• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

מאת אריך קסטנר

הביקורת של

תמונה של
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

מאת אריך קסטנר

הביקורת של

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של
הוצאה לאור:אחיאסף
שנת הוצאה:2000
קטגוריה:ילדים 12-9
הקודמת
אריאל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“לפני כמה שנים נכנסתי לתחנה מרכזית ירושלים. אז עוד היה שם בידוק בכניסה (היום בודקים אותך רק אם יש לך”

3/9
ביקורות על הכתה (הכיתה) המעופפת
הבאה
אנדרומידה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

התעופפה לה הכיתה. לחופש הגדול האחרון שלהם התפזרו עם הרוח תלמידי הכיתה.
לכל המתעופפים שנשארים בארץ - ים, בריכה, מחנ"ק בצופים.
לכל המתעופפים לחו"ל.
לאלו ההולכים לחרוש את הארץ נחל דן או סופרלנד. אילת או קיאקים על הירדן.
לכל המעופפים שיהפכו יום ללילה ולילה ליום
כולכם - שמרו על עצמכם.
נוחו, נקו את הראש ושובו בשלום ועם ראש מחודד ולא מיובש לשנה"ל האחרונה שלכם.
ותקראו חבר'ה, תקראו. תקראו את אריך קסטנר - לא, אל תטעו לחשוב שהוא מיועד רק לילדים קטנים.
תנסו לחזור אליו: אל הכיתה המעופפת וגם אל ספריו האחרים.
תנקו את הראש עם ספריו -
אתם תהנו - תאמינו לי.
בילוי נעים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אספנית נוסטלגיה
אספנית נוסטלגיה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של חמדת
חמדת
13קוראים|גיל ממוצע57|85%נשים

על המבקר

תמונה של

ותיק
חבר מזה 12 שנים
77 ביקורות•1 נבחרות•1,155 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של
ותיק
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות77
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,155
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית20ספרות מתורגמת15מתח ריגול והרפתקאות8

דיון על הביקורת

8 תגובות
•לפני 11 שנים

בהחלט רץ, בהחלט. ז"שי, מכיר את סימן האגודל בציורוני ה-WA נשלח ממני אליך כזה - חופש טוב !

חני - תודה.
רץ
רץ•לפני 11 שנים

חופשה נעימה גם למורים

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
מודה שלא קראתי את הספר, אבל אחלה ביקורת שעושה נעים... חבל שאני לא תלמיד שלך
חני
חני •לפני 11 שנים

חשבת על כולם גדולים כקטנים וזה יכול לעשות רק משהו שהוא מאוד רגיש לסביבה.

מורים חייבים ניקוי ראש אחרת הם יבואו לשנה הלימודים הבאה מרוקנים.. עמיר חייבת לומר שבארץ זה המקצוע הכי פחות מוערך למרות שחינוך ילדינו הוא אחד הדברים החשובים בעולם. חופש נעים
•לפני 11 שנים

תודה, חברים. קיץ טוב לכם. ויעל - אני מניח שיש הרבה בדבריך.

•לפני 11 שנים

חופש טוב.

yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

יפה!

נראה שיותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, לא??? חופשה נעימה לך ולתלמידיך.
נצחיה
נצחיה•לפני 11 שנים

עמיר, שתהיה לך חופשה נעימה.

ואריך קסטנר נהדר.
8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של

ואלקירי

ואלקירי

דני אורבך

מבצע ואלקירי
תאריך היעד שנקבע: 20 ביולי 1944
המטרה: התנקשות בא' היטלר ועצירת שילטון הטירוף. פירוק האס אס מנשקו ועצירת תהליך הטירוף - ההשמדה, מעשי הזוועות והקטל, הליך הכיבוש והרס המדינות והאוכלוסיות - בראשותו. תפיסת השלטון על גרמניה ועצירת השלטון הנאצי - שחרור וייצוב מה שעוד נותר ממדינת האימה.
היוזמה וביצוע המשימה ע"י שלושה מורדים-מתקוממים אשר הם לא פחות מקצינים בכירים בוורמאכט: הגנרל-האוברסט שנק פון שטאופנבר, מפקד כוחות היבשה של הוורמאכט הגנרל פרידריך אולבריכט והגנרל פון טרסקו. לאחר הכנות רבות יצא מבצע העשרים ביולי לדרך ביולי 1944, אך נכשל.
סיפור הפרשה ההיסטורית - בה הייאוש ותובנת הנורא שהובילו להתלכדות ולמרד הקצינים, שרטוט ובישול המבצע, וסופו הכושל - בספר התיעודי המרתק, החשוב והמומלץ הזה של דני אורבך.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
לב משוריין

לב משוריין

יו נסבו

יו נסבו במיטבו - בספר המשך ל"איש השלג" - שומר על הרמה, על הסגנון, על הפורמט, עם טוויסטים מסויימים.
"מצולק בנפשו וחבול בגופו" - פורש וחוזר הולה כנגד רצונו ומעולל סיומת מגניבה++ ל"איש השלג". - .
סיפור חכם. גם רגיש גם כואב גם מפותל ועקלקל ומסוכן ושנון - אין בו רגעי הפוגה מתחילתו עד סופו המבריק - אולי הטוב בסדרה! (כשכבודם של 'אדום החזה' ו'נמסיס' לחלוטין במקומם נשאר כמעולים, אך אפשר עתה גם לקבוע - הם בוסריים בדרך).

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
מאחורי עיניה

מאחורי עיניה

שרה פינבורו

כשסיפור מתח (בעל פוטנציאל טוב) פוגש פנטזיה - משהו משתבש.
לבטח כאן.
מדובר במותחן שהתחיל טוב, ארבע דמויות מובילות מסובכות גם מסתבכות, כשאת הסיפור כולו מביאות שתיים מן הדמויות בדרך של יומנים משתלבים.
הסיפור מחזיק טוב נמתח ומתפתל עד שנכנסים רמזי ונגיעות פנטזיה.
בשלוש הרבעים הראשונים - הרמזים והנגיעות - משתלבים כך או אחרת ונסבלים.
ברבע האחרון - הפנטזיה משתלטת על הסיפור ועל הדרך לפתרון (זה מצדו מפתיע ומבריק יש לומר אך חסר כל היגיון!
ללא כל ספק ניתן היה לייצר פתרון ריאלי ואיכותי ומתעכל טוב יותר (במידת הריאלייה וההיגיון המ השכיחים בסיפורי המתח).
בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת.
פוטנציאל מפוספס.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
שיעור לילי

שיעור לילי

לי צ'יילד

להערכתי, המותחן האחרון של צ'יילד הוא גם הטוב בספריו!
הוא מחזיק פרשה מסועפת לפתרון משנת 1996 והסיפור מרגיש אקטואלי מתמיד,
נתון שמוביל למחשבה שמא הסופר הושפע בעת כתיבת ספרו האחרון הזה דווקא מתרחישי השנים הספורות האחרונות
והלביש חלקי נתונים על מותחן שמתרחש בשנת 1996.
בשורה התחתונה - טוב מאוד - כבר ציינתי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשימה וספינתכם נפגעת ושוקעת למצולות אך רגע לפני כן, ניצלתם ווהגעתם לאי בודד. או יותר טוב - נגיד אתם איש צוות אוויר, טייס, מפציץ בחיל האוויר האמריקני. מלחה"ע השנייה - 1943 ארה"ב מצטרפת ללחימה (מאוחר מדיי) אתם על משימות הפצצה, מטוסכם הופל. אך אתם ניצלתם, צנחתם, סירת גומי קטנה והגעתם לאי בודד.. התשברו? אולי לא אם תקחו את "בלתי שביר" - אז, רגע לפני היציאה לשייט, ההזנקה לאויר - שימו אותו על כסא המפלט.
נגיד אתם אצן מקצועי.. אז מה תקחו? - טוב, הבנתם. קיראו אותו היכן שתחפצו - גם בטיסה אזרחית רגילה, הולך.

סיפורו המותח של לואי, בחור אמריקני ממוצא איטלקי - נער-פרא-אדם בעברו, שידע לתעל את האנרגיות בהמשך חייו אל העולם התחרותי-ספורטיבי ואתגרי כאצן אולימפי.
לואי - בחייו הצבאיים - טייס. איש צוות מפציצי אוויר, בחיל האוויר האמריקני. בחיי ה"אזרחות" אצן תחרותי, אתגרי, בדרך לכיבוש פסגה אחרי פסגה. 1943 וארה"ב מצטרפת ללחימה. שורת הפצצות. חיי הריצה התחרותית של לואי נקטעים, לטובת משימות הפצצה. לא יודע מה הוא לקח לו כציוד לאי בודד אך מטוסו נפגע מעל האוקיינוס. לואי ונווטו נוטשים את המטוס, צונחים לים, מטלטלים אל ימים של השרדות לא אנושית, לאי הבודד - לשלווה על אי בודד לא הגיעו. האם טייס מפציץ שיוצא למשימות, בעצם היותו בחור תחרותי מאוד שעוסק ב"אזרחות" בריצה תחרותית ספורטיבית ומביא עצמו ביומיום לקצוות מנטליים ופיזיים - האם כל אלו יכינו אותו למשימת השרדות אמתית. על חייו בתנאים קשים, מאתגרים ומפתיעים - האם יישבר או שמא יתגבר - על אי בודד, או בהתמודדות מול תנאים בלתי אנושיים על סירה מיטלטלת ובשבי.

סיפור השרדות מרתק ומותח, התמודדות באיתני הטבע בצורתם האכזרית, גם מול בני אנוש בצורתם האכזרית. בעל פוטנציאל רב.
מעורר ציפייה. א-ב-ל יש בו מן האכזבה, אמריקאי-קיטשי, כמו נכתב במטרה להפוך לתסריט...
כן, הוא טוב. הוא מומלץ. א-ב-ל למעשה עם סיפור כזה - אפשר הו כל כך הרבה יותר. וכל כך הרבה יותר עצמה ופחות קישטיות.
יכול לסחוף גם את הנערים שבחבורה לשעות של מתח והרפקאות כתובות, בימים החמים של חופשה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
שהיד

שהיד

דני בר

פיגוע ההתאבדות מתוכנן להתרחש בלב תל אביב. בלבה של עצרת למען השלום. המטרה - שהיד או שניים וכמה שיותר הרוגים לציונים.
בטן רכה.
בתוך מדינה מסוכסכת-מפולגת-עודה מחפשת עצמה.

ארגון טרור איסלמי. חברון-חלחול-מערה נסתרת בהרים.

הגורם האנושי מכאן והגורם האנושי מכאן.
מניעים לכאן ומניעים לכאן.
משתפים פעולה עם הוצאת הפיגוע לפועל. משתפים פעולה לסיכולו. המניעים האישיים והגורם האנושי במשחק הראשי.
אלה מול אלה מול אלה. את כולם מניע הגורם האנושי שבא מהבטן.

