לאחר ההתנקשות בשר בממשלת הצאר, ראזומוב מוצא את המתנקש, ויקטור האלדין, שרוע על המיטה בחדרו. הלה מבקש את עזרתו בביצוע תוכנית מילוט. הוא נענה ומחפש את העגלון זימיאנסקי רק בכדי להפטר מהאורח הלא-רצוי, אך הלה שיכור כלוט ואי אפשר לתקשר עימו. בצר לו, ראזומוב מחליט לפנות לאפשרות השניה: להסגיר את המתנקש לרשויות. בשלב זה משובצים חיבוטי הנפש של "הנשמה הרוסית הגדולה" שנועדו, ככל הנראה, לאפשר לסטודנט להמשיך בחייו. עם זאת, לאחר שעשה זאת, הוא מבין שמסלול חייו השתנה לעד: מצד אחד, כתוצאה מצירוף מקרים, המהפכנים, שאינם יודעים את האמת, כולה, חושבים שהוא משלהם. ומצד שני, ראזומוב מבין שעבור המשטרה החשאית הסגרת המתנקש אינה בבחינת תם ונשלם. בנסיבות אלה, הוא מחליט לצאת לג'נבה.
בג'נבה הוא נפגש עם גלריה שלמה של מהפכנים ובסופו של דבר גם עם אחותו של המתנקש, נטליה האלדין. קונרד הוסיף בחלק זה, דמויות שונות של מהפכנים, גברים ונשים כאחד, חלקם מבוססים על דמויות אמיתיות: כך דמותו של פטר איבנוביץ', מנהיג המהפכנים, מבוססת על דמותו של מיכאיל באקונין ודמותו של ניקיטה נקטור, מהאלימים שבמחנה, מבוססת על דמותו של יבנו אזב. המחנה הזה כולל גלריה שלמה של טיפוסים: חלקם אידיאליסטים, חלקם מדברים גבוהה-גבוהה וחלקם אלימים באופן קיצוני. המפגשים של ראזומוב עם נטליה מניעים את העלילה קדימה עד לסופה הדרמטי.
התרשמתי שקונרד היטיב לבנות סיפור מסגרת מרתק ואמין, אותו הוא מאכלס בגלריה שלמה של דמויות אמינות ומורכבות, כמו במציאות. הסלידה העמוקה של קונרד ממהפיכות עוברת כחוט השני לאורך העלילה. כבר הפתיח מקבע את המסגרת הרעיונית: "יומנו של מר ראזומוב בא לעולם בגלל מאורע אופייני מעצם טיבו לרוסיה המודרנית: רצח של מדינאי מן המעלה הראשונה – ואופייני אף ביתר תוקף לשחיתות המוסרית של חברה מדוכאה במקום שהמשאלות הנאצלות ביותר של האנושות, השאיפה לחירות, אהבת-מולדת נלהבת, רדיפת צדק, מידת החמלה, ואפילו נאמנות של נפשות פשוטות, זונות אחר התאוות של השנאה ושל הפחד, אותם רעֵים לבלי-הפרד של עריצות חסרת-מנוח".
וכך, גם במהלך שיחה בין המתורגמן האנגלי הקשיש לבין נטלי האלדין, הראשון פורס את משנתו הפסימית לגבי המהפיכות ברוסיה: "במהפיכה אמיתית – לא סתם חילופי-שושלת, או רפורמה של מוסדות – במהפיכה אמיתית לא האנשים הטובים ביותר עומדים בראש. מהפיכה אלימה נופלת תחילה לידיהם של קנאים צרי-מוח ושל צבועים עריצים. אחר-כך בא תורם של הכשלונות האינטלקטואליים בעלי-היומרות של התקופה. כאלה הם הראשים והמנהיגים....בעלי המצפון והצדק, בעלי לבבות נאצלים, אנושיים, ומסורים: הדואגים לזולתם, הנבונים, הללו יכולים להקים תנועה – אבל סופה להשמט מידיהם. לא הם יהיו מנהיגי המהפיכה. הם יהיו קורבנותיה: קורבנותיהם של שאט-הנפש, של ההתפכחות – לעיתים קרובות קורבנותיה של החרטה. תקוות שנכזבו עד כדי לעג, אידיאלים שנעשו לקריקטורה – זו ההגדרה של מהפיכה שהצליחה".
ואכן חלק מהדמויות של קונראד הן בממשל הצאר והן בקרב המהפכנים נוקטות אלימות קשה המעוררת סלידה עמוקה. לא מעט דמויות נשיות בעלות תפקידים משמעותיים, גם אם לא תמיד מרכזיים, מאכלסות את הסיפור. רובן מוצגות באור חיובי. כולן התברכו במתת החמלה, תכונה שקונראד הצר על שאינה קיימת בתהפוכות ברוסיה.
"לנגד עיניים מערביות" מזכיר בכמה מובנים את "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי: הן בעצם קיומו של חטא, שלו יש תוצאות בלתי-נמנעות והן באשר לחלק מהדמויות, הבולטות מביניהן הן רסקולינקוב ("החטא ועונשו") וראזומוב ("לנגד עיניים מערביות"), שניהם סטודנטים, מרקע דל, בעלי השקפות נאורות. שניהם התברכו במראה חיצוני נאה , אך יש משהו מטריד במבטן.
יחסו של קונרד כלפי דוסטוייבסקי היה מורכב מאד: מחד, העריך אותו כסופר, אך, מאידך, שטם אותו בשל מה שייצג בעיניו: את הלאומנות הרוסית. קונרד היה פולני שנולד במה שהיה רוסיה הצארית. אביו היה מהפכן פולני והמשפחה כולה שילמה ביוקר על כך בהגליות ובנדודים. קונרד התייתם משני הוריו בגיל צעיר ודודו מצד אימו היה לאפוטרופוס שלו. קונרד סבל לא אחת ממשברים נפשיים. על פי וויקיפדיה, אשתו ציינה כי מהלך כתיבת רומן זה קונרד סבל ממשבר: היא שמעה אותו מתווכח בלהט, בשפה הפולנית, עם הדמויות בספרו. ממליץ למי שמעוניין להעמיק בעניין יחסו של קונרד לדוסטוייבסקי לקרוא את המאמר שלהלן:
Smith David R. "Dostoevsky and Conrad", in: The Conradian Vol.15 No. 2 1991 PP 1-11
יש הטוענים שכתיבתו של קונראד לא שרדה את מבחן הזמן. מהמעט שקראתי מספריו, אני חולק על כך. אפשר שהסגנון "מיושן", הדעות שמרניות "ולא עדכניות", אף בעולם השמרני הנוכחי הזוכה לפריחה מחודשת, אבל המסרים שלו – הן של "בלב המאפליה" והן של "לנגד עניין מערביות" נראים לי כתקפים ורלבנטיים במיוחד.
ולסיכום, בהתייחסו לגלריה השונה של הדמויות ומיקומן בנסיבות המיוחדות לרוסיה , קונראד חתם (1920), באופן קודר, את ההקדמה שלו לרומן המרתק הזה: "הלקח המחריד ביותר....הוא שכל הבריות הללו אינן פריו של החריג כי אם של הכלל – של הנסיבות הנורמאליות למקומן, ולזמנן, ולגזען. האכזריות והטמטום של שלטון אוטוקראטי הדוחה כל חוק והמיוסד למעשה על אנארכיה מוסרית גמורה מעוררים תשובה לא פחות אווילית ואכזרית של מהפכנות אוטופית לגמרי המאמצת לה את החורבן כאמצעי ראשון בהישג-יד, על סמך האמונה המוזרה שלאחר הפלתו של מוסד חברתי אנושי צריכה לבוא תמורה יסודית בלבבות. הבריות הללו נבצר מהם לראות שאין בכוחם לחולל אלא חילופי שמות. המדכאים והמדוכאים כולם רוסים גם יחד; והעולם מגלה בפעם נוספת כי לא יהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו".
השורה התחתונה: סיפור מעניין, בנוי היטב ומרשים. לא קל לקריאה, אך שווה את המאמץ. ערך מוסף הוא ההקשר ל"חטא ועונשו" בפרט, ולדוסטוייבסקי בכלל. לא איבד מהרלבנטיות שלו.
