“**** אומרים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה פיטורין מהעבודה. זו הזדמנות. ללא רשת ביטחון, אתה נאלץ להרפות מהשאננות המאלחשת שמלווה אותך כבר לפחות עשור, ולהתחיל לחיות, לחיות באמת. לקום, לצאת, לא להרפות, להתחדש, למכור את עצמך שוב, לרענן את היכולות שלך, לירות לכל הכיוונים, ולהבין, הפעם בלי שכבות הגנה, שאין באמת דבר כזה לנוח, אין דבר כזה ביטחון תעסוקתי ושהכול, כל החיים שלך בסימן שאלה, ושקיר האדמה הלחה שהקמת והדקת בעמל רב סביב חייך ודימית לראות בו מגן וסיבה, עלול להתפורר בנגיעה קלה ולקבור אותך חיים. בהיעדר אלטרנטיבה, אתה פורח. אז אומרים. יש אנשים שאצלם, אני מניח, זה עובד ככה. גם אחרי פיטוריהם הם קמים בכל בוקר בשש, קוראים בקפדנות מודעות דרושים, שולחים קורות חיים לעשרה מקומות חדשים, מנקים את הבית ועובדים במה שיש, אפילו אם זה שטיפת כלים במסעדה, נקיון חדר המדרגות בבניין במקום חברת הניקיון או עריכת סקרים טלפוניים בלוויית משוחררים טריים מהצבא. אי אפשר להיות אנינים ומפונקים עכשיו, הם חושבים. צריך להפשיל שרוולים ולעשות כל מה שאפשר. הילדים צריכים לאכול, והחיים צריכים להימשך. החשבונות לא ישלמו את עצמם. משהו בסוף יגיע. אבל לפעמים, לרוב (אני מסתכן ואומר), זה לא קורה בדיוק ככה. האדם העובד שהפסיק לעבוד מגלה שניטל ממנו משהו עקרוני בהרבה, ולא רק המשכורת הבטוחה. נלקחים ממנו הכיוון והמטרה, תפיסתו את עצמו כמפרנס וכמועיל חברתית ומערכת יחסים מורכבת, שלמה, שמילאה שליש ואולי יותר מזמנו, נחתכת בבת אחת. הוא מתקשה לישון ומאחר להתעורר. הוא קופא מאימה, משתתק, והאיזון הקל בחיי המשפחה שלו מתערער ובמקומו משתלטות שתיקות זהירות, האשמות שתוקות (או לא), ותחושת חוסר תכלית איומה. השיחות הבטלות עם בני המשפחה הופכות למעמסה, ההומור נעלם יחד עם הסיבות לצחוק (אם צריך כאלה) והכול נעשה חד ורציני, פונקציונלי ומחושב. הבית, הקן החם שלך הופך לבית כלא, גיהנום מחניק של הוכחה לכישלון. הספרון הקטנטן הזה כתוב בכישרון וביד בוטחת. הוא מלא בניואנסים מדוייקים להחריד ובאמירות חותכות על מרכזיות העבודה בחיי המשפחה. הסיפור הצנוע, הלא-יומרני, הכתוב בלשון כמעט דלה, מטלטל אולי כל קורא וחושף את המעטה הדק סביב חרדות שקיימות בכולנו, השאיפה הנאיבית להיות שייך, רצוי ונכון אל מול המציאות שלעתים מבודדת אותך בעל כרחך ומנתקת אותך מהעולם הנחשק של ה"רגילות", בין אם אתה מפוטר, מגורש, חולה או אפילו מתקשה כלכלית. שעה שעתיים של קריאה קשה, ומצויינת. ****”

“חצי שנה הסתובבתי עם הספר הזה בתיק. ספרון פנקסי עם כריכה קשה עטופה בנייר חום ממוחזר, ששוקל פחות מאייפון ושעם לחץ פיזי מתון יכול להידחס אפילו לארנקים מסוימים - אבל לא לקטנצ'יק שלי. נסחבתי איתו כדי שאם אתקע באיזשהו תור בדואר, בבנק או במרפאה, הוא יקצר לי קצת את משך ההמתנה - ועוד עם מכונת אספרסו. כה חבל שאני לא בנאדם של קפה. לי באופן אישי עדיפה סביבת עבודה עם שוקו מוּ או מוקה יטבתה. בקיצור, זה ספר סֶלֶבּ: ספר להמתנה בתור. ואז, כעבור חצי שנה של טלטולים, ישבתי לי בחצר וסיימתי אותו בשעה וקצת ובכלל לא שמתי לב שירד קצת גשם. לקח לספר 50 ומשהו עמודים, כמה חודשים ואני כבר לא זוכרת כמה תורים כדי להיכנס להילוך הנכון עבורי, ומשם הוא כבר המשיך בבקרת שיוט לעבר הסוף. עד לאותה נקודה