ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 10 במרץ, 2015
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אומרים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה פיטורין מהעבודה. זו הזדמנות. ללא רשת ביטחון, אתה נאלץ להרפות מהשאננות המאלחשת שמלווה אותך כבר לפחות עשור, ולהתחיל לחיות, לחיות באמת. לקום, לצאת, לא להרפות, להתחדש, למכור את עצמך שוב, לרענן את היכולות שלך, לירות לכל הכיוונים, ולהבין, הפעם בלי שכבות הגנה, שאין באמת דבר כזה לנוח, אין דבר כזה ביטחון תעסוקתי ושהכול, כל החיים שלך בסימן שאלה, ושקיר האדמה הלחה שהקמת והדקת בעמל רב סביב חייך ודימית לראות בו מגן וסיבה, עלול להתפורר בנגיעה קלה ולקבור אותך חיים. בהיעדר אלטרנטיבה, אתה פורח.
אז אומרים.
יש אנשים שאצלם, אני מניח, זה עובד ככה. גם אחרי פיטוריהם הם קמים בכל בוקר בשש, קוראים בקפדנות מודעות דרושים, שולחים קורות חיים לעשרה מקומות חדשים, מנקים את הבית ועובדים במה שיש, אפילו אם זה שטיפת כלים במסעדה, נקיון חדר המדרגות בבניין במקום חברת הניקיון או עריכת סקרים טלפוניים בלוויית משוחררים טריים מהצבא. אי אפשר להיות אנינים ומפונקים עכשיו, הם חושבים. צריך להפשיל שרוולים ולעשות כל מה שאפשר. הילדים צריכים לאכול, והחיים צריכים להימשך. החשבונות לא ישלמו את עצמם. משהו בסוף יגיע.
אבל לפעמים, לרוב (אני מסתכן ואומר), זה לא קורה בדיוק ככה. האדם העובד שהפסיק לעבוד מגלה שניטל ממנו משהו עקרוני בהרבה, ולא רק המשכורת הבטוחה. נלקחים ממנו הכיוון והמטרה, תפיסתו את עצמו כמפרנס וכמועיל חברתית ומערכת יחסים מורכבת, שלמה, שמילאה שליש ואולי יותר מזמנו, נחתכת בבת אחת. הוא מתקשה לישון ומאחר להתעורר. הוא קופא מאימה, משתתק, והאיזון הקל בחיי המשפחה שלו מתערער ובמקומו משתלטות שתיקות זהירות, האשמות שתוקות (או לא), ותחושת חוסר תכלית איומה. השיחות הבטלות עם בני המשפחה הופכות למעמסה, ההומור נעלם יחד עם הסיבות לצחוק (אם צריך כאלה) והכול נעשה חד ורציני, פונקציונלי ומחושב. הבית, הקן החם שלך הופך לבית כלא, גיהנום מחניק של הוכחה לכישלון.
הספרון הקטנטן הזה כתוב בכישרון וביד בוטחת. הוא מלא בניואנסים מדוייקים להחריד ובאמירות חותכות על מרכזיות העבודה בחיי המשפחה. הסיפור הצנוע, הלא-יומרני, הכתוב בלשון כמעט דלה, מטלטל אולי כל קורא וחושף את המעטה הדק סביב חרדות שקיימות בכולנו, השאיפה הנאיבית להיות שייך, רצוי ונכון אל מול המציאות שלעתים מבודדת אותך בעל כרחך ומנתקת אותך מהעולם הנחשק של ה"רגילות", בין אם אתה מפוטר, מגורש, חולה או אפילו מתקשה כלכלית.
שעה שעתיים של קריאה קשה, ומצויינת.
****
31 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
גם את אבא שלי פיטרו. אמנם הוא לא היה ממש מאושר לשמוע, אבל במקרה הוא מצא מוסף של 'ידיעות' ברחוב, ובזכות הנס הזה הוא מצא עבודה באותו התחום, רק במקום אחר.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
אפרתיתי, איפה חותמים על מה שכתבת?
(גם אצל בלו-בלו שאלתי, אז מוטב שתצרפי פנקס חתימות לתגובות שלך או שפשוט תפרסמי אותן גם באתרי העצומות למיניהם.) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
הלוואי שנוכל תמיד להתמנף. הקלישאה החבוטה והנכונה היא שרק מקשיים אפשר לצמוח, ומכל הצרות האיומות שיכולות ליפול על אדם בחייו,
זו אולי מהווה את הרע במיעוטו, את העדיפה, כי בכל זאת יש בדרך כלל אפשרות לצמוח מכאן, במיוחד אם אתה מתכונן מראש ובעל אופי חזק שמצליח לשנס מתניים גם בתקופות קשות.
מעבר לזה, יש גם את עניין בני הזוג (התימה המרכזית בספר, למעשה), שגם הם נאלצים לשאת את הסיטואציה על כתפיהם, ועבורם לעתים קרובות הקושי הוא אף יותר גדול, בייחוד אם בן הזוג המפוטר לא מתנהג בדיוק ע"פ הציפיות ממנו, אלא נשאר בבית בטרנינג וישן ולא עושה שום דבר בבית, למרות שעכשיו לכאורה התפנה לו זמן פנוי. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
הייתי בסרט הזה ארבע פעמים.