את עמוס מפעיל השב"כ המנוסה, המוכשר והכריזמטי שמושך בחוטי הסיכול.
את 'חליל הקסם' (מאותו הכפר) - שמסוכסך עם החיים וגוייס לשת"פ על ידי עמוס ומופעל על ידו, אולי גם כסוג של נקמה.
מופעלים נוספים שאותרו ונשלפו מתוך המניעים האישיים שלהם.
את ג'מיל (מאותו הכפר) המוכשר והאכזרי, הכריזמטי - שמסוכסך עם החיים ושמושך בחוטי הוצאת הפיגוע לפועל - החזון: שהיד.
את עדנאן - שמסוכסך עם החיים, פגוע וכועס - והצטרף אל ג'מיל במשימה במקרה שלו: נקמה.
ולא נפקד מקומן של הנשים המוסיפות מניעים. חן וחסד (על סוגיו), קולות וצבעים ואין רחמים.

שב"כ אחד שלוקח את המכלול, בניצוחו של עמוס, הזמן רץ - הפיגוע מתגלגל - משחק את המשחק בעבודת שתי וערב סביב השעון - הכול במלאכת מחשבת נקייה יותר או פחות, באמצעות שימוש במכלול הנתונים והגורם האנושי והשימוש בו - מרכיב מערך מודיעין. מידע זורם. פועל בפעילות דינמית ומתוחכמת -המטרה סיכול.

נשמע לכם בדיוני? תחשבו שוב.
פני השטח רוחשים - יום ולילה - המון ניסיונות הרבה סיכולים.
יש צלחות לאלה לעתים גם הצלחות לאלה.
משחק מלאכת מחשבת לפגיעה בבטן הרכה של אלה, גם של אלה, גם של אלה.

סיפור דינמי מאוד. מרתק. סיפור מתח טוב - לאלה שמכירים את העולם המסופר.
יכול לעשות קצת סדר אולי אף לטלטל - אצל אלה שלא מכירים את העולם המתואר - ובטוחים שיום בו מהדורות החדשות עוסקות בכלכלה ומשבר "בזק" ומחאת הנכים וחדשות חוץ - הוא יום שקט ולך תשבית הרוגע ותסביר להם שאין חיה כזו יום שקט (אז, דני בר, יפה באת להסביר להם שאין דבר כזה יום שקט, לא כאן. אולי שם כשמהדורות החדשות מתמקדות במזג האוויר [בעצם גם שם כבר לא]

ואי אפשר בלי הערה נוספת לפני סיום: למרות שמדובר בסיפור מתח-דרמה עלילתי חסרה הייתה לי אמירה אודות שתוף הפעולה של הארגון עם יחידות צה"ל אלו ואחרות בדרך, והתרומה שלהן בהשלמת המשימות.

לפני 9 שנים•
משבר

משבר

רובין קוק

איש לא אוהב להיקלע למשבר. משבר זה שובר.

כן, נכון - יש ויש. יש כח עליון ויש כח אדם.

אלה הנובעים מגורם חיצוני (כח עליון או כח טבע או כח האל או גם וגם - איש והשקפותיו) הבא ומכה ושובר לנו באחת את השגרה המבורכת או המוכרת, מערער ומטלטל בחוסר אונים - ומכאן צריך לאסוף שברים ולהתמודד וסוד גלוי הוא כי משברים לא פעם מרימים מנקודת מינוס שממנה נאספים וממריאים אל פלוס חדש וטוב, בדרך כמובן ישנו האילוץ לחוות את את הרגשות הקשים שנלווים לאותו המשבר. אולם -בניגוד מוחלט לאותם מצבי משבר שמכים לפתע ואינם בשליטה יכול האדם בכוח גאוותו העצמית. עושרו מבניית המותג שהוא (בצדק או שלא). החשיבות עצמית. חטא היוהרה - לפגוע. לשבור. להרוג. אף להקלע לשבר המשבר..

סיפור מרתק על משבר אליו נקלע בחשד לרשלנות רפואית, רופא ותיק, מפורסם מוערך ומצליח - שההצלחה הובילה אותו אל ביטחון עצמי נטול אחיזה במציאות, אל חטא היוהרה - אלה האפילו אצלו אף על שיקול הדעת הפשוט והבסיסי ביותר, על דבריי שבועת הרופא הבסיסיים ביותר - שמירת חיי אדם.

סביב מחדל רפואי חמור של רופא שהידע בידיו אולם כתוצאה מזלזול. אי קשב, חוסר רגישות ונטילת תפקיד כח הטבע או האל - כלפי חולה שנפטרה לשווא. התמודדות מול ועם תביעת רשלנות שהגיש האלמן שנותר המום וזועם. המשבר המקצועי והאישי שפוקדים את אותו הרופא, משבר אותו השיג ביושר תחת כותרת חטאי היוהרה שלו - סיפור הנוגע בדילמה מקצועית. מוסרית. חברתית. אישית. וכמה חלש יכול להיות האדם המוחלש אל מול המערכת, אל מול הגורם המקצועי - זו הצריכה להגן עליו, על חייו, להיות אנושית, קשובה - אך לעתים חוטאת בחטא היוהרה ולא מנסה אף לראות את שעומד (או במקרה זה שוכבת סובלת, כואבת וחסרת אונים למולה).