הוא די נסחב, היה קצת תקוע ואפילו טיפה משעמם. הוא היה סוג של "הרהורים על קילוף שעועית" גם אם השעועית היא גזר בשביל עוגת גזר או תפוחים בשביל המחית של *התינוקת. לא מזמן התחלתי לקרוא את "נוטות החסד" ועניין אותי לקרוא על מתרגמים, בגלל הערכתי, התפעלותי וגם חמלתי למתרגם של "נוטות החסד". להפתעתי מצאתי התייחסות לעבודת המתרגמים בספרון זה. הוא לא חידש לי. כן, תרגום ספרותי זו עבודה מעניינת, מגוונת ומאתגרת, אבל השכר שלה שווה לתחת גם כשזה ביורו. חמישה מיליון מובטלים היו בגרמניה כשיואכים רוהלר, בעלה של המספרת, פוטר מעבודתו בעירייה כלשהי בגרמניה. נתון זה לא כולל את כל המובטלים העתידיים שיגיעו באדיבות המלאכית מרקל שקולטת בלב חפץ את מהגרי העולם כולו. מהגרי העולם כולו, התאחדו! בואו נא לגרמניה. אני צופה תמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שישפיעו על אירופה כולה, ותמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שמשפיעות על אירופה כולה זה לא עניין מבשר טובות. כמה טוב שליהודים יש בית לאומי. לאחרונה ראיתי שני סרטים שעוסקים, בין היתר, בפיטורים ובחיים שאחריהם: " קומפני מן" ו"התמוטטות". בשניהם היו פיטורים המוניים, מהסוג שאפילו המפטרים כינו אותם blood bath. פיטורים ממשפחת ה"ירידה לצורך עלייה" (ירידה במספר העובדים החפ"שים כדי ששכר המנהלים הביג-שוטים ימשיך לעלות) שבמסגרתם פושטת על בניין המפוטרים חברה חיצונית לייעוץ התייעלותי ונציגיה לוקחים כל נידון לשיחה אישית ומסבירים לו שהוא אחלה ושהוא מאה אחוז וכל זה, אבל המצב, אתה יודע... והם גם אומרים לו שהם מאוד אמפתיים למצבו ומבינים את הקושי אבל ההחלטה סופית, ולא, אתה לא יכול לדבר עם אף אחד אחר. הם גם מאוד מעריכים את התרומה שלו לחברה, את ההשקעה ואת הראש הגדול, אבל מיד בתום השיחה אתה צריך ללכת לשולחן שלך לאסוף את הפקעאלך לתוך קופסת קרטון שכבר מחכה לך שם ולעזוב את הבניין לאלתר ולצמיתות. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בדרכך החדשה ועכשיו לך. לך לקיבינימט או לאן שתרצה, זה לא משנה לנו. ואל תשכח, אנחנו תמיד נהיה פה בשבילך, גם אם נשנה את קוד הכניסה למשרד, נפסיק לך את הביטוח הרפואי לאלתר ונחסום לך את הסלולרי תיכף ומייד. בפיטורים האלה תמיד יש קופסת קרטון. לא שקית, לא תרמיל, לא תיק, לא בראון פייפר בג, לא איזו קופסה מאולתרת שנשארה מהמשלוח של האוכל הסיני או מהאריזה של מכונת האספרסו החדשה. תמיד יש קופסת קרטון צחה וחדשה מדגם "הקרטון המשרדי מבשר הרעות" שכל תכליתה היא להכיל את שאריות החיים של המפוטר החדש. בקיצור, קל"ב: קרטון למובטל בטיטו. ואני חושבת לי... אם יפטרו את איש הקרטונים, מי יביא את הקרטון למפוטרים? בהחלט ייתכן שהמשרה הכי בטוחה, יציבה ונחשקת בכל חברה היא סמנכ"ל קרטונים. תמיד תהיה לו עבודה כי תמיד יהיו פיטורים. אני תוהה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בחברה: המנכ"ל/יו"ר/נשיא או שמא סמנכ"ל הקרטונים? גם יואכים רוהלר ארז את שאריות החיים ושאריות הכבוד שלו בקרטון. יואכים רוהלר פוטר ממשרתו לא מפני שהוא היה עובד לא טוב, אלא מפני שהוא היה עובד יותר מדי טוב. ואז הגיעה מנהלת חדשה צרת עין ומרושעת, והוא פשוט לא בא לה טוב בעיניים. העמיתים שלו, מה שנהוג לכנות "חבריו לעבודה", זיהו באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה והתרחקו ממנו, התנכרו לו, התנכלו לו ובסוף גם בגדו בו. כן, חברים יש רק בקיבוץ ואפילו הם כבר הופרטו. הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של אשתו. השתלשלות האירועים שהובילה לפיטורים משתרגת בתיאור חיי היום-יום של משפחה שבראשה עומד מובטל, אך היא מספרת את הסיפור פחות טוב ממה שציפיתי. והיו לי ציפיות כי בנשמתי אני סוג של יואכים רוהלר. ומה עכשיו? עכשיו אתה בחוץ. ומלקקי התחת בפנים. ועל זה את מגנה אותי. כאילו שזאת אשמתי. את לא רואה מה עשיתי. איך נלחמתי. אתה שמטת לנו את הקרקע מתחת לרגליים, אני אומרת. אתה נשארת גאה וצודק, אמיץ וישר. ועכשיו אין לנו ממה לחיות. (עמ' 88) אני קוראת תקצירים רק כשאני מסיימת לקרוא את הספר. ככה עדיף. כשאני קונה ספר אני מעלעלת בתקציר אבל בדרך כלל הוא ימתין בערימה ועד שאקרא אותו התקציר ממילא כבר יישכח. גם את התקציר הזה קראתי רק עם סיום הקריאה, והוא סידר לי את המחשבות יותר טוב מהספר כולו. התקציר של הספר עולה על הספר ובזכותו הוא יקבל כוכב נוסף. הרעיון של הספר חשוב אבל לדעתי הביצוע לקה בחסר. הכוונה הייתה טובה אבל איפשהו בדרך היא התפספסה. מי שמיטיבה להתמודד עם המצבים האלה, שבעצם לא קורה בהם כלום אבל קורה בהם הרבה, זו מאיה ערד. אחרי שקראתי (כמעט ברצף) ארבעה ספרים שלה, אני מרשה לעצמי לקבוע זאת בביטחון. אם מישהי מסוגלת לפרוט לפרוטות מצב קיומי מחורבן כמו פיטורים ואבטלה, זו מאיה ערד. מי שהתמזל או איתרע מזלו להזדקק לשירותי המוסד לביטוח לאומי בוודאי שם לב לסטנדים המסודרים של חוברות המידע בשלל נושאים חברתיים: הריון, פגיעה בעבודה, יציאה לגימלאות, קשישים וגם אבטלה. זה ספורט לאומי לתקוף את הביטוח הלאומי על כך שהוא מתעמר באזרחים, אבל כמה טוב שיש להם מסננים שלוכדים את הרמאים הקטנים והגדולים. הביטוח הלאומי לא מתעמר, הוא מתעמת. הוא מתעמת עם מי שצריך כדי לשמור על הכספים של כולנו. כי אם הוא לא ישמור על הכספים של כולנו, איך הוא יוכל להעביר לערביי מזרח ירושלים 2 מיליארד שקל בשנה? אני הייתי נותנת להם קדחת, אבל זו רק אני. הספר הזה לא ארוך יותר או כבד יותר מחוברות המידע של הביטוח הלאומי, והיה לו פוטנציאל להיות ספר תמיכה למובטל החדש, אבל הפוטנציאל לא מומש. איך קרה שספר גרמני הפך לשיר הלל ותמיכה במוסד לביטוח לאומי הישראלי? קרה. איך קרה שהביקורת שכתבתי היא כנראה ארוכה יותר מהספר? מפאת אורכו הקטן של הספר ויצר החפרנות הגדול שלי. גם זה הישג שמצריך כישרון כלשהו. *למה "התינוקת"? אין לה שם? בשלב מסוים המספרת אפילו כינתה אותה "הילודה". רק שלא תצא כמו קווין חצ'טוריאן. ומי בימינו קורא לילדה קטנה מונה? אם היא מונה, אזי אחותה, "התינוקת", היא אולי ליזה. החיוך היחיד בספר למה אנחנו לא יוצאים לחופשת קיץ? כל הילדים יוצאים בקיץ לחופשת קיץ. כי אין לנו כל כך הרבה כסף השנה. למה אין לנו הרבה כסף? את מתכוונת, לא כל כך הרבה כסף השנה? כן. כי - כי לאבא הרי היה ריב בעבודה, ומישהו עזר לנו עם זה, עורך דין, והוא עולה הרבה כסף, וחוץ מזה הריב אולי יימשך, וכל זמן שאנחנו לא יודעים בדיוק, עדיף שנישאר כאן. אה. למה אבא לא יכול לריב לבד? כי זה ריב גדול. (עמ' 147) תודה לדן סתיו, אלון דה אלפרט, מחשבות ו-zooey glass שרק בזכות הביקורות שלהם שמעתי על הספר.”

