גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר.
נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה.
העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'.
אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך.
עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן.
אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח.
** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)

"פונדק הרוחות" הנו המחזה הראשון שכתב נתן אלתרמן, הוא מפורסם בעיקר בשיריו ובמדור שהיה לו בעיתון ואני מניחה שלא רבים יודעים שהוא כתב גם מספר מחזות. ובכן----
המחזה מגולל את סיפורו של חננאל, כנר שמחליט לעזוב את ביתו ולהקדיש את עצמו לאומנות המוזיקה. הוא משאיר מאחור את נעמי, אשתו ובבת עינו. על אף שעזיבה זו קשה עבורם, שניהם מתייחסים אליה כאל מצוות שמים. נעמי מחליטה למכור את עצמה כשפחה ומשרתת, עד אשר יעברו השנים וחננאל ישוב (הם קבעו מועד ומקום בו יפגשו לאחר שתיים עשרה שנה).
כך מתחיל המחזה, בקטע קורע לב של פרידה. חננאל יוצא לו למסע נדודים ונעמי מקפיאה את חייה למענו. למה עזיבתו של חננאל הייתה כל כך בלתי נמנעת? האם ישנה מטרה נשגבת כל כך לעזיבתו? ואם כן, יש משהו בכלל ששווה בעדו לחזור? ובאשר לנעמי, אילו מובנים יש להקרבתה?
השאלות הללו מספרות סיפור גדול יותר, שאלות בהן נוגע אלתרמן לאורך כל המחזה וכולן נוגעות לאומנות ויצירה, ובכלל על פועלו של אדם בעולם; הוא מתעסק בדמותו של האדם היוצר המנסה להבין את פשר יצירתו, אשר יכולה להיות מועילה ורבת תכלית אך עם זאת הרסנית.
במסעו של חננאל הוא מגיע לפונדק הרוחות ופוגש דמויות משונות, גם הן נוודים נטולי עבר ועתיד. במקביל רואים מה קורה בחיי העבדות של נעמי, היא עובדת בפרך ומחכה לשובו.
המסע כולו מלא במוטיבים נכריים, לא דומה בכלל לעולם התרבותי של פה- מה שיוצר תחושה של מקום רחוק ואגדתי. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרוח היהודית שקיימת במחזה- שמותיהם של הדמויות המובאים מהתנ"ך, מסע נדודים, וכמובן הכינור.
לשונו השירית של אלתרמן נוכחת מאוד בכל המחזה, שכתוב בהרבה קטעים במבנה תבניתי של שיר (בעיקר במונולוגים). יש קטעים שלמים שדומים הרבה יותר לשירה מאשר למחזה. בכל זאת, אלתרמן לא שייקספיר.

"...ולכן אם יוצאים
למרחק למרחק
יש לומר את שבחי
העולם הפונדק
המכיל בערבוב
ממוזג
עצבון ושמחה מלא השק
כי שני אלה, בתור תאומים
קיימים לעולם לפעמים..."

ממליצה מאוד לכל חובבי אלתרמן, הנאה מובטחת.

אפתח בציטוט מתוך הספר "ציפורים מתות בסתר":
"...כאשר נשתתקה, הכריח אותי פראנק לספר לו במה העניין; הוא הרים את הבובה ונעץ מבטו בתמהון לתוך ראשה הריק, בנסותו להזכר אם גם על עולם ילדותו שלו צרו אימות מוזרות. אבל רוחות הרפאים שלו היו אנשים ולחישות ומבטים צוננים. קלסתרה של אמו מכווץ ומצטמק, ידה הרועדת כשהחזיקה בידו, תנוחת כתפיה..."

אני חושבת שאנחנו עושים הרבה אידיאלזיציה לעולם הילדות, כמעט כולם יסכימו שבתקופת הילדות קיים תום אשר נעדר עם בוא הבגרות והבינה. הציטוט הנ"ל מראה את האגפים האפלים יותר של עולם הילדות; כשהדמיון זולג בקלות יותר למציאות יכולות לצוץ מיני מפלצות. ילדים שמים לב לפרטים הקטנים.
ניל גיימן לא שכח שהוא היה פעם ילד, כי אחרת הוא לא היה יכול לכתוב ככה. נשמע מעט קלישאתי, אבל שימת-הלב המיוחדת שלו לדקויות ולמרכיבי ההוויה שמעסיקים ילדים --ובונים אותנו בסופו של דבר -- מראה כמה הוא עוד זוכר את הילד שהיה.
ראשית העלילה היא באדם המבקר במחוז ילדותו, הוא נזכר בילדות הנעימה אשר השתבשה בסדרה של התרחושיות משונות, מתחיל להתנהל בינו לבין עצמו שיח עם העבר: הייתה משפחה, היה בית נחמד, היה איש שהתאבד בתוך מכונית, גם היו מפלצות. המפלצות הן משל למשהו גדול יותר, וזה עושה בעיני ספר פנטזיה לטוב באמת- שהוא מצליח לנהל דיאלוג עם עולמינו שלנו, להשתמש במדיום הפנטסטי כמשל.
לא יכולתו לעזוב את הספר לרגע, הוא שלח אותי הרחק לעולם שהאמנתי בו כל-כולי, יכולתי להריח את הדשא הרטוב, את הבוץ, את חמימות הבית, את השמים הכתומים כמו סוף העולם.
תודה לניל גיימן.

