לא ציפיתי להרגיש כך בתום הספר. תחושה של עצב המהול עם שמחה.
לא ציפיתי לחבק בחוזקה את הדמויות המאכלסות אותו.

כבר קראתי בעבר ספרים של אריך קסטנר [ אורה הכפולה, הטלפון המכושף, שלושים וחמישה במאי] ובכולם היה דוק של הומור, של חינניות משעשעת.
ספר זה מתחיל באופן דומה, הוא מתאר חבורת נערים ומעלליהם בפנימיה בגרמניה ועל הדרך אף מספר את סיפורו של מנהלם האהוב.
אנחנו נכנסים אל לב ליבו של הסיפור כאשר אנחנו מתוודעים אל הצגה שאמורים לעלות ששת הצעירים לכבוד חג המולד, באותו הזמן נחטף נער מבית ספרם על ידי נערים מבית ספר סמוך והם מחליטים להשיבו. זו יריבות מרה של שנים רבות, שנים רבות יותר מכפי גילם של הנערים המעורבים בתיגרה.
כלפי חוץ לבטח הסיפור לא עושה עליכם את הרושם הרצוי: נו, מה, עוד סיפור על נערים החיים בפנימיה ומעלליהם, ישנם ספרים רבים וטובים שמציגים את הפן הזה של ילדי פנימיה, שלל ספרים שמוחי יגע מלהעלותם בזכרוני.

כך לפחות חשבתי בתחילת הסיפור, אבל במהרה הבנתי ששגיתי, הו, כמה ששגיתי. הסיפור הזה חודר אל הלב כל כך בטבעיות, כל כך בעדינות, עד שבסופו, מצאתי את עצמי דומעת. חשתי הזדהות רבה עם חלק מהדמויות והסוף הכביכול מתוק הזה, שהיה עלול להסתיים לחלוטין אחרת לולא מלאך אחד שגמלה בליבו ההחלטה לעזור.

סופו של הספר גרם לי להאנח. לעניות דעתי לא היה יכול להיות סיום מוצלח וממצה יותר לספר מאשר הסוף שהסופר בחר.

וכשקראתי את הסוף, הבנתי מדוע הספר כה אהוד. מדוע צעירים כה רבים גם בימינו אנו ואף מבוגרים שהנוסטלגיה היא מנת חלקם מעריצים את הסופר ואת ספר זה בפרט.
כל דמויותיו חדרו אל ליבי: בין אם זה אולי מוג הלב שיום אחד מואס בתגית שהוצמדה אליו ומחליט לעשות מעשה נועז, אפילו במחיר בריאותו.
מרטין, הנער שהוריו עניים מאוד ודווקא בחג המולד נוצרת לו בעיה קשה, שגורמת לו להדיר שינה מעיניו.
ג'וני, הנער שאימו עזבה אותו והוא ילד פנימיה במלוא מובנה של המילה, שמתרעם במפורשות ונוקבות נוגעות ללב על מר גורלו וההחלטה הנחושה שכשיהיה מבוגר וישא אישה, לא יהיה כמותם, כמו אימו ואביו.
מתי, הילד שאהבתו לאולי הקטן והצנום איננה יודעת שובע. פשוט היה מרגש ומחמם לב כל פעם לחזות באכפתיות ובדאגה שהפגין כלפיו, שמא היה אחיו הקטן.

וכמובן המנהל וחברם הקרוב של החבורה " אסור-לעשן", הגילוי שאומנם לא היה מפתיע, שימח אותי מאוד, מכיוון שהרגשתי שלאחר כל התלאות שעברו, מגיע להם להיות מאושרים סוף-סוף.

כל דמות ודמות הייתה חלק ממני בשעות המעטות שהצלחתי לסיים את הספר, אך ללא ספק דמות אחת בלטה מעל השאר, והלא הוא מרטין, הרגשתי הזדהות עימו, עם מצבה הפיננסי של משפחתו, מכיוון שגם אני יודעת את התחושה כאשר אין באפשרותך לקנות את שאתה רוצה, ואתה נאלץ להסתפק במועט. הימים המתעתעים הללו שיום אחד יש לך ולאחריו אין, הם מוכרים לי היטב. ימים שהמילה וויתורים מרחפת מעליהם, של דלות,של אי-יציבות כלכלית, של הלא נודע: מה יהיה מחר?

