ביקורת ספרותית על הכתה (הכיתה) המעופפת מאת אריך קסטנר
ספר מעולה

---

לפני כמה שנים נכנסתי לתחנה מרכזית ירושלים.
אז עוד היה שם בידוק בכניסה (היום בודקים אותך רק אם יש לך פרצוף חשוד וקיטבג גדול / היקף מותניים של חגורת נפץ).
כמו תמיד, הרנטגן היה מקולקל. הנחתי את התיק לבדיקה ידנית.
המאבטח המטומטם הרים אותו ביד אחת. והצטער על זה.
"מה יש לך פה? אבנים?"
"חומר נפץ," אמרתי.
"חכמולוג," הוא אמר והציץ.
שכבו שם משהו כמו עשרה ספרים, תפוח, עבודת גמר בתושב"ע בשלבי הכנה מתקדמים, מטוס נייר וניילונית הציור שלי.
(בימים היפים ההם, כשרק עשיתי בגרויות, והיה לי קצת זמן, הייתי לוקח מהספרייה עשרה ספרים כל פעם. וכדי לגמור אותם ולהחזיר אותם תוך יומיים הייתי גם נוסע איתם נסיעה בינעירונית לבית הספר.)
"זה עוד יותר מסוכן," הוא אמר לי ברצינות. "במקום שבו קוראים ספרים, עוד יקרעו בני אדם. איזה שחקן אמר את זה."
הייתי כל כך קרוב לצחוק שאפילו לא תיקנתי אותו.


אז היום יש לי הרבה פחות זמן, ואין לי ספרייה ואין לי עשרה ספרים בתיק.
אבל עדיין אני ניגש כל בוקר למדף שלי ובוחר ספר אחד שיהיה צמוד אליי כל היום, על כל צרה.
הספרים האלה לקוחים תמיד מהמדף האישי שלי, המכיל מבחר אקלקטי של ספרים מן השורה הראשונה.
ו"הכיתה המעופפת" (עותק נטול כריכה שחסרים בו שני הפרקים האחרונים, התרגום הישן והטוב) הוא בהחלט אחד הטובים שבהם.

אריך קסטנר הוא סופר נדיר. הוא הסופר היחיד שמכניס אותך לחדר הכתיבה בלי להפריע לעלילה. הוא הסופר היחיד שמשלב קטעים פילוסופיים ארוכים בלי לשעמם בכלל. והוא היחיד שכותב כל כך הרבה ספרים עם יסודות אוטוביוגרפיים, ואף פעם לא חוזר על עצמו. הוא גם היחיד שכותב לילדים ולמבוגרים באותו טון, באותה כנות ובאותו חן. באופן אישי, הוא הסופר היחיד שמסוגל להביא אותי עצמי לידי צחוק וגם לידי דמעות. וזה לא קל.

ב"הכיתה המעופפת" מצאתי חמישה חברים שמלווים אותי כבר הרבה זמן:
מרטין טלר, שהוא "בלי ספק ראש כיתה יחיד בדורו, שאין כמוהו בכל אירופה. הוא חרוץ עד כדי גועל נפש, ובכל זאת אינו רודף כבוד. הוא התלמיד הראשון בכיתה מאז נכנס לבית הספר, ואף על פי כן הוא משתתף בכל תגרה רצינית..." ובהזדמנות אחרת, "עצום, בחיי! בוודאי תהיה באחד הימים כזה מין טיציאן, או רמברנדט. אני כבר שמח שאוכל לומר, 'כן כן, מרטין טלר זה היה פעם ראש כיתתי. ובכלל היה בחור מאה אחוז. דייסות יפות בישלנו איתו!'..."
ג'וני טרוץ, היתום, המתבודד, המשורר, מחבר המחזה "הכיתה המעופפת", שאומר לעצמו בלילה לפני שהוא הולך לישון, "לא מתקבל על הדעת שחיי לא יהיו יפים"...
אולי זימרן, ילד ביישן ונאמן, שנראה שיגעון ממש בפאה הבלונדינית שנשכרה להצגה...
מתי זלבמן, אלוף האיגרוף לעתיד, מלך שגיאות הדקדוק של החמישית, "אולי, איך מנקדים מרסק?" "עם דגש בסמך." "הייתי מרסק אותו בשני דגשים!"...
וסבסטיאן פרנק, החמשוש האהוב עלי. אני חושש שהוא מזכיר לי את עצמי. ולכן גם לא אספר לכם עליו. אבל לו נכתב הספר הזה רק בשבילו, היה כדאי.

"הכיתה המעופפת" היא גם סיבה טובה לצחוק. רוצים דוגמאות?
"פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!" (פרופסור קרויצקם)
"אלמלא היית טיפש כזה, הייתי שואל: כיצד יכול אדם חכם לזלול כל כך?" (סבסטיאן פרנק)
"לעולם לא אצליח להבין, למה נותנים מלגות לפרחח כמוך." (תיאודור היפה)
"אל תתייאש, אתה עוד צעיר." (ג'וני טרוץ מגיב)
"אתמול אחר הצהריים שרפו הראליסטים את המחברות שלנו." (מרטין טלר)
"העשו זאת לפי בקשתכם?" (פרופסור קרויצקם בתגובה אופיינית)
"אכן, הורים נאים יש לך!" (הפרופסור קרויצקם לרודי קרויצקם)
"בני השמינית יתאהבו בך עד לצפרני רגליהם!" (סבסטיאן פרנק לשטקר, שמשחק ילדה במחזה)

ולאור חוסר אהדתי למנהלת התיכון שלי, אני רואה לנכון לסיים בנאום המנהל הלא אהוד של הגימנסיה הקלסית בקירכברג.

"לפעמים דומה אני בעיני עצמי לסנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, אף על פי שלבוש אני מעיל שחור ואין לי זקן לבן. כמוהו אני בא לפניכם מדי שנה בשנה, וכמותו אין אני מעורר אלא חיוך בשעה שאני מאיים במקל חובלים. לא זו אף זו - כמוהו אוהב אני ילדים. אל תשכחו את הדבר הזה, המכפר על מגרעות רבות."

אכן.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על הכתה (הכיתה) המעופפת