ביקורת ספרותית על האינסופים מאת ג'ון באנוויל
ספר לא משהו

---

יום אחד קם בן אדם, נופל, וכמעט מת. עכשיו מתאספים בני המשפחה וגם חברים טובים. למה הם מתאספים? לתמוך? לעזור? ואולי הם עושם זאת מתוך נימוס, כי זו הדרך המקובלת? מישהו מת וכולם באים. אנשים ששנים לא התראו האחד עם השני נפגשים ומתחילים להעלות זיכרונות וחוויות. ופה עולה וצצה השאלה: למה עשינו את מה שעשינו, כי הרי לא תמיד הכל היה נכון ומוצלח, הרי עשינו גם כל כך הרבה מעשים טיפשיים ואפילו כאלה שלא יאים (ומי שלא עשה מעשים כאלה סביר להניח שלא ממש חי וכדאי לו להתחיל לעשות) ואם כך, יכול להיות שאנחנו לא לבד בעולם הזה, שיש מישהו או משהו מעלינו שגורם לנו לעשות מעשים שונים בלי שאנחנו בכלל נבחר לעשות אותם. עפ"י באנוויל, בספר הזה, האלים של יוון ממשיכים לשטות בנו, ואנחנו בכלל לא מרגישים. באופן אישי אני חושבת שאכן יש חיים איתנו או מעלינו שאנחנו לא מרגישים בהם, אם כי אני לא חושבת שמדובר באלים אלא בסוג מסויים של חיים. בדיוק כמו שנמלה, למשל, לא יכולה להבחין בפיל כשהוא עובר מעליה. היא אולי יכולה להבחין בצל אבל לא ביותר מכך. ובמובן ההפוך, אנחנו גם לא יכולים תמיד לזהות בעלי חיים קטנטנים שיכולים להרוס אותנו. ומכאן, שמצא חן בעיני הרעיון שמשטים בנו מלמעלה, אבל די התאכזבתי, כי התיאור בספר הזה גובל במעשים מטומטמים וחשיבה פשוטה, בלי שום רעיון חדש או מעניין.
אני לא ממש אוהבת פילוסופיה, לפעמים מתישים אותי כל הדיונים על תכלית הקיום וכדומה, ובמובן זה גם הספר הזה התיש אותי, כי הוא לא התפתח לשום מקום. הוא מתאר רק יום אחד רגיל בחיי משפחה שהמצב כפה עליה שינוי זמני. יש פה ושם מצבים מעניינים והלך נפש שמבקש התייחסות. אבל בסך הכל אין כאן משהו שישאיר אותנו עם תובנה או רצון לעוד.
מומלץ לאנשים מאוד משועממים.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על האינסופים