אני חושבת שספר זה בקלי-קלות עונה על השאלה: מה הופך ספר לספר טוב? לספר בלתי נשכח? שגם ימים לאחר שסיימת לקרוא אותו, הוא עדיין מהדהד באוזניך.
כשאתה מרגיש שהספר לא רק שהצליח לגעת בנימי ליבך, אלא הצליח יותר מזה, הרגשת שאתה חלק מן הדמויות, שכל-כולך נתון בסיפור ואינך יכול להתנתק ממנו גם אם אתה יודע בסתר ליבך שיש לך דבר מה אחר לעשות, חשוב קצת יותר מקריאת ספר.

הצלחתו של קסטנר כבירה! הוא הצליח ללכוד את אנושיותו של האדם, את החלקים הטובים בו ולהראות לנו שלמרות הקושי והעצב, לא הכול אבוד וישנה תקווה.

לפני כמה שנים נכנסתי לתחנה מרכזית ירושלים.
אז עוד היה שם בידוק בכניסה (היום בודקים אותך רק אם יש לך פרצוף חשוד וקיטבג גדול / היקף מותניים של חגורת נפץ).
כמו תמיד, הרנטגן היה מקולקל. הנחתי את התיק לבדיקה ידנית.
המאבטח המטומטם הרים אותו ביד אחת. והצטער על זה.
"מה יש לך פה? אבנים?"
"חומר נפץ," אמרתי.
"חכמולוג," הוא אמר והציץ.
שכבו שם משהו כמו עשרה ספרים, תפוח, עבודת גמר בתושב"ע בשלבי הכנה מתקדמים, מטוס נייר וניילונית הציור שלי.
(בימים היפים ההם, כשרק עשיתי בגרויות, והיה לי קצת זמן, הייתי לוקח מהספרייה עשרה ספרים כל פעם. וכדי לגמור אותם ולהחזיר אותם תוך יומיים הייתי גם נוסע איתם נסיעה בינעירונית לבית הספר.)
"זה עוד יותר מסוכן," הוא אמר לי ברצינות. "במקום שבו קוראים ספרים, עוד יקרעו בני אדם. איזה שחקן אמר את זה."
הייתי כל כך קרוב לצחוק שאפילו לא תיקנתי אותו.


אז היום יש לי הרבה פחות זמן, ואין לי ספרייה ואין לי עשרה ספרים בתיק.
אבל עדיין אני ניגש כל בוקר למדף שלי ובוחר ספר אחד שיהיה צמוד אליי כל היום, על כל צרה.
הספרים האלה לקוחים תמיד מהמדף האישי שלי, המכיל מבחר אקלקטי של ספרים מן השורה הראשונה.
ו"הכיתה המעופפת" (עותק נטול כריכה שחסרים בו שני הפרקים האחרונים, התרגום הישן והטוב) הוא בהחלט אחד הטובים שבהם.

אריך קסטנר הוא סופר נדיר. הוא הסופר היחיד שמכניס אותך לחדר הכתיבה בלי להפריע לעלילה. הוא הסופר היחיד שמשלב קטעים פילוסופיים ארוכים בלי לשעמם בכלל. והוא היחיד שכותב כל כך הרבה ספרים עם יסודות אוטוביוגרפיים, ואף פעם לא חוזר על עצמו. הוא גם היחיד שכותב לילדים ולמבוגרים באותו טון, באותה כנות ובאותו חן. באופן אישי, הוא הסופר היחיד שמסוגל להביא אותי עצמי לידי צחוק וגם לידי דמעות. וזה לא קל.