יצירה מוטרפת.
קרואק כתב את הספר הזה (כך אומרים) בנשימה אחת- שלושה ימים ישב עם מכונת הכתיבה שלו ופשוט השפריץ את כל עלילות הנוודות שלו ברחבי ארצות הברית. הטירוף בספר הזה מתבטא בזרם השוצף של הכתיבה, הוא מצליח לפרוס במיטב הביטניקיות שלו את כל הרעב הבוער בו לחיים, את חדוות הנדודים שלו, בלי לומר די.
בסגנון הביט נתקלתי לראשונה בשיר המופלא "אמריקה" של אלן גינזברג (יש גם בתרגום לעברית, אפשר גם לשמוע אותו מקריא ביו-טיוב, עופו לשמוע), בזמנו היה זה סגנון כתיבה פורץ דרך- משהו כמו זרם תודעה טבול באל-אס-די ועסיס חיים.
הוא מספר שם רבות על אירועים ואנשים שהוא פגש בדרך, נראה כמעט לא הגיוני איך אדם ישב כמה ימים והצליח להקיא על הדף כל כך הרבה פרטים ושמות ורגשות נושנים. ייתכן שהוא לא נצמד תמיד לאמת, היא הפכפכה במילא, אבל זה פשוט לא משנה. זה ממש לא צריך לקלקל את חווית הקריאה, אין שום מקום לציניות מהסוג הזה, בעיני. יש בספר הזה כנות יוצאת דופן, כי הוא לא מנסה להתייפיף, לאורך הקריאה הרגשתי שהוא פשוט הגיש לי נתח מעצמו ואמר: זה אני, זה מה קרה לי, תאכלי את זה כמו שזה.
בתוך בלגן המילים הזה הצלחתי לשול פה ושם פנינים יפהייפיות, כאלה שיאכלו להאבד בקלות בתוך האוקיינוס הענק שהוא ברא:

"היא הייתה בחורונות נחמדה, פשוטה וכנה, שפחדה נורא ממין; [...] אמרתי לה שמין הוא יפה. רציתי להוכיח לה את זה. היא נתנה לי להוכיח לה, אבל הייתי קצר רוח מדי ולא הוכחתי כלום. [...] "מה את רוצה מהחיים?" "רק לעבוד ולהסתדר." [...] ניסיתי לספר לה כמה אני נלהב מהחיים ומהדברים שנוכל לעשות יחד; אומר את זה, ומתכנן לעזוב את דנוור כעבור יומיים. היא נפתתה הצידה בלאות. שכבנו על הגב מביטים בתקרה ותהינו מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסוייגים כל כך. [..] בנים ובנות באמריקה כל כך אומללים יחד; התחכום דורש מהם להתמסר למין מיד ובלי שיחה מקדימה של ממש. לא שיחת חיזור---שיחה גלויה אמיתית של הנפש, כי החיים קדושים וכל רגע יקר."

קל מאוד להאבד בקריאת הספר הזה, זאת משום שהוא לא מחולק לפרקים, או מחולק בכלל. יהיה קשה לקורא לפרוס את הקריאה על פרק זמן ממושך. מציעה לנשום עמוק ולסיים את הספר בכמה ימים.

"חנינו בהרים: הייתה זריחה שמימית, אוויר סגול קריר, מדרונות אדומים, כרי מרעה ירקרקים בעמקים, טל, ועננים משתנים של זהב; על הארץ מאורות שנאי כיס, קקטוסים, עצי מסקיט. הגיע הזמן שאנהג הלאה"

נתקלתי בספר הזה כשהייתי בת 14, שוטטתי בסטימצקי ופתאום מצאתי את הספר הזה באחד המדפים. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שקניתי ספר בגלל הכריכה שלו. פשוט לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא הייתה לי אפשרות להבין מה טמון בפנים.
כמו שלכל עם יש פולקלור, לכל אדם יש פולקלור אישי- אלפי אבני דרך ונקודות ציון שבנו את האדם שאנו. הספר הזה הוא בהחלט חלק מהפלקלור האישי שלי.
תבינו, ספר זה עניין של זמן ומקום; באיזו תקופה נפגשת עמו, מה היה הרקע לקריאתו. אצלי זה כנראה בדיוק התאים.