סיפור מרתק על התמודדות. על חולשה, החלשה והיחלשות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילדים מספרים על עצמם

ילדים מספרים על עצמם

חיים ולדר

להלן משימה:
שלב א: כתבו דו"ח קריאה על ספר שקראתם. שלבו בדו"ח סיפור קצר משלכם או לחילופין כתבו סיפור. סיפור שלכם אמיתי או בדוי – שלכם. אל תקפסטו מויקיפדיה, לא מדבורה עומר או גלילה רון-פדר או מאיר שלו.
תחשבו, תכננו סגננו, מה קודם מה אח"כ - תתבטאו בכתב. הפתעה: הגישו אותו בכתב יד, לא מוקלד. כן, עם כתבי היד המוזרים שלכם – אל תדאגו, אני אתמודד (פתאום אתם דואגים לי?) - בעיה שלי.
תכתבו, תתבטאו, חפשו את המילים, בנו את הסגנון. יש כמה כללים: בלי אימוג'ים גם לא כקישוט (בלי ציורי פרחים, בנות – יודע שאתן מחכות להזדמנות לתת לי פרח, ובכל זאת. כן, גם לא לבבות!). בלי סלנג. בלי שפת אינטרנט ובלי קיצורים? סבבה? 1, 2, 3, לעבודה..
היי, מה זה המבטים, רוצים דוגמא? גשו לספרייה תמצאו שם את "ילדים מספרים על עצמם" זוהי סדרה של חמישה ספרים, בחרו אחד. תקראו. תתרשמו. יודעים מה, גם אם אין לכם צורך בדוגמא, גשו לספרים "ילדים מספרים את עצמם", שם בתוך חמשת הספרים תמצאו הפתעה טובה – תחדרו אל עולם הילד והנער החרדי ותלמדו שבסופו של יום רב הדומה על השונה, ככה בפנים – מחשבות, חששות ופחדים, אבא, אמא, אחים, חברים, תשוקות, מאוויים. כן, הבגדים שונים, אולי גם מה שמעסיק, גם סגנון הדיבור ודרך הבילוי והביטוי ואולי כל החיים החברתיים, אבל ההצצה אל חייהם התמודדויות וקשיים, דילמות, מצבים פשוטים ומורכבים, סוגיות בחינוך – יהיה מסע מרתק. מבטיח. קראו עם צורך או בלי צורך ברעיונות למשימה שלעיל. ואגב, "ילדים מספרים על עצמם" יעניין ללא ספק גם את הקורא המבוגר בין אם קרוב הוא לעולם הילד והנוער בין אם לאו.
את הסיפורים בספר לא כתבו ילדים או נוער. הם נכתבו ע"י המחבר (הסופר) איש חינוך הקרוב לעולמם של אלה. והוא כותב את הילדים והנוער – מרתק ואמיתי. כן, יודעים מה? חשוב גם להורים.
מסע אנתרופולוגי? אם תרצו, לחלק מאיתנו, גם זה.

שלב ב במשימה: את הסיפור שתכתבו תראו להוריכם. זהו חלק חובה במשימה. דברו איתם עליו. על הסיפור שכתבתם הבדוי או האמיתי – דברו עליכם. על מה אתם מרגישים, מה עובר עליכם – עם ההורים. ואם אלה שהביאו אתכם לעולם תקועים מול המסכים, ואתם לא מצליחים לנתק אותם – תכריחו אותם! להביט בכם. להקשיב לכם – סיגרו להם את המסכים!! להורים. שיראו אתכם! וכל כך למה?
וואיי מה קרה לו, מה עכשיו המשימה הזאת, מאיפה צצה – לומדים כעת לבגרויות, ועזוב אותנו באמש'ך יא נודניק.. מאיפה באת עלינו עכשיו? אז ככה.. גם, בגלל זה..: ושיקראו גם ההורים:

עברו כשבועיים מימי החג שבו חלקכם (חלקכם!) לא יודעים לבלות בחברה בלי לדפוק קודם את הראש עם אלכוהול שיפתח ביניכם איזו פתיחות, וזה למה? כי אתם (חלקכם!) שקועים עמוק במסכים שלכם – ברשתות החברתיות, שם אתם כוכבים, אבל מה? אין לכם מושג איך לבלות זמן חופשי עם חברים. למה הדברים עלולים להוביל? שמעתם את סיפור הטביעה בכנרת? אז, זה אינו אלא סיפור המסגרת. שימו לה בימים האלה שאתם מתכננים את מסיבות הסיום של בווילות עם הבריכות והאלכוהול ולא יודעים לא לשתות גם לא כדי להיפתח בחברה.
הרי מי שעוסק יומיום בחינוך, כולל הורי הנוער בשנים האחרונות, לא באמת הופתע מהסיפורים הדוגמתיים שם בחג בחופי הכנרת. אולי לא היינו בחופים ולא ראינו בעיניים, אבל, אנחנו יודעים, יודעים בדיוק מה קורה שם. אנחנו יודעים מה קורה במסיבות ובמועדונים. מה קורה באיה נאפה ובקוס בחופש שבין שביעית לשמינית. הרי כתבת תחקיר מעמיקה לא תשנה את מה שאנחנו רואים בעיניים האדומות שלהם – תסתכלו להם בעיניים, צאו מהמסכים שלכם, ההורים.
ברור, ברור לא אצל כולם. לא אצל רובם. אבל זה כבר מזמן אצל חלקם דפוס וסמל סטטוס העיניים האדומות, הבירכיים הרועדות, המתח, ההסתגרות, השקט.
אז בינתיים כשהם עובדים נתרכז בנו, המבוגרים, הדוגמה שלפיה בני הנוער האלה גדלים: תשאלו תלמידי תיכון מי הם הדמויות שהכי משפיעות עליהם בקבלת ההחלטות, בתובנות, בהתנהגות - אלו ההורים. גם אנשי החינוך. בעיקר ההורים!
אז אמנם אני איש חינוך ומאמין גדול בערכי החינוך. אבל בסופו של דבר, אני יודע דבר אחד: יש לי אחריות מלאה על שלושת ילדיי הפרטיים - הם הילדים שלי, האחריות שלי ואני יודע שכדי למנוע את העיניים האדומות והמחזות הדוגמתיים מסוג זה שראינו בכנרת – הא"ב שלי - לשים להם גבולות, לראות אותם ולהקשיב להם ולשים להם גבולות.
נכון, הצבת גבולות לא מצטייר סקסי בעיני החברים. אבל זה מתחבר נכון לחשיבה ש'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו' אז אני מאמין בהם וזוכר שכל מה שילד צריך גם מבוגר אחד שיגביל אותו. מבוגר אחד שיגיד לו מה כן מה לא ועד כאן. מבוגר שילמד אותו להבחין בין טוב לרע ולבחור את הטוב. וכן, כל ילד צריך שיאהבו אותו בעיניים ולא דרך המסכים.
הורים ומחנכים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
החצוף הארצישראלי

