לא סיימתי לקרוא אותו. אני מציינת את זה לטובת אלה שחוות דעתי הפגומה על ספר שלא סיימתי תעצבן אותם - ובצדק. קראתי 100 עמודים מתוך 263 - אפילו לא חצי - ונטשתי. מבחינתי הוא בעל רעיון מדליק אך מבוזבז על כתיבתו כבדת הראש המפורטת והארכנית של באנוויל. בעבר קראתי - ואף כתבתי - על ארבעה מספריו: "המוקצה", "תיק הראיות", "אור קדומים" ו"פשעים קטנים" שכתב בשם בדוי. כשעברתי על ביקורות שלושת הראשונים ראיתי - למרות שסיימתי אותם ואף דירגתי בארבעה כוכבים - שבכל אחת מהביקורות התייחסתי לנקודה שגרמה לי לנטוש את הספר הזה: כתיבה מתישה. באנוויל אינו מוכן לתת לשום רעיון לעבור מתחת ידיו בלי ללוש-לעצב-להתייחס ולפרט אותו לעייפה. ובמקרה של הספר הזה זה היה פשוט יותר מדי עבורי.

איש אחד גוסס. אדם גודלי שהיה בעל בעמיו, מתימטיקאי, גבר של נשים, שוכב היום בביתו מחובר לצינורות מת-חי. העובדה שהוא בביתו ולא בבית חולים כמו כל גוסס ראוי לשמו כולה לזכות אשתו שסבלה מבגידותיו אך אוהבת אותו מספיק כדי לחסוך לו את החרפה ממוות מסחרי. לבית המשפחה נאספים אנשים - בנו וכלתו, בתו ובן זוגה, המשרתת שהיתה בעבר גבירה ומחזרה האיכר. וברקע נמצאים האלים. בראשם יופיטר ואחד מבניו שהוא המספר. האלים מוסיפים נופך פנטסטי לסיפור וגם תובנות: הם משחקים בבני התמותה בהם הם מקנאים על היותם בני תמותה, עושים מה שאלים עושים - מתערבים, בוחשים, מתעלסים בתחפושת ובאופן כללי - עושים דברים שאינם מעלים ואינם מורידים לא לבני האדם ולא לאלים. אחד הרעיונות המדליקים של באנוויל בספר הזה הוא האלים כתופעה חסרת ערך, שהומצאה על ידי אנשים לפי מידותיהם: הם מרוטים ושחוקים, קנאים וקטנוניים, זקוקים להכרה של בני אנוש ועלובים באופן כללי.

שמו של הספר הוא הברקה נוספת של הסופר. הוא דו-משמעי - רומז גם למתימטיקה וגם לאלים בעלי חיי הנצח. הברקות של הסופר מפוזרות בספר הזה - לפחות עד עמוד 100 - למכביר. אבל אוסף שנינויות לא הופך סופר לבעל חוש הומור - למרות מה שכתוב על הכריכה האחורית. ראייתו של באנוויל את העולם רווייה בצורך להשאיר את חותמו על כל דבר בו הוא נוגע. והפרטנות הורגת (מבחינתי) את ההומור.

שני אנשים שלדעתי יתעבו את הספר הזה במיוחד: נצחיה ומחשבות, ראו הוזהרתם.

כיצד בוחרים ספר קריאה?
לעיתים בגלל המלצה מחבר, ספרנית, בקורת בסימניה או כתבה בעיתון, ולעיתים סתם כך כי העטיפה יפה וקורצת ועליה מתנוססת כיתובית מבטיחה: "מאת "מחבר "הים" זוכה פרס הבוקר".
אני חייבת להודות שיש לי איזושהיא סטייה לגבי זוכי "בוקר". משום מה לפרס הבריטי יש בעבורי ניחוח מעודן של אנינות. לעיתים אני צודקת ולעיתים לא. אודה על האמת שלא קראתי את "הים" וייתכן מאוד שהוא ספר מצויין, אך "האינסופים" מאכזב מאוד.
באנוויל מעצב סיטואציה משפחתית מוכרת, שניתקלנו בה בספרים וסרטים רבים. בני משפחה אחת מתקבצים סביב ערש הדווי של אביהם. סיטואציה זו מעלה לפני השטח זכרונות מן העבר, רגשות מודחקים וקונפליקטים. עד כה טוב ויפה, אך מסיבה לא ברורה בוחר הסופר בהרמס, שליח אלי האולימפוס היווניים כמספר. ואחריו מזדנב גם אביו המזדקן ושטוף הזימה, זאוס, החומד את אשת הבן הבכור ומסתייע בבנו כדי לממש את תוכניתו.
קו העלילה המערב את האלים היוונים, שטרחו להגיע לבית הבריטי המבודד, מיותר בעליל ואינו תורם שום דבר משמעותי, מן "דאוס אקס מכינה" מלאכותי ואפילו לא מקורי (ראה "האלים משתוללים ו"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש"). האלים מואסים בחייהם האינסופיים, מקנאים בבני האדם, חומדים את נשותיהם, נו באמת? כבר ראינו ושמענו...
דווקא קטעי הפרוזה הטובים יותר בספר עוסקים ברגשות האנושיים והפשוטים כל כך ,כגון חששו של הבן פן יאבד את אשתו היפהפיה או פחדה של אם המשפחה מחיי אלמנות.
לסיכום, ספר בינוני ומאכזב למדי.
So remember, don't judge a book by its cover.

יום אחד קם בן אדם, נופל, וכמעט מת. עכשיו מתאספים בני המשפחה וגם חברים טובים. למה הם מתאספים? לתמוך? לעזור? ואולי הם עושם זאת מתוך נימוס, כי זו הדרך המקובלת? מישהו מת וכולם באים. אנשים ששנים לא התראו האחד עם השני נפגשים ומתחילים להעלות זיכרונות וחוויות. ופה עולה וצצה השאלה: למה עשינו את מה שעשינו, כי הרי לא תמיד הכל היה נכון ומוצלח, הרי עשינו גם כל כך הרבה מעשים טיפשיים ואפילו כאלה שלא יאים (ומי שלא עשה מעשים כאלה סביר להניח שלא ממש חי וכדאי לו להתחיל לעשות) ואם כך, יכול להיות שאנחנו לא לבד בעולם הזה, שיש מישהו או משהו מעלינו שגורם לנו לעשות מעשים שונים בלי שאנחנו בכלל נבחר לעשות אותם. עפ"י באנוויל, בספר הזה, האלים של יוון ממשיכים לשטות בנו, ואנחנו בכלל לא מרגישים. באופן אישי אני חושבת שאכן יש חיים איתנו או מעלינו שאנחנו לא מרגישים בהם, אם כי אני לא חושבת שמדובר באלים אלא בסוג מסויים של חיים. בדיוק כמו שנמלה, למשל, לא יכולה להבחין בפיל כשהוא עובר מעליה. היא אולי יכולה להבחין בצל אבל לא ביותר מכך. ובמובן ההפוך, אנחנו גם לא יכולים תמיד לזהות בעלי חיים קטנטנים שיכולים להרוס אותנו. ומכאן, שמצא חן בעיני הרעיון שמשטים בנו מלמעלה, אבל די התאכזבתי, כי התיאור בספר הזה גובל במעשים מטומטמים וחשיבה פשוטה, בלי שום רעיון חדש או מעניין.
אני לא ממש אוהבת פילוסופיה, לפעמים מתישים אותי כל הדיונים על תכלית הקיום וכדומה, ובמובן זה גם הספר הזה התיש אותי, כי הוא לא התפתח לשום מקום. הוא מתאר רק יום אחד רגיל בחיי משפחה שהמצב כפה עליה שינוי זמני. יש פה ושם מצבים מעניינים והלך נפש שמבקש התייחסות. אבל בסך הכל אין כאן משהו שישאיר אותנו עם תובנה או רצון לעוד.
מומלץ לאנשים מאוד משועממים.

שאלוהים יהיה עדי, ניסיתי. ניסיתי ליהנות מהספר הזה, ניסיתי להזכיר לעצמי שספרו הקודם זכה בפרס בוקר, ניסיתי להשאיר בראשי את הביקורות המהללות, ניסיתי, אבל הספר הזה במילים פשוטות ולא מתחסדות, איום ונורא, חד וחלק.
במבט לאחור, אינני זוכר דבר משמעותי מהספר, העלילה שיעממה אותי עד למצב של נדידת מחשבות לעולמות אחרים בזמן שהעיניים רצות ומקוות להיתפס על קטע מעניין, אך לשווא.
דמויות זניחות עד מעצבנות וכמעט תמיד לא ברור מי מספר ועל מה הוא מדבר בכלל.
הספר מנסה להיות מחוכם ולהציג לנו מעין זווית ראייה של האלים על בני האדם ומה הם חשים כלפינו, לא הצלחתי להתחבר לרעיון, הוא פשוט לא יושם בצורה נכונה, לדעתי.
בסיכומו של עניין, אולי הייתי צריך לחרוג ממנהגי ולזנוח ספר באמצע קריאתו, אולי בפעם הזאת אכן הייתי צריך.

האינסופיים כשמו כן הוא לעיתים נדמה לך שהוא ספר אינסופי בשיממנו.
העטיפה מבטיחה תובנות , הומור יצרי - העלילה לא מקיימת.

משפחת גודלי,משפחה קלטית-אירית, המתגוררת בסמוך למסילת רכבת.
האב ,אדם,ממציא תורות האינסוף הגוסס מאירוע מוחי, מובא על ידי אשתו, אורסולה, להעביר את ימיו האחרונים בחיק בנו (אדם גם הוא)הנשוי להלן ובעל הנטיה לתקן דברים ובתו פטרה, המסווגת מחלות.
אדם הבן חושש כל העת למערכת יחסיו עם אשתו הלן לאחר אירוע שאירע להם (עליו לא ארחיב..).
פטרה אחותו מאוהבת ברודי שבא גם הוא לסעוד את אביה, אותו הוא מעריץ, ומצוא לו מושג אח להערצה.
אורסולה, אם המשפחה שבעלה אדם נהג לבגוד בה בחייו, חשה בגעגועים עזים לבעלה.
בתוך כל דמויות אלו ודמוית המשנה -איוי המשרתת, ודאפי הרפתן המחוספס, נכנסים האלים -זאוס אי האלים החובב נשים, בנו,המכיר את כל מלאכות האדם, וגם חובב נשים לא קטן והרמס (בני גרייס בעלילה), המכיר את אדם האב אישית.

נשמע מבטיח -שלווה אירית עם מטען כבד של דרמה וטרום אבל ועם משחקי אלים המתערבים במהלך חיי הדמויות (להלן, רודי, איוי ואורסולה) - אז זהו שמבטיח ולא מקיים.
אכזבה