ביקורת ספרותית על נפלאות התבונה - עטיפת הסרט - סיפורו של גאון מתמטי מאת סילביה נסאר

---

האוכלוסיה העולמית מתחלקת לשניים:
אלה שראו / קראו את "נפלאות התבונה", ואלה שעוד יעשו את זה.

עד שלשום נמניתי על החלק השני. היום אני משתייך נלהב לחלק הראשון.

נפלאות התבונה הוא סיפורו של ג'ון נאש, מתמטיקאי מבריק, שבשיא הקריירה שלו לקה בסכיזופרניה, שקע לתקופה ארוכה בהזיות ובמחשבות שווא, ובסופו של דבר החלים - עניין נדיר אצל סכיזופרנים - וחזר אל המחקר המתמטי שלו. אז קיבל נובל לכלכלה על התגלית הגדולה הראשונה שלו, שפורסמה שנים לפני כן.
נאש הוא אדם מעניין לכשעצמו, אבל מה שריתק אותי בספר הזה הוא דבר גדול יותר.

מוזכרים בספר הזה לא מעט גאונים צעירים. חלקם מתוארים סתם כמוזרים, נטולי יכולות חברתיות, מתבודדים או בעלי מנהגים משונים. מיעוטם סבלו מסכיזופרניה, פרנויה, דיכאון קליני, מניה דפרסיה ושלל מחלות נפש אחרות.
נדמה שבאיזשהו אופן, הקו המבדיל בין גאונות לטירוף הוא דק מאוד.
ככל שהמוח האנושי מפותח יותר ומבריק יותר, כך אנחנו נוטים יותר למה שקוראת אחותי הקטנה "התבחבשות": שקיעה במחוזות הפנימיים, העשירים, המבולבלים של הנפש, ואיבוד קשר עם המציאות.
איכשהו הזכיר לי הסיפור של נאש קטעים מ"מכתבים לרוני" של יאיר שטרן. האיש יוצא הדופן הזה, איש חזון, סטודנט מבריק, גאוותה של האוניברסיטה העברית, ראה בעצמו כישלון גמור. קטעים ארוכים דכאוניים, רומזים אפילו על התאבדות, משולבים במכתביו אל רוני.

וגם בין החברים שלי קל לראות: החברים היותר אינטליגנטיים שלי הם גם הפחות מאושרים. הם אלה שמגיעים לייאוש מעצמם לעתים קרובות. הם אלה שידברו על התאבדות, שיהיו ציניים לגבי כל דבר, שירגישו לפעמים סטייה של הטבע, חלק לא אורגני של המין האנושי.

מה עדיף, אני לא יודע. אולי טוב שלא ניתנה לנו אפשרות הבחירה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על נפלאות התבונה - עטיפת הסרט - סיפורו של גאון מתמטי