“אני חסידה של ספרים וסרטים שלא מתרחש בהם דבר. כלומר, מתרחשים המון דברים מתחת לפני השטח, אבל ברמה הפיסית כמעט ולא קורה שום דבר משמעותי. "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" הוא ספר כזה. הספר מסופר מנקודת מבטה של אשה שבעלה חווה "התעללות" במקום העבודה (בגרמנית: mobbing, זהו גם שמו המקורי של הספר), ובסופו של דבר פוטר. אני לא חושבת שיש מישהו שלא עבר דבר דומה במסגרת כזו או אחרת, והרגיש שאנשים מסויימים מנסים לשים לו רגל ללא סיבה (או סתם כי הם לא אוהבים אותו), ואין מישהו שעבר את זה ומישהו בסביבתו הקרובה לא אמר לו שהוא פרנואיד או רגיש מדיי. וכן, בהתחלה האישה לא מבינה ממש שבעלה עבר חווייה מאוד קשה בעבודה ולאט-לאט דברים מתחילים להתחבר. הספר נקרא בנשימה אחת. מזמן לא קראתי ספר שזרם כל-כך ותיאר מצבים לא נוחים בצורה כל-כך רגישה וזהירה. כמובן שבמשך כל הקריאה אתה חושב לעצמך "האם הוא יחזור לעבודה בסופו של דבר?" ו"האם העובדים ילמדו את הלקח?" וכמובן: "האם ייעשה פה צדק?". צדק זוהי מילת המפתח בספר הזה, והיא ממש לא מובנת מאליה. אני ממליצה עליו לכל מי שיודע שיש לו רמה גבוהה במיוחד של רגישות, שיודע לשים לב למחוות הכי קטנות של אנשים ולפרש אותן בצורה מדוייקת. וכמובן, לכל מי שדוגל בצדק.”

“הקלישאה אומרת "העבודה היא חיינו". הסופרת כנראה מאמינה בקלישאה עד קלות והחליטה לכתוב סיפור קצר על התמודדות עם פיטורין. כמיטב הקלישאה, הפיטורין מערערים את יציבות הבית, הכוללת זוגיות, ביטחון עצמי של הילדים, חברים ובזמן הזה אתה מגלה שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. בחברה הגרמנית שבו מתרחש הסיפור ערך העבודה הוא גבוהה ופיטורין היא חרפה. ולכן הגיבור שלנו יו יוצא "למלחמה" כהגדרתו על מנת לחזור לתפקידו הקודם. במלחמה כמו במלחמה יש קורבנות, הראשונים לשלם את המחיר הם החיילים המסתערים ובמקרה הזה הגיבור שלנו. בסיום של כל מלחמה יש מנצחים ומפסידים וכאן נשאלת השאלה הקלישאתית הבאה. האם במלחמה יש באמת מנצחים או שכולם מפסידים? במהלך קריאת הספר הסופרת הוכיחה לי מעל כל ספק סביר, שלפעמים קלישאות הן נכונות. בזמן הקריאה לא יכולתי שלא לכעוס על הגיבור יו והתבוסתנות שלו ברצון לחזור לאותה עבודה. מצאתי את עצמי נוזף בגיבור "אתה צעיר תמצא עבודה חדשה, עם מנהל חדש שלא יתעלל בך נפשית, זה לא סוף העולם". בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הוא לא על פיטורין אלא על שמרנות והמחיר הבלתי נסבל שאנשים מוכנים לשלם עבור שימור הקיים. אם אתה אדם חרדתי שהעבודה אצלך היא כל עולמך תמצא את הספר הזה כמופת, אם אתה לא, הספר הוא טוב ומומלץ במיוחד לאנשים בעלי משפחות ומחויבויות כלכליות.”

“**** אומרים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה פיטורין מהעבודה. זו הזדמנות. ללא רשת ביטחון, אתה נאלץ להרפות מהשאננות המאלחשת שמלווה אותך כבר לפחות עשור, ולהתחיל לחיות, לחיות באמת. לקום, לצאת, לא להרפות, להתחדש, למכור את עצמך שוב, לרענן את היכולות שלך, לירות לכל הכיוונים, ולהבין, הפעם בלי שכבות הגנה, שאין באמת דבר כזה לנוח, אין דבר כזה ביטחון תעסוקתי ושהכול, כל החיים שלך בסימן שאלה, ושקיר האדמה הלחה שהקמת והדקת בעמל רב סביב חייך ודימית לראות בו מגן וסיבה, עלול להתפורר בנגיעה קלה ולקבור אותך חיים. בהיעדר אלטרנטיבה, אתה פורח. אז אומרים. יש אנשים שאצלם, אני מניח, זה עובד ככה. גם אחרי פיטוריהם הם קמים בכל בוקר בשש, קוראים בקפדנות מודעות דרושים, שולחים קורות חיים לעשרה מקומות חדשים, מנקים את הבית ועובדים במה שיש, אפילו אם זה שטיפת כלים במסעדה, נקיון חדר המדרגות בבניין במקום חברת הניקיון או עריכת סקרים טלפוניים בלוויית משוחררים טריים מהצבא. אי אפשר להיות אנינים ומפונקים עכשיו, הם חושבים. צריך להפשיל שרוולים ולעשות כל מה שאפשר. הילדים צריכים לאכול, והחיים צריכים להימשך. החשבונות לא ישלמו את עצמם. משהו בסוף יגיע. אבל לפעמים, לרוב (אני מסתכן ואומר), זה לא קורה בדיוק ככה. האדם העובד שהפסיק לעבוד מגלה שניטל ממנו משהו עקרוני בהרבה, ולא רק המשכורת הבטוחה. נלקחים ממנו הכיוון והמטרה, תפיסתו את עצמו כמפרנס וכמועיל חברתית ומערכת יחסים מורכבת, שלמה, שמילאה שליש ואולי יותר מזמנו, נחתכת בבת אחת. הוא מתקשה לישון ומאחר להתעורר. הוא קופא מאימה, משתתק, והאיזון הקל בחיי המשפחה שלו מתערער ובמקומו משתלטות שתיקות זהירות, האשמות שתוקות (או לא), ותחושת חוסר תכלית איומה. השיחות הבטלות עם בני המשפחה הופכות למעמסה, ההומור נעלם יחד עם הסיבות לצחוק (אם צריך כאלה) והכול נעשה חד ורציני, פונקציונלי ומחושב. הבית, הקן החם שלך הופך לבית כלא, גיהנום מחניק של הוכחה לכישלון. הספרון הקטנטן הזה כתוב בכישרון וביד בוטחת. הוא מלא בניואנסים מדוייקים להחריד ובאמירות חותכות על מרכזיות העבודה בחיי המשפחה. הסיפור הצנוע, הלא-יומרני, הכתוב בלשון כמעט דלה, מטלטל אולי כל קורא וחושף את המעטה הדק סביב חרדות שקיימות בכולנו, השאיפה הנאיבית להיות שייך, רצוי ונכון אל מול המציאות שלעתים מבודדת אותך בעל כרחך ומנתקת אותך מהעולם הנחשק של ה"רגילות", בין אם אתה מפוטר, מגורש, חולה או אפילו מתקשה כלכלית. שעה שעתיים של קריאה קשה, ומצויינת. ****”

“חצי שנה הסתובבתי עם הספר הזה בתיק. ספרון פנקסי עם כריכה קשה עטופה בנייר חום ממוחזר, ששוקל פחות מאייפון ושעם לחץ פיזי מתון יכול להידחס אפילו לארנקים מסוימים - אבל לא לקטנצ'יק שלי. נסחבתי איתו כדי שאם אתקע באיזשהו תור בדואר, בבנק או במרפאה, הוא יקצר לי קצת את משך ההמתנה - ועוד עם מכונת אספרסו. כה חבל שאני לא בנאדם של קפה. לי באופן אישי עדיפה סביבת עבודה עם שוקו מוּ או מוקה יטבתה. בקיצור, זה ספר סֶלֶבּ: ספר להמתנה בתור. ואז, כעבור חצי שנה של טלטולים, ישבתי לי בחצר וסיימתי אותו בשעה וקצת ובכלל לא שמתי לב שירד קצת גשם. לקח לספר 50 ומשהו עמודים, כמה חודשים ואני כבר לא זוכרת כמה תורים כדי להיכנס להילוך הנכון עבורי, ומשם הוא כבר המשיך בבקרת שיוט לעבר הסוף. עד לאותה נקודה