הוצאה לאור›כנרת, זמורה-ביתן, דביר

יש ספרים שאין לי מושג למה אני בכלל קוראת אותם. אני יודעת שהם יהיו מדכאים, ברור לי שאבכה. ובכל זאת אני לא מצליחה להתאפק, גם אם אחרי כמה עמודים אני נוכחת שהכתיבה בינונית מינוס. כאילו שאם אקרא על כל הפחדים הטורדניים שמסתובבים אצלי בראש הם לא יתרחשו במציאות.
הספר "אישה אחת הולכת לרופא" הוא דוגמא לספר כזה. כבר מהכריכה האחורית למדתי שמדובר בסיפור אמיתי, סיפורה של אישה נשואה עם ילדה פעוטה שמגלה יום אחד

#
כבר שכחתי איזה כייף זה לקרוא את ספריו. בדיוק כמו ששכחתי את הכייף בלזלול חפיסת שוקולד שלמה, בלי רגשי האשמה.

צ'יילד ברא גיבור המתאים להפליא לימים האלה. הוא אינו מבזבז – כסף או משאבים מתכלים. אין לו רכוש – כל מה שיש לו נכנס בכיס החולצה (מברשת-שיניים) ומשאיר מקום לאיזה חוט ברזל או בורג, אם צריך. הוא אינו טורח לכבס את בגדיו, אותם הוא לובש עד שהם ממש מלוכלכים (שבוע? שבועיים?), זורק לפח וקונה באחד

הספר מתחיל בספירת מלאי של אנשים שאוהבים את אורית, ובהמשך קופץ לסצנה של עלי שלכת מסתחררים באוויר, ומערבולות רוח הנושאות איתן ריחות של סתיו. אלה המערבולות של שתי נשים: אורית ותמר, שמרגישות כמו אותם עלים קמלים וצהובים שנופלים על פני האדמה, ומתנתקים מהעץ בעונת הסתיו. אהבתי את הבחירה במטאפורה הזו, הממחישה את המהומות המתחוללות בנפשן.

בקרוב הוא יגיע לקחת את הבנות והיא רוצה להיראות מטופחת..."אישה שלא

ספר שמסווג כספר נוער, אך לדעתי הוא בהחלט מתאים גם למבוגרים.
הספר מספר את קורות חייו של ילד בשואה (מחבר הספר) ומשפחתו בעיירה ז'ארקי שבפולין, שהותם במחנה ההשמדה אוושויץ בירקנאו, שיחרורם מהמחנה והגירתם לארה''ב.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של הילד המספר, דבר שגרם לי להתחבר יותר לילד ולסיפור ולחוות אותו בעוצמות גבוהות יותר.
כאחת שהייתה במסע לפולין ולמדה רבות על השואה אני חייבת להודות שלא יצא ל

לא הצלחתי לסיים. יש סיכוי שהספר מאיר עיניים ומחדש הרבה דברים אבל בתור ספר שאמור להיות מדעי הכותבת הביעה הרבה יותר מדי דעה אישית ואני חששתי שזה מעוות את המסקנות שלה.

לא התחברתי. אחרי למעלה מ- 54 עמודים של קריאת אסוציאציות חופשיות של בחור וייטנאמי, עייפתי. סגרתי והחזרתי לספריה, למרות המלצות הספרנית.

מומלץ ביותר כדרך חיים
הכי כייף והכי מומלץ זה לפתוח עמוד ראנדומלי ולקרוא
סוג של מסר יומי
got to have this book:)