החצוף הארצישראלי

איתמר בן אב"י

פרק אחד (ידוע ומוכר) בהיסטוריה הארצישראלית - בגרסה מעניינת. במהדורה מוערת. ספר עיון.

פרקי חייו [פרקים אוטוביוגרפיים שמובאים במהדורה מוערת - בהירה ונהדרת] של בן ציון (איתמר) בן-יהודה (בן אב"י)
סיפור ציוני, די קיצוני – חייו של הילד (דובר העברית) העברי (בהגדרה ובפועל ובסבל רב) הראשון, הוא נולד ביולי 1982 בירושלים.
בנם של אביו אליעזר בן יהודה (האיש שהיה לאגדה), מחיה השפה העברית ומטורף לעניין, שאת חייו הקדיש לשפה, חידושה והטמעתה בקרב יושבי ארץ-ישראל. לוקה היה במסירות ודבקות כה קיצונית לענייין השפה - לחידושה, להנחלתה, וראשית משימה הטמעתה בבנו (וכן בדבורה, רעייתו), עת החליט כי יהיו הם דוברי השפה הראשונים.
בין הפרקים סיפורי ילדותו המבודדת של איתמר (בן ציון) מחמת החרדה לחשיפה ללשונות מדוברות בסביבה. ה'טירוף' של אביו. וקשיי ההתמודדות עד דיכאון של אמו שחרדה מצדה שבנה מאחר מאוד לדבר. שהוא גדל בודד. אפילו עצוב.
בהתבגרו אימץ לעצמו בן בציון את השם איתמר, גאה היה בילדותו המיוחדת והמחדשת. גאה היה בארץ דוברת העברית, גם בזכותו, כך הרגיש בתחילה - בזכות ילדותו הקשה והסגפנית, את אביו העריץ, גם את אמו, שמתה בילדותו.
זכה גם לאהבה עצומה, גם היא לא באה לו בקלות (כמו רוב חייו) - את לאה אבושדיד הנערה הספרדייה אהב אהבה עצומה ןמעריצה ומייסרת אך בגלל התנגדות משפחתה, נמנע מימוש האהבה, אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

אך, סוף טוב, במישור הזה - בהמשך נישאו השניים וחיו באהבה גדולה.

בבגרותו – הרהר רבות איתמר, עיתונאי ועסקן ציוני שמצוקה כלכלית קשה אליה נקלע מובילה אותו, את הילד הציוני, העברי הראשון, להגר לניו יורק - האם מילא את שליחות אביו כראוי, כילד העברי הראשון, בחידוש השפה והטמעתה. והרי ארץ-ישראל רחוקה והשפה העברית – גם. וחש כי איכזב.
בהערצתו את אביו ואת מפעל חייו ובתחושת ההחמצה העצמית – תהה, האם ראוי היה לכינוי הילד העברי הראשון, האם המשיך או מילא אחר ציווי אביו בהטמעת השפה העברית. או שמא אכזב – את אביו גם את אמו שכה סבלה בילדותו, ואת עצמו.
הספר מלווה את חייו של איתמר עד ליולי 1942ו אז נפטר, בגיל 61 (התקף לב), בניו יורק - אליה היגר, שם חי, ושם סיים חייו בתחושת החמצה.
אביו נולד להמציא, לחדש עד טירוף ולהתייסר. איתמר – נולד לבית מיוחד מאוד וקשה מאוד, לא קלים היו חייו. מיוחדים ומרתקים בדרכם היו.
שיעור קטן בהיסטוריה, בציונות, בתולדות המדינה והשפה – זו התנ"כית שידעה ימים יפים של חידוש והעשרה ופריחה והתחושה בשנים האחרונות שהיא מידלדלת והופכת רזה וכחושה. ומה אליעזר בן יהודה היה אומר על תהליך ההידלדלות – לשפת אינסטנט אינטרנטית ?