ב"הכיתה המעופפת" מצאתי חמישה חברים שמלווים אותי כבר הרבה זמן:
מרטין טלר, שהוא "בלי ספק ראש כיתה יחיד בדורו, שאין כמוהו בכל אירופה. הוא חרוץ עד כדי גועל נפש, ובכל זאת אינו רודף כבוד. הוא התלמיד הראשון בכיתה מאז נכנס לבית הספר, ואף על פי כן הוא משתתף בכל תגרה רצינית..." ובהזדמנות אחרת, "עצום, בחיי! בוודאי תהיה באחד הימים כזה מין טיציאן, או רמברנדט. אני כבר שמח שאוכל לומר, 'כן כן, מרטין טלר זה היה פעם ראש כיתתי. ובכלל היה בחור מאה אחוז. דייסות יפות בישלנו איתו!'..."
ג'וני טרוץ, היתום, המתבודד, המשורר, מחבר המחזה "הכיתה המעופפת", שאומר לעצמו בלילה לפני שהוא הולך לישון, "לא מתקבל על הדעת שחיי לא יהיו יפים"...
אולי זימרן, ילד ביישן ונאמן, שנראה שיגעון ממש בפאה הבלונדינית שנשכרה להצגה...
מתי זלבמן, אלוף האיגרוף לעתיד, מלך שגיאות הדקדוק של החמישית, "אולי, איך מנקדים מרסק?" "עם דגש בסמך." "הייתי מרסק אותו בשני דגשים!"...
וסבסטיאן פרנק, החמשוש האהוב עלי. אני חושש שהוא מזכיר לי את עצמי. ולכן גם לא אספר לכם עליו. אבל לו נכתב הספר הזה רק בשבילו, היה כדאי.

"הכיתה המעופפת" היא גם סיבה טובה לצחוק. רוצים דוגמאות?
"פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!" (פרופסור קרויצקם)
"אלמלא היית טיפש כזה, הייתי שואל: כיצד יכול אדם חכם לזלול כל כך?" (סבסטיאן פרנק)
"לעולם לא אצליח להבין, למה נותנים מלגות לפרחח כמוך." (תיאודור היפה)
"אל תתייאש, אתה עוד צעיר." (ג'וני טרוץ מגיב)
"אתמול אחר הצהריים שרפו הראליסטים את המחברות שלנו." (מרטין טלר)
"העשו זאת לפי בקשתכם?" (פרופסור קרויצקם בתגובה אופיינית)
"אכן, הורים נאים יש לך!" (הפרופסור קרויצקם לרודי קרויצקם)
"בני השמינית יתאהבו בך עד לצפרני רגליהם!" (סבסטיאן פרנק לשטקר, שמשחק ילדה במחזה)

ולאור חוסר אהדתי למנהלת התיכון שלי, אני רואה לנכון לסיים בנאום המנהל הלא אהוד של הגימנסיה הקלסית בקירכברג.

"לפעמים דומה אני בעיני עצמי לסנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, אף על פי שלבוש אני מעיל שחור ואין לי זקן לבן. כמוהו אני בא לפניכם מדי שנה בשנה, וכמותו אין אני מעורר אלא חיוך בשעה שאני מאיים במקל חובלים. לא זו אף זו - כמוהו אוהב אני ילדים. אל תשכחו את הדבר הזה, המכפר על מגרעות רבות."

אכן.

התעופפה לה הכיתה. לחופש הגדול האחרון שלהם התפזרו עם הרוח תלמידי הכיתה.
לכל המתעופפים שנשארים בארץ - ים, בריכה, מחנ"ק בצופים.
לכל המתעופפים לחו"ל.
לאלו ההולכים לחרוש את הארץ נחל דן או סופרלנד. אילת או קיאקים על הירדן.
לכל המעופפים שיהפכו יום ללילה ולילה ליום
כולכם - שמרו על עצמכם.
נוחו, נקו את הראש ושובו בשלום ועם ראש מחודד ולא מיובש לשנה"ל האחרונה שלכם.
ותקראו חבר'ה, תקראו. תקראו את אריך קסטנר - לא, אל תטעו לחשוב שהוא מיועד רק לילדים קטנים.
תנסו לחזור אליו: אל הכיתה המעופפת וגם אל ספריו האחרים.
תנקו את הראש עם ספריו -
אתם תהנו - תאמינו לי.
בילוי נעים.