על פניו, הספר סובל משפה דיבורית רדודה שיכולה להיות מעצבנת ומטופשת. זהו דיבורה הניו-יורקי של דייזי, נערה בת 15 שנשלחה לחופשה אצל דודתה בבריטניה. דייזי היא דמות שתחלואות העידן הותירו בה עכבות מרובות, זה ניכר בדרך בה היא תופסת את המציאות שלה ובעובדה שהיא סובלת מהפרעות אכילה. בנוסף, אמה של דייזי מתה בלידתה, שנים לאחר מכן אביה של דייזי נישא לאישה אחרת, אישה שדייזי מתארת כשטנית ומרשעת.
היא טסה לבריטניה, לדודה פן, אחות אמה. לדודה פן יש ארבעה ילדים, הם גרים בבית אבן בסביבה כפרית, שונה לחלוטין מכל מה שדייזי הכירה.
כאן מתחיל תהליך השיקום של דייזי, ופה הדיבור המאוס שלה מקבל קסם. היא מספרת על האחווה המיוחדת בין בני דודיה; על פייפר הקטנה שהיא מלאכית מלאת תבונה, על אדמונד שעשבים שוטים גדלים בראשו פרא והוא מסוגל לקרוא מחשבות, על אייזק שלא מדבר כמעט עם בני אדם ובכלל מעדיף יותר חיות. היא מספרת על הטבע החי שמקיף אותם. דייזי מגיעה כנערה אמריקאית מנוכרת שבזכות הטבע והאהבה נפשה נרפאית.
אבל זוהי רק ההתחלה. לא הרבה אחרי פורצת מלחמת עולם שלישית. החיים, שהיו עד לפני רגע גן עדן של ממש, הופכים להיות אתגר מפחיד.

אני שבה ואומרת- הספר הזה תפס אותי בזמן ומקום נכונים. אני מכירה הרבה אנשים שלא נהנו מהספר הזה.

"[...]בהיתך ער אתה חש את החיים כמו מעבר לזגוגית, אך בחלום (לא תמיד, רק לעיתים רחוקות יתרחש משהו כזה, מעין נס) אני חש כאילו נגעתי, לרגע, בחיים ממש, כאילו נשקתי להם - צללתי לתוכם - כל מה שנראה לי בחלום מקשר אותי, כאילו, עם - עם החלום שמזביב..."
הציטוט הזה מובא מפיו של אבשלום רייכלין, אחת מדומויות הספר המופלא הזה. כפי שאבשלום מתאר את חווית החלום, כך חשתי לאורך כל קריאת הספר- שהוא מקרב אותי לחיים, וזאת דרך ההתבוננות המיוחדת של כל אחת מהדמויות על ההויה סביבן. בו זמנית קיים בספר משהו חמקמק, לא שהישג יד, רחוק כמו חלום.
עלילת הספר נפרסת על פני כמה ימים בחייהן של כמה דמויות, בתקופת קום המדינה. המציאות בארץ אינה חלק משמעותי בספר, יש התמקדות מאוד ברורה בעולמן הפנימי של הדמויות.
המספר הוא אגרונום שבא ללמד בוטניקה בבית ספר בעמק הירדן, על כן הוא מרבה לתאר את הטבע בארץ בכל מיני אזורים שלה, משהו שמאוד מאוד מאוד אהבתי.

מכיוון שאני מעריצה מושבעת, התרגשתי מאוד לראות את הספר בחנות. התרגשתי גם בזמן הקריאה, אם כי התאכזבתי מעט.

ספיץ הטיב לתאר את רוח התקופה בה גדל ועוצב דייוויד ג'ונס; תקופה שהביאה אותו להיות דייוויד בואי, וכדייוויד בואי הוא השפיע רבות על עולם המוסיקה (וגם על ספיץ עצמו, עובדה שהוא לא מסוגל לחסוך מהקוראים לרגע...).
דבר שנוי במחלוקת שספיץ עושה בספר הזה: הוא קושר אירועים בחייו של בואי למוסיקה אותה ייצר באותה עת. ייתכן שהשלכה מסוג זה עשויה להיות מוטעית ורומנטית, אך היא לגיטימית.
הספר לוקה לעיתים בעודף פירוט מייגע, בקטעי יומן מעצבנים להחריד של הכותב, אבל אני חושבת שכל מעריץ של דייוויד בואי יהנה לקרוא את הספר הזה.