ולסיום, משהו נוסף מאהבתו של איתמר בן אב"י
https://www.youtube.com/watch?v=UxYwS6zuxV4

לפני 9 שנים•
★★★★★
•

ביקורות נוספות על "הכתה (הכיתה) המעופפת"

הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

לא ציפיתי להרגיש כך בתום הספר. תחושה של עצב המהול עם שמחה.
לא ציפיתי לחבק בחוזקה את הדמויות המאכלסות אותו.

כבר קראתי בעבר ספרים של אריך קסטנר [ אורה הכפולה, הטלפון המכושף, שלושים וחמישה במאי] ובכולם היה דוק של הומור, של חינניות משעשעת.
ספר זה מתחיל באופן דומה, הוא מתאר חבורת נערים ומעלליהם בפנימיה בגרמניה ועל הדרך אף מספר את סיפורו של מנהלם האהוב.
אנחנו נכנסים אל לב ליבו של הסיפור כאשר אנחנו מתוודעים אל הצגה שאמורים לעלות ששת הצעירים לכבוד חג המולד, באותו הזמן נחטף נער מבית ספרם על ידי נערים מבית ספר סמוך והם מחליטים להשיבו. זו יריבות מרה של שנים רבות, שנים רבות יותר מכפי גילם של הנערים המעורבים בתיגרה.
כלפי חוץ לבטח הסיפור לא עושה עליכם את הרושם הרצוי: נו, מה, עוד סיפור על נערים החיים בפנימיה ומעלליהם, ישנם ספרים רבים וטובים שמציגים את הפן הזה של ילדי פנימיה, שלל ספרים שמוחי יגע מלהעלותם בזכרוני.

כך לפחות חשבתי בתחילת הסיפור, אבל במהרה הבנתי ששגיתי, הו, כמה ששגיתי. הסיפור הזה חודר אל הלב כל כך בטבעיות, כל כך בעדינות, עד שבסופו, מצאתי את עצמי דומעת. חשתי הזדהות רבה עם חלק מהדמויות והסוף הכביכול מתוק הזה, שהיה עלול להסתיים לחלוטין אחרת לולא מלאך אחד שגמלה בליבו ההחלטה לעזור.

סופו של הספר גרם לי להאנח. לעניות דעתי לא היה יכול להיות סיום מוצלח וממצה יותר לספר מאשר הסוף שהסופר בחר.

וכשקראתי את הסוף, הבנתי מדוע הספר כה אהוד. מדוע צעירים כה רבים גם בימינו אנו ואף מבוגרים שהנוסטלגיה היא מנת חלקם מעריצים את הסופר ואת ספר זה בפרט.
כל דמויותיו חדרו אל ליבי: בין אם זה אולי מוג הלב שיום אחד מואס בתגית שהוצמדה אליו ומחליט לעשות מעשה נועז, אפילו במחיר בריאותו.
מרטין, הנער שהוריו עניים מאוד ודווקא בחג המולד נוצרת לו בעיה קשה, שגורמת לו להדיר שינה מעיניו.
ג'וני, הנער שאימו עזבה אותו והוא ילד פנימיה במלוא מובנה של המילה, שמתרעם במפורשות ונוקבות נוגעות ללב על מר גורלו וההחלטה הנחושה שכשיהיה מבוגר וישא אישה, לא יהיה כמותם, כמו אימו ואביו.
מתי, הילד שאהבתו לאולי הקטן והצנום איננה יודעת שובע. פשוט היה מרגש ומחמם לב כל פעם לחזות באכפתיות ובדאגה שהפגין כלפיו, שמא היה אחיו הקטן.

וכמובן המנהל וחברם הקרוב של החבורה " אסור-לעשן", הגילוי שאומנם לא היה מפתיע, שימח אותי מאוד, מכיוון שהרגשתי שלאחר כל התלאות שעברו, מגיע להם להיות מאושרים סוף-סוף.

כל דמות ודמות הייתה חלק ממני בשעות המעטות שהצלחתי לסיים את הספר, אך ללא ספק דמות אחת בלטה מעל השאר, והלא הוא מרטין, הרגשתי הזדהות עימו, עם מצבה הפיננסי של משפחתו, מכיוון שגם אני יודעת את התחושה כאשר אין באפשרותך לקנות את שאתה רוצה, ואתה נאלץ להסתפק במועט. הימים המתעתעים הללו שיום אחד יש לך ולאחריו אין, הם מוכרים לי היטב. ימים שהמילה וויתורים מרחפת מעליהם, של דלות,של אי-יציבות כלכלית, של הלא נודע: מה יהיה מחר?

אני חושבת שספר זה בקלי-קלות עונה על השאלה: מה הופך ספר לספר טוב? לספר בלתי נשכח? שגם ימים לאחר שסיימת לקרוא אותו, הוא עדיין מהדהד באוזניך.
כשאתה מרגיש שהספר לא רק שהצליח לגעת בנימי ליבך, אלא הצליח יותר מזה, הרגשת שאתה חלק מן הדמויות, שכל-כולך נתון בסיפור ואינך יכול להתנתק ממנו גם אם אתה יודע בסתר ליבך שיש לך דבר מה אחר לעשות, חשוב קצת יותר מקריאת ספר.

הצלחתו של קסטנר כבירה! הוא הצליח ללכוד את אנושיותו של האדם, את החלקים הטובים בו ולהראות לנו שלמרות הקושי והעצב, לא הכול אבוד וישנה תקווה.

לפני 8 שנים•סקאוט
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

לפני כמה שנים נכנסתי לתחנה מרכזית ירושלים.
אז עוד היה שם בידוק בכניסה (היום בודקים אותך רק אם יש לך פרצוף חשוד וקיטבג גדול / היקף מותניים של חגורת נפץ).
כמו תמיד, הרנטגן היה מקולקל. הנחתי את התיק לבדיקה ידנית.
המאבטח המטומטם הרים אותו ביד אחת. והצטער על זה.
"מה יש לך פה? אבנים?"
"חומר נפץ," אמרתי.
"חכמולוג," הוא אמר והציץ.
שכבו שם משהו כמו עשרה ספרים, תפוח, עבודת גמר בתושב"ע בשלבי הכנה מתקדמים, מטוס נייר וניילונית הציור שלי.
(בימים היפים ההם, כשרק עשיתי בגרויות, והיה לי קצת זמן, הייתי לוקח מהספרייה עשרה ספרים כל פעם. וכדי לגמור אותם ולהחזיר אותם תוך יומיים הייתי גם נוסע איתם נסיעה בינעירונית לבית הספר.)
"זה עוד יותר מסוכן," הוא אמר לי ברצינות. "במקום שבו קוראים ספרים, עוד יקרעו בני אדם. איזה שחקן אמר את זה."
הייתי כל כך קרוב לצחוק שאפילו לא תיקנתי אותו.


אז היום יש לי הרבה פחות זמן, ואין לי ספרייה ואין לי עשרה ספרים בתיק.
אבל עדיין אני ניגש כל בוקר למדף שלי ובוחר ספר אחד שיהיה צמוד אליי כל היום, על כל צרה.
הספרים האלה לקוחים תמיד מהמדף האישי שלי, המכיל מבחר אקלקטי של ספרים מן השורה הראשונה.
ו"הכיתה המעופפת" (עותק נטול כריכה שחסרים בו שני הפרקים האחרונים, התרגום הישן והטוב) הוא בהחלט אחד הטובים שבהם.

אריך קסטנר הוא סופר נדיר. הוא הסופר היחיד שמכניס אותך לחדר הכתיבה בלי להפריע לעלילה. הוא הסופר היחיד שמשלב קטעים פילוסופיים ארוכים בלי לשעמם בכלל. והוא היחיד שכותב כל כך הרבה ספרים עם יסודות אוטוביוגרפיים, ואף פעם לא חוזר על עצמו. הוא גם היחיד שכותב לילדים ולמבוגרים באותו טון, באותה כנות ובאותו חן. באופן אישי, הוא הסופר היחיד שמסוגל להביא אותי עצמי לידי צחוק וגם לידי דמעות. וזה לא קל.

ב"הכיתה המעופפת" מצאתי חמישה חברים שמלווים אותי כבר הרבה זמן:
מרטין טלר, שהוא "בלי ספק ראש כיתה יחיד בדורו, שאין כמוהו בכל אירופה. הוא חרוץ עד כדי גועל נפש, ובכל זאת אינו רודף כבוד. הוא התלמיד הראשון בכיתה מאז נכנס לבית הספר, ואף על פי כן הוא משתתף בכל תגרה רצינית..." ובהזדמנות אחרת, "עצום, בחיי! בוודאי תהיה באחד הימים כזה מין טיציאן, או רמברנדט. אני כבר שמח שאוכל לומר, 'כן כן, מרטין טלר זה היה פעם ראש כיתתי. ובכלל היה בחור מאה אחוז. דייסות יפות בישלנו איתו!'..."
ג'וני טרוץ, היתום, המתבודד, המשורר, מחבר המחזה "הכיתה המעופפת", שאומר לעצמו בלילה לפני שהוא הולך לישון, "לא מתקבל על הדעת שחיי לא יהיו יפים"...
אולי זימרן, ילד ביישן ונאמן, שנראה שיגעון ממש בפאה הבלונדינית שנשכרה להצגה...
מתי זלבמן, אלוף האיגרוף לעתיד, מלך שגיאות הדקדוק של החמישית, "אולי, איך מנקדים מרסק?" "עם דגש בסמך." "הייתי מרסק אותו בשני דגשים!"...
וסבסטיאן פרנק, החמשוש האהוב עלי. אני חושש שהוא מזכיר לי את עצמי. ולכן גם לא אספר לכם עליו. אבל לו נכתב הספר הזה רק בשבילו, היה כדאי.

"הכיתה המעופפת" היא גם סיבה טובה לצחוק. רוצים דוגמאות?
"פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!" (פרופסור קרויצקם)
"אלמלא היית טיפש כזה, הייתי שואל: כיצד יכול אדם חכם לזלול כל כך?" (סבסטיאן פרנק)
"לעולם לא אצליח להבין, למה נותנים מלגות לפרחח כמוך." (תיאודור היפה)
"אל תתייאש, אתה עוד צעיר." (ג'וני טרוץ מגיב)
"אתמול אחר הצהריים שרפו הראליסטים את המחברות שלנו." (מרטין טלר)
"העשו זאת לפי בקשתכם?" (פרופסור קרויצקם בתגובה אופיינית)
"אכן, הורים נאים יש לך!" (הפרופסור קרויצקם לרודי קרויצקם)
"בני השמינית יתאהבו בך עד לצפרני רגליהם!" (סבסטיאן פרנק לשטקר, שמשחק ילדה במחזה)

ולאור חוסר אהדתי למנהלת התיכון שלי, אני רואה לנכון לסיים בנאום המנהל הלא אהוד של הגימנסיה הקלסית בקירכברג.