שלוש פעמים שבהן פיטרו אותי, ופעם אחת שבה האיש שלי פוטר. וזה בדיוק ככה. לא הפי-הפי ג'וי. למעשה ממש לא. מאוד קשה, מאוד כואב. אבל בגלל הקושי והכאב מדובר במשבר שהוא מנוף לצמיחה. ובגלל שזה משבר אין קיצורי דרך. צריך לעבור את כל שלבי האבל בדרך, והם לא קלים בכלל.
|
|
|
רץ
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
אלון -כמי שעובד במקום עבודה אחד - אם כי בתפקידים שונים 37 שנים לא חוותי פיטורין אבל מסכים לתחושה שתארת, ואת הקשר הקיים בין אדם לעבודתו.
|
|
|
dushka
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
מאוד מדויק בעיני.
גם כשלא מפטרים אותך, גם כשאתה מפסיק לעבוד מכל סיבה כפויה שהיא וכששואלים אותך מה אתה עושה בחיים אין לך מה לענות ואז כשאתה אומר שאתה בבית עם הילדים אומרים לך - איזה כיף לך, הלוואי שהייתי יכול להרשות לעצמי. זוועה. מנסיון.
וסתם כדי לבדוק אם במקרה היית שם ולהשחיל קורטוב משלי- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4635148,00.html |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
חני, נראה לי שלא קראת את מה שכתבו למטה על הקאקות שמצליחים לצאת מפיטורין בגרסה משופרת.
גם אני סוג של קקה כזאת כי כבר 20 שנה אני דואגת למלא את הכוס שלי לפחות עד מחצית כל פעם שהיא מתרוקנת, למרות שהייתי אמורה להיות "פולניה ממורמרת ומקטרת" לפי מיטב המסורת המשפחתית שלי.
אין לי אפילו שמץ של תוכנית - לא A, לא B, ולא G. אם המצב יהיה על הפנים, אארוז את הפקלאות ואסע להפריח את השממה, אולי אשב עם הילדים להאכיל יעלים ליד מכתש רמון, הם מטיילים שם חופשי ממש ליד הבתים. אז מאחלת לך להיות עם הפנים קדימה גם ביום סגריר, ובהצלחה. |
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
פואנטה מכל מה שאני רואה סביבי יש אנשים שיושבים וחושבים WHAT IF..? הם מתכננים
PLAN B והם אלא שממצאים עצמם מחדש. הייטקיסים בגן ילדים או מתכנתים שהופכים למדריכי טיולים...
אני בקושי מצליחה לחשוב על PLAN A אבל אני מקנאה בכאלה שעושים להם סרגל מתוכנן מה יעשו בכל שנה יש בזה סוג של נחת כשאפשר לתכנן לטווח ארוך.("וקקה מנקרת עיניים"???.) |
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
תודה אלון . פעם דור ההורים היה ללא תנודות כמו היום. היה צבא, אוניברסיטה ,עבודה ,וזהו עד הפנסיה
היום לעומת זאת האפשרויות רבות ואין סופיות.נראה לי שכעצמאי אתה אכן צריך לשמור על עירנות ללא הרף.
אצלי כמעט כל עבודה גם בשכר גם בתנאים גם בדרג בהתקדמות למעלה אז אני עם הפנים קדימה. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
פטורין זה דבר נורא בכל מקרה, אבל עד כמה תלוי באיזה שלב בחיים.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
חני, ואיך את מרגישה בתור קקה מנקרת עיניים? -:)
כשחיפשתי עבודה לפני 10 שנים, הגעתי די מהר לתהומות של ייאוש. אחר-כך "צמצמו" אותי ופרחתי. לדעתי, הגישה צריכה להיות שמחר יכולים לפטר אותך ומה אתה עושה אז? כל אחד צריך להיות מוכן לזה. אותי כבר לא יכולים "להרוג" פעמיים. זה גם מאוד תלוי בגיל ובסדר עדיפויות. כמובן, שיש גם עניין של עול הפרנסה מול אגו - אצלי זה היה בעיקר האגו שכאב, לא הכיס. עתידנים צופים שבשנים הקרובות המושג "מקצוע" ילך ויעלם: אנשים בעלי גמישות מחשבתית יצליחו להיות מועסקים לאורך שנים ארוכות יותר לעומת אלה שמקובעים יותר ולא יהיו בנויים "לקפץ" בין התחומים השונים ו"להמציא" את עצמם מחדש כל פעם.
|
|
|
zooey glass
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
שמח שמצא חן בעיניך ומצטרף להמלצה,
וגם מוסיף שאני, אחד שאין לו קריירה או עבודה או מחויבויות של גדולים וגם לא חוויתי דברים דומים, נכנסתי לפאניקה ולחרדות בעיקר מהחלק הקפקאי של הסיפור - המנהלת והעובדים, ומהנקודה שאת כל הרע הזה גרמו סתם אנשים וסתם ככה ושצדק אמתי כמובן לא יימצא אף-פעם. לספר, אגב, קוראים בגרמנית בריונוּת, או משהו בסגנון.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
פיטרו אותי פעם אחת, ממקום שממש אהבתי. זו היתה חווייה מאוד לא טובה.
