ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 26 באפריל, 2012
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
ברצינות?! לכתוב בשער את שם הספר כשהיו"ד של "פורטנוי" היא זין, כאילו ישבנו בשירותים צבאיים וליד כתוב "עד מתיי מסייעת 07'"? קאם און.
אלכסנדר פורטנוי, פוץ יהודי, שוכב על ספת הפסיכולוג ופורש לפניו את מסכת חייו הכוללת, ובכן, את כל מה ששמענו כבר מיליארד פעם על מה זה להיות יהודי בארה"ב, היחס האמביוולנטי לגויים (בד בבד עם הכמיהה אל חייהם מלאי הפיגולים, הזימה והחופש), האם היהודיה המסרסת והאב היהודי ההיפוכונדר על כל תיאורי היחסים שלו עם העצירויות, השלשולים ושאר נוזלי הגוף. כל הנוירוזות, הפסיכוזות, החרמנויות, האוננות - כולן מוכרות לעייפה כבר ממאות בדיחות, ספרים, סרטים, וודי אלנים, חנוך לווינים וקריקטורות "ללא מילים" מעיתוני "לאשה" עבשים בחדר ההמתנה לרופא השיניים. אולי זה פיליפ רות, אחד הסופרים היהודים המשמעותיים ביותר במאה האחרונה, אבל בכל זאת, מייגע, ללא פואנטה או אמירה משמעותיות. סתם.
****
16 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אהוד בן פורת
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
דווקא ספר לא רע
העלילה שבו מזכירה במשהו את אחת מדמויותיו של וודי אלן.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
טרחן?! אני בסך הכול מתקשה להאמין שמישהו בכה מצחוק מקריאה של ספר. ועוד הספר הזה, ספציפית.
|
|
|
חמדת
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
אלון .ד.א.- גרמת לי לצחוק
,והכל שאלה של תיזמון בגיל כמו שמציין "עולם ",ותפסיק להיות טרחן כל כך . יש בך דברים נפלאים אל תקלקל .
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
עד כדי טפיחה על ירך...-:)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
חירמן עד לדמעות?
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
אלון - צ'מע, זה היה ממש מזמן...
אני חושב שקראתי את הספר בגיל 16 או 17 וזה היה עמוק בתוך המילניום הקודם, אז אני לא אשבע על כך בכל היקר לי, אבל למיטב זכרוני זה היה ספר שגלגל אותי מצחוק (וגם חירמן אותי שכן הייתי רווי טסטוסטרון כמקובל בגילאים אלו). לא זוכר בוודאות אם דמעתי או אם על ירך טפחתי, כי עברו מעל לשלושים שנה וקצת שכחתי. קרוב לוודאי שלו הייתי קורא את הספר כעת לא הייתי מגיב כך, כי אני השתניתי וגם הזמנים השתנו. אבל, כמו שוודאי תסכים איתי (או אולי לא?), אנשים שונים יכולים להגיב באופן שונה מאד לאותם ספרים. ואפילו אותו קורא בזמנים שונים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
ני לא מאמין שהיו דמעות שם. סליחה, עולם.
זה ספר בהחלט משעשע. חיוך, צחקוק, וזה. אבל זה כל כך לא מסוג הדברים שבאמת גורמים למישהו להתפקע מצחוק, ולנגב דמעות, ולטפוח על הירכיים ולא להפסיק כי על זה אנחנו מדברים, על דמעות, מילולית ולא סתם כצורת ביטוי. אני לא חושב שקראתי ספר כלשהו שהביא אותי לדמעות צחוק - ובנאדם, אני אוהב לצחוק. בחיי!
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
אז נראה לי שכדאי לסכם כך:
אותי זה הצחיק עד דמעות, ואותך כלל לא.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
תשמע. משעשע, כן. עד דמעות? אולי לואי סיקיי. וגם, לא עד דמעות.
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
מקריאת הביקורות על הספר באתר, ישנם מספר קוראים שהגיבו כך. אווו, בעיה גדולה!...-:)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
אולי תזמון. אבל צחקת עד דמעות? אשכרה? אווו, בעיה
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
לפעמים הכל שאלה של תזמון...
קראתי את הספר הזה לפני שנים רבות (במקור האנגלי, שמא משהו הולך לאיבוד בתרגום העברי?), אהבתי וצחקתי עד דמעות. רות פרסם ספר זה בשנת 1969, ונראה לי שהוא הקדים רבות מן העבודות של וודי אלן, חנוך לוין ושות'. יתכן שמה שהיה חדשני אז נדמה אנכרוניסטי היום.
|
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
ב-ד-י-ו-ק
כולל ההשואות.
|
|
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
חחחח..אלון. נו מי אם לא אתנה נותן בשיניים למי שמגיע? אהבתי.
ברוך מחזיר מתחמקים:)
|
16 הקוראים שאהבו את הביקורת