"לפעמים דומה אני בעיני עצמי לסנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, אף על פי שלבוש אני מעיל שחור ואין לי זקן לבן. כמוהו אני בא לפניכם מדי שנה בשנה, וכמותו אין אני מעורר אלא חיוך בשעה שאני מאיים במקל חובלים. לא זו אף זו - כמוהו אוהב אני ילדים. אל תשכחו את הדבר הזה, המכפר על מגרעות רבות."

אכן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אריאל
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

ספר מדהים!
אולי אני לא אובייקטיבית ממש - סבתא של אבא שלי תירגמה לראשונה רבים מספריו של אריך קסטנר ותרגמה גם את "הכיתה המעופפת" -
וכן, אני ממש אוהבת לציין את העובדה הזאת בפני אנשים -
אבל מדובר בספר מקסים וסוחף כמו שאר רבי המכר פרי עטו של אריך קסטנר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אנדרומידה
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

אני תמיד שבה וקוראת בספרים שאני אוהבת. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי שולפת ספר שאהבתי מהמדף וחוזרת לטייל בקטעים שאהבתי, נתקלת מפעם לפעם בקטעים ששכחתי. ישנם קטעים שאני זוכרת כבר בעל-פה, אין הדבר מביא אותי לכדי שמעמום- לשוב ולקרוא בספר שאהבת זה קצת כמו לפגוש חבר רחוק ("הלווו זוכר שאליס פעם נפלה לבור??? זוכר שבילבו פגש את גולום??? איזה בידור היה כשאיוון איליץ' הבין שהוא גוסס!! מה שלום האישה?"- סתם, פחות כזה)
לא חשבתי שזה יקרה לי עם ספר שקראתי לראשונה בכיתה ג'. במקרה הייתי בספרייה בבית ספר שעבדתי בו, במקרה הוא היה שם וקרץ אליי מהמדף. כבר כשפתחתי את העמוד הראשון של "הכיתה המעופפת" התרגשתי כל כך לפגוש באריך קסטנר, עברו יותר מעשר שנים ולא חשבתי שאזכור את הפתיחה כשהוא מספר על חופשה שהוא לקח כדי לכתוב את הספר (הוא היה זקוק למקום מושלג כדי לכתוב ספר שמתרחש בחג המולד! איזה יופי). נזכרתי בדמות שאהבתי שנקראה "אסור לעשן" ומייד דפדפתי קדימה. בסוף קראתי את הספר בצורה כרונולוגית יותר ונהניתי מאוד, יכול להיות שאפילו יותר מההנראה שהייתה לי ממנו בכיתה ג'.
לא נתקלתי בהרבה ספרי ילדים שהסופר מספר בו משהו מתהליך הכתיבה- זהו דבר יפהייפה, כאילו הסופר מסתכל לך בעיניים ומזמין אותך למסע, הוא הרוויח את הזכות הזו ביושר. גם במהלך הספר הוא פונה בצורה ישירה לקורא (דוגמא מקסימה: "בהזדמנות הזו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם! אתם מבטיחים? בהן צדק?")
עלילת הספר מתרחשת קצת לפני חג המולד בפנימייהבגרמניה ומתמקדת בקבוצת נערים, הם מתכוננים להעלות הצגה בחג אשר נקראת "הכיתה המעופפת". הספר נוגע הרבה ביחסי החברות והאיבה בין נערים ובשלל הבעיות והקושיות שנקלות בדרכם. לבד מהיחסים הפנימיים בין הנערים, קיים גם המפגש עם המבוגרים שמסביב ועם עולמם- מפגש שנוטה להיות לא תמיד מוצלח.

מומלץ לילדי יסודי, ולמבוגרים שפעם היו ילדים (וזוכרים את זה).

לפני 11 שנים•Billie Moon
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

הספר מספר על קבוצת ילדים בפנימיה המכינים הצגה לחג המולד ותוך כדי כך עוברים כמה חויות שונות ומיוחדות.
ספר קלאסי, מעניין מאוד, אחד הספרים הטובים ביותר של אריך קסטנר!
מומלץ לאוהבי ספרות משובחת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נטע
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

ספר יפהפה. מסוג הספרים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להשתעמם. כשהמליצו עליו בפני חשבתי שבטח זהו ספר משעמם וטיפשי, אך זו היתה הטעות האחרונה שעשיתי לגביו. כשנטלתי אותו לבסוף לידי אחרי הפצרות רבות לא יכולתי להניח אותו מידי. תוך שעה וחצי גמרתי אותו, ושבוע אחרי זה שוב הורדתי אותו מהמדף. העובדה שאין זה ספר שמתאר שגרה ואין זה ספר שמתאר אירועים מיוחדם, בתוספת ההזדהות שנוצרת עם הדמויות, כל אלה הופכים את הספר לטוב שבספרי אריך קסטנר (לדעתי).

לפני 16 שנים•
★★★★★
•
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

יפה, מעניין, מתעסק בדילמות של ילדים בצורה שרק קסטנר יודע.
ספר איכותי ביותר! מומלץ מאוד לידים ביסודי. כדאי!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•מירב
הכתה (הכיתה) המעופפת

הכתה (הכיתה) המעופפת

אריך קסטנר

הספר השני הכי טוב של הסופר

לפני 16 שנים•
★★★★★
•מוגובי הכי שולט
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר מדהים! אולי אני לא אובייקטיבית ממש - סבתא של אבא שלי תירגמה לראשונה רבים מספריו של אריך קסטנר ו”