וגם אני ניסיתי להתקדם הלאה, ולבנות כיוונים חדשים, אבל זה היה מאוד, מאוד קשה, וזה לא שלא הצלחתי אלא שפשוט החלטתי לעבור להיות עצמאי למרות הסיכונים ולא לרוץ לחפש איך לחזור להיות שכיר איפה שהוא, וזה מה שאני עושה מאז למרות העליות והמורדות. יש איזו תפיסה מוטעית שהביטחון התעסוקתי כשכיר הוא יותר גבוה מאשר אצל עצמאים, ואני בכלל לא בטוח שזה נכון, בשורה התחתונה (כמובן עם חריגים - תלוי איפה). אולי כעצמאי אני יותר חרד מאיפה תבוא העבודה הבאה אבל לפחות אני נשאר ערני ומחפש, ולא רדום ומתנוון. באופן יחסי.
בהצלחה, חני, מאחל לך שתצליחי להמציא את עצמך מחדש ושהעבודה הבאה תזניק אותך למקומות חדשים. |
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
בדיוק פוטרתי לפני חודש כי יש קיצוצים כמעט בכל מקום
וזה לא משנה כמה המשרה הייתה בכירה וכמה אהבתי אותה.
קיצצו מכל הקצוות..אז אני באמת באופוריה כרגע. לא מוכנה לשבת ולבכות..בינתיים אני משלימה פערים בכל תחום בחיים ובטוחה מעל לכל ספק שהעבודה הבאה תהיה בהרבה יותר טובה כי אני גדלה עם עצמי ומשתכללת וממציאה עצמי מחדש. אהבתי את הביקורת וחוץ מיעל כאן אתה פשוט מכונת קריאה.... |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
טוב, זה בכל זאת נאמר בחצי קריצה... אם הייתי יכול לבחור, הייתי בוחר להיות מאלה שמתמודדים על אפם וחמתם של האחרים.
אבל מנסיון בזעיר אנפין, כשלא היתה לי עבודה, לא ממש נכנסתי לתנופת עשייה מבורכת, אם אתם מבינים למה אני מתכוון
|
|
|
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
חולקת עליכם: כמה טוב שיש הלוקים בסרטן (למשל) ונאחזים באופטימיות וברצון להלחם ואף להתחיל לצייר.
לעומת הרבים שנופלים כה עמוק אל ייאוש הפסימיות ולחוסר המוטיבציה להילחם - עד שהייאוש והדיכאון הורגים אותם עוד לפני שהמחלה אמרה את המילה האחרונה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
גם אני שונא אותם.
הקאקות האלה שמצליחים לצאת מזה ועוד מחוזקים ובגרסה משופרת ושלמה, בעוד שאנחנו יודעים בעצמות שאילו היו מפטרים אותנו היינו מתפרקים לאלף אלפי עזאזלים.
|
|
|
אפרתי
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
כמה שאנחנו מקטרים על העבודה, פיטורין זו מכה איומה.
אני לא סובלת את כל הקשקשנים האלה שמוצאים את האור בכל מקום.
הם לקו בסרטן? זה הדבר הכי טוב שקרה להם, כי בעקבות זה הם התחילו לצייר... הם פוטרו מהעבודה? זה הדבר הכי טוב שקרה להם כי הם התחילו לשזור רפייה וכו'. |
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
מסכים. ספר מרתק.
|
|
|
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
ואני אומרת: כמה נכון...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
נכון. פיטורין זה וואחד מהלומה, ויש כאלה שלא מתאוששים ממנה.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
על כל אחד שמצא את עצמו בעקבות פיטורים יש פי כמה וכמה שמצאו את מותם.
אחת הסיבות השכיחות להתאבדויות היא כדור השלג הקטלני שמתחיל בפיטורים. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
לטוקבקים, לא לביקורת.
אבל אני מכיר אישית אנשים שהפיטורים הזיזו אותם למקום הנכון. אז זה יכול לקרות. זה הרבה עניין של אופי ושל מזל. וגם של אופי העבודה שלך. |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
*החלק הראשון לא נכון והחלק השני לא יהיה.
לא יודעת באילו חוגים אתה מסתובב, אבל פיטורים מהעבודה זה אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לאדם הסביר. מי בדיוק אומר את זה? ורדה רזיאל ז'קונט? פסיכולוגים בגרוש? קואצ'רים שרלטנים? הפסקה הראשונה שלך לוקה ברומנטיזציה ואידאליזציה מופרכות שאולי עובדות בקומדיות רומנטיות מטופשות או בספרי פנטזיה קסומים. לא במציאות. *וביבי שוב מצא את דרכו לביקורות שלך. |
31 הקוראים שאהבו את הביקורת