אני תמיד שבה וקוראת בספרים שאני אוהבת. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי שולפת ספר שאהבתי מהמדף וחוזרת לטייל בקטעים שאהבתי, נתקלת מפעם לפעם בקטעים ששכחתי. ישנם קטעים שאני זוכרת כבר בעל-פה, אין הדבר מביא אותי לכדי שמעמום- לשוב ולקרוא בספר שאהבת זה קצת כמו לפגוש חבר רחוק ("הלווו זוכר שאליס פעם נפלה לבור??? זוכר שבילבו פגש את גולום??? איזה בידור היה כשאיוון איליץ' הבין שהוא גוסס!! מה שלום האישה?"- סתם, פחות כזה)
לא חשבתי שזה יקרה לי עם ספר שקראתי לראשונה בכיתה ג'. במקרה הייתי בספרייה בבית ספר שעבדתי בו, במקרה הוא היה שם וקרץ אליי מהמדף. כבר כשפתחתי את העמוד הראשון של "הכיתה המעופפת" התרגשתי כל כך לפגוש באריך קסטנר, עברו יותר מעשר שנים ולא חשבתי שאזכור את הפתיחה כשהוא מספר על חופשה שהוא לקח כדי לכתוב את הספר (הוא היה זקוק למקום מושלג כדי לכתוב ספר שמתרחש בחג המולד! איזה יופי). נזכרתי בדמות שאהבתי שנקראה "אסור לעשן" ומייד דפדפתי קדימה. בסוף קראתי את הספר בצורה כרונולוגית יותר ונהניתי מאוד, יכול להיות שאפילו יותר מההנראה שהייתה לי ממנו בכיתה ג'.
לא נתקלתי בהרבה ספרי ילדים שהסופר מספר בו משהו מתהליך הכתיבה- זהו דבר יפהייפה, כאילו הסופר מסתכל לך בעיניים ומזמין אותך למסע, הוא הרוויח את הזכות הזו ביושר. גם במהלך הספר הוא פונה בצורה ישירה לקורא (דוגמא מקסימה: "בהזדמנות הזו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם! אתם מבטיחים? בהן צדק?")
עלילת הספר מתרחשת קצת לפני חג המולד בפנימייהבגרמניה ומתמקדת בקבוצת נערים, הם מתכוננים להעלות הצגה בחג אשר נקראת "הכיתה המעופפת". הספר נוגע הרבה ביחסי החברות והאיבה בין נערים ובשלל הבעיות והקושיות שנקלות בדרכם. לבד מהיחסים הפנימיים בין הנערים, קיים גם המפגש עם המבוגרים שמסביב ועם עולמם- מפגש שנוטה להיות לא תמיד מוצלח.

מומלץ לילדי יסודי, ולמבוגרים שפעם היו ילדים (וזוכרים את זה).

הספר מספר על קבוצת ילדים בפנימיה המכינים הצגה לחג המולד ותוך כדי כך עוברים כמה חויות שונות ומיוחדות.
ספר קלאסי, מעניין מאוד, אחד הספרים הטובים ביותר של אריך קסטנר!
מומלץ לאוהבי ספרות משובחת.

ספר יפהפה. מסוג הספרים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להשתעמם. כשהמליצו עליו בפני חשבתי שבטח זהו ספר משעמם וטיפשי, אך זו היתה הטעות האחרונה שעשיתי לגביו. כשנטלתי אותו לבסוף לידי אחרי הפצרות רבות לא יכולתי להניח אותו מידי. תוך שעה וחצי גמרתי אותו, ושבוע אחרי זה שוב הורדתי אותו מהמדף. העובדה שאין זה ספר שמתאר שגרה ואין זה ספר שמתאר אירועים מיוחדם, בתוספת ההזדהות שנוצרת עם הדמויות, כל אלה הופכים את הספר לטוב שבספרי אריך קסטנר (לדעתי).

יפה, מעניין, מתעסק בדילמות של ילדים בצורה שרק קסטנר יודע.
ספר איכותי ביותר! מומלץ מאוד לידים ביסודי. כדאי!

הספר השני הכי טוב של הסופר