הוא די נסחב, היה קצת תקוע ואפילו טיפה משעמם. הוא היה סוג של "הרהורים על קילוף שעועית" גם אם השעועית היא גזר בשביל עוגת גזר או תפוחים בשביל המחית של *התינוקת. לא מזמן התחלתי לקרוא את "נוטות החסד" ועניין אותי לקרוא על מתרגמים, בגלל הערכתי, התפעלותי וגם חמלתי למתרגם של "נוטות החסד". להפתעתי מצאתי התייחסות לעבודת המתרגמים בספרון זה. הוא לא חידש לי. כן, תרגום ספרותי זו עבודה מעניינת, מגוונת ומאתגרת, אבל השכר שלה שווה לתחת גם כשזה ביורו. חמישה מיליון מובטלים היו בגרמניה כשיואכים רוהלר, בעלה של המספרת, פוטר מעבודתו בעירייה כלשהי בגרמניה. נתון זה לא כולל את כל המובטלים העתידיים שיגיעו באדיבות המלאכית מרקל שקולטת בלב חפץ את מהגרי העולם כולו. מהגרי העולם כולו, התאחדו! בואו נא לגרמניה. אני צופה תמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שישפיעו על אירופה כולה, ותמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שמשפיעות על אירופה כולה זה לא עניין מבשר טובות. כמה טוב שליהודים יש בית לאומי. לאחרונה ראיתי שני סרטים שעוסקים, בין היתר, בפיטורים ובחיים שאחריהם: " קומפני מן" ו"התמוטטות". בשניהם היו פיטורים המוניים, מהסוג שאפילו המפטרים כינו אותם blood bath. פיטורים ממשפחת ה"ירידה לצורך עלייה" (ירידה במספר העובדים החפ"שים כדי ששכר המנהלים הביג-שוטים ימשיך לעלות) שבמסגרתם פושטת על בניין המפוטרים חברה חיצונית לייעוץ התייעלותי ונציגיה לוקחים כל נידון לשיחה אישית ומסבירים לו שהוא אחלה ושהוא מאה אחוז וכל זה, אבל המצב, אתה יודע... והם גם אומרים לו שהם מאוד אמפתיים למצבו ומבינים את הקושי אבל ההחלטה סופית, ולא, אתה לא יכול לדבר עם אף אחד אחר. הם גם מאוד מעריכים את התרומה שלו לחברה, את ההשקעה ואת הראש הגדול, אבל מיד בתום השיחה אתה צריך ללכת לשולחן שלך לאסוף את הפקעאלך לתוך קופסת קרטון שכבר מחכה לך שם ולעזוב את הבניין לאלתר ולצמיתות. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בדרכך החדשה ועכשיו לך. לך לקיבינימט או לאן שתרצה, זה לא משנה לנו. ואל תשכח, אנחנו תמיד נהיה פה בשבילך, גם אם נשנה את קוד הכניסה למשרד, נפסיק לך את הביטוח הרפואי לאלתר ונחסום לך את הסלולרי תיכף ומייד. בפיטורים האלה תמיד יש קופסת קרטון. לא שקית, לא תרמיל, לא תיק, לא בראון פייפר בג, לא איזו קופסה מאולתרת שנשארה מהמשלוח של האוכל הסיני או מהאריזה של מכונת האספרסו החדשה. תמיד יש קופסת קרטון צחה וחדשה מדגם "הקרטון המשרדי מבשר הרעות" שכל תכליתה היא להכיל את שאריות החיים של המפוטר החדש. בקיצור, קל"ב: קרטון למובטל בטיטו. ואני חושבת לי... אם יפטרו את איש הקרטונים, מי יביא את הקרטון למפוטרים? בהחלט ייתכן שהמשרה הכי בטוחה, יציבה ונחשקת בכל חברה היא סמנכ"ל קרטונים. תמיד תהיה לו עבודה כי תמיד יהיו פיטורים. אני תוהה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בחברה: המנכ"ל/יו"ר/נשיא או שמא סמנכ"ל הקרטונים? גם יואכים רוהלר ארז את שאריות החיים ושאריות הכבוד שלו בקרטון. יואכים רוהלר פוטר ממשרתו לא מפני שהוא היה עובד לא טוב, אלא מפני שהוא היה עובד יותר מדי טוב. ואז הגיעה מנהלת חדשה צרת עין ומרושעת, והוא פשוט לא בא לה טוב בעיניים. העמיתים שלו, מה שנהוג לכנות "חבריו לעבודה", זיהו באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה והתרחקו ממנו, התנכרו לו, התנכלו לו ובסוף גם בגדו בו. כן, חברים יש רק בקיבוץ ואפילו הם כבר הופרטו. הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של אשתו. השתלשלות האירועים שהובילה לפיטורים משתרגת בתיאור חיי היום-יום של משפחה שבראשה עומד מובטל, אך היא מספרת את הסיפור פחות טוב ממה שציפיתי. והיו לי ציפיות כי בנשמתי אני סוג של יואכים רוהלר. ומה עכשיו? עכשיו אתה בחוץ. ומלקקי התחת בפנים. ועל זה את מגנה אותי. כאילו שזאת אשמתי. את לא רואה מה עשיתי. איך נלחמתי. אתה שמטת לנו את הקרקע מתחת לרגליים, אני אומרת. אתה נשארת גאה וצודק, אמיץ וישר. ועכשיו אין לנו ממה לחיות. (עמ' 88) אני קוראת תקצירים רק כשאני מסיימת לקרוא את הספר. ככה עדיף. כשאני קונה ספר אני מעלעלת בתקציר אבל בדרך כלל הוא ימתין בערימה ועד שאקרא אותו התקציר ממילא כבר יישכח. גם את התקציר הזה קראתי רק עם סיום הקריאה, והוא סידר לי את המחשבות יותר טוב מהספר כולו. התקציר של הספר עולה על הספר ובזכותו הוא יקבל כוכב נוסף. הרעיון של הספר חשוב אבל לדעתי הביצוע לקה בחסר. הכוונה הייתה טובה אבל איפשהו בדרך היא התפספסה. מי שמיטיבה להתמודד עם המצבים האלה, שבעצם לא קורה בהם כלום אבל קורה בהם הרבה, זו מאיה ערד. אחרי שקראתי (כמעט ברצף) ארבעה ספרים שלה, אני מרשה לעצמי לקבוע זאת בביטחון. אם מישהי מסוגלת לפרוט לפרוטות מצב קיומי מחורבן כמו פיטורים ואבטלה, זו מאיה ערד. מי שהתמזל או איתרע מזלו להזדקק לשירותי המוסד לביטוח לאומי בוודאי שם לב לסטנדים המסודרים של חוברות המידע בשלל נושאים חברתיים: הריון, פגיעה בעבודה, יציאה לגימלאות, קשישים וגם אבטלה. זה ספורט לאומי לתקוף את הביטוח הלאומי על כך שהוא מתעמר באזרחים, אבל כמה טוב שיש להם מסננים שלוכדים את הרמאים הקטנים והגדולים. הביטוח הלאומי לא מתעמר, הוא מתעמת. הוא מתעמת עם מי שצריך כדי לשמור על הכספים של כולנו. כי אם הוא לא ישמור על הכספים של כולנו, איך הוא יוכל להעביר לערביי מזרח ירושלים 2 מיליארד שקל בשנה? אני הייתי נותנת להם קדחת, אבל זו רק אני. הספר הזה לא ארוך יותר או כבד יותר מחוברות המידע של הביטוח הלאומי, והיה לו פוטנציאל להיות ספר תמיכה למובטל החדש, אבל הפוטנציאל לא מומש. איך קרה שספר גרמני הפך לשיר הלל ותמיכה במוסד לביטוח לאומי הישראלי? קרה. איך קרה שהביקורת שכתבתי היא כנראה ארוכה יותר מהספר? מפאת אורכו הקטן של הספר ויצר החפרנות הגדול שלי. גם זה הישג שמצריך כישרון כלשהו. *למה "התינוקת"? אין לה שם? בשלב מסוים המספרת אפילו כינתה אותה "הילודה". רק שלא תצא כמו קווין חצ'טוריאן. ומי בימינו קורא לילדה קטנה מונה? אם היא מונה, אזי אחותה, "התינוקת", היא אולי ליזה. החיוך היחיד בספר למה אנחנו לא יוצאים לחופשת קיץ? כל הילדים יוצאים בקיץ לחופשת קיץ. כי אין לנו כל כך הרבה כסף השנה. למה אין לנו הרבה כסף? את מתכוונת, לא כל כך הרבה כסף השנה? כן. כי - כי לאבא הרי היה ריב בעבודה, ומישהו עזר לנו עם זה, עורך דין, והוא עולה הרבה כסף, וחוץ מזה הריב אולי יימשך, וכל זמן שאנחנו לא יודעים בדיוק, עדיף שנישאר כאן. אה. למה אבא לא יכול לריב לבד? כי זה ריב גדול. (עמ' 147) תודה לדן סתיו, אלון דה אלפרט, מחשבות ו-zooey glass שרק בזכות הביקורות שלהם שמעתי על הספר.”

“אני חסידה של ספרים וסרטים שלא מתרחש בהם דבר. כלומר, מתרחשים המון דברים מתחת לפני השטח, אבל ברמה הפיסית כמעט ולא קורה שום דבר משמעותי. "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" הוא ספר כזה. הספר מסופר מנקודת מבטה של אשה שבעלה חווה "התעללות" במקום העבודה (בגרמנית: mobbing, זהו גם שמו המקורי של הספר), ובסופו של דבר פוטר. אני לא חושבת שיש מישהו שלא עבר דבר דומה במסגרת כזו או אחרת, והרגיש שאנשים מסויימים מנסים לשים לו רגל ללא סיבה (או סתם כי הם לא אוהבים אותו), ואין מישהו שעבר את זה ומישהו בסביבתו הקרובה לא אמר לו שהוא פרנואיד או רגיש מדיי. וכן, בהתחלה האישה לא מבינה ממש שבעלה עבר חווייה מאוד קשה בעבודה ולאט-לאט דברים מתחילים להתחבר. הספר נקרא בנשימה אחת. מזמן לא קראתי ספר שזרם כל-כך ותיאר מצבים לא נוחים בצורה כל-כך רגישה וזהירה. כמובן שבמשך כל הקריאה אתה חושב לעצמך "האם הוא יחזור לעבודה בסופו של דבר?" ו"האם העובדים ילמדו את הלקח?" וכמובן: "האם ייעשה פה צדק?". צדק זוהי מילת המפתח בספר הזה, והיא ממש לא מובנת מאליה. אני ממליצה עליו לכל מי שיודע שיש לו רמה גבוהה במיוחד של רגישות, שיודע לשים לב למחוות הכי קטנות של אנשים ולפרש אותן בצורה מדוייקת. וכמובן, לכל מי שדוגל בצדק.”

“הקלישאה אומרת "העבודה היא חיינו". הסופרת כנראה מאמינה בקלישאה עד קלות והחליטה לכתוב סיפור קצר על התמודדות עם פיטורין. כמיטב הקלישאה, הפיטורין מערערים את יציבות הבית, הכוללת זוגיות, ביטחון עצמי של הילדים, חברים ובזמן הזה אתה מגלה שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. בחברה הגרמנית שבו מתרחש הסיפור ערך העבודה הוא גבוהה ופיטורין היא חרפה. ולכן הגיבור שלנו יו יוצא "למלחמה" כהגדרתו על מנת לחזור לתפקידו הקודם. במלחמה כמו במלחמה יש קורבנות, הראשונים לשלם את המחיר הם החיילים המסתערים ובמקרה הזה הגיבור שלנו. בסיום של כל מלחמה יש מנצחים ומפסידים וכאן נשאלת השאלה הקלישאתית הבאה. האם במלחמה יש באמת מנצחים או שכולם מפסידים? במהלך קריאת הספר הסופרת הוכיחה לי מעל כל ספק סביר, שלפעמים קלישאות הן נכונות. בזמן הקריאה לא יכולתי שלא לכעוס על הגיבור יו והתבוסתנות שלו ברצון לחזור לאותה עבודה. מצאתי את עצמי נוזף בגיבור "אתה צעיר תמצא עבודה חדשה, עם מנהל חדש שלא יתעלל בך נפשית, זה לא סוף העולם". בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הוא לא על פיטורין אלא על שמרנות והמחיר הבלתי נסבל שאנשים מוכנים לשלם עבור שימור הקיים. אם אתה אדם חרדתי שהעבודה אצלך היא כל עולמך תמצא את הספר הזה כמופת, אם אתה לא, הספר הוא טוב ומומלץ במיוחד לאנשים בעלי משפחות ומחויבויות כלכליות.”