באסותא רמת החייל, בקומת הקרקע, מסתתרת חנות ספרים אחת כמובן שלא אעשה לה פרסומת סמויה אבל היא שייכת לרשת ספרים גדולים עם חלון ראווה משכנע ,שבוע שעבר מצאתי את עצמי עומדת בה לא פעם לפני הירידה לקומה מינוס 1 המחלקה האונקולוגית. זו טקסיות קטנה של נורמליות: להחזיק ספר, לדפדף, להעמיד פנים שהגוף לא עומד להיבחן שוב ושאני רק מישהי שבאה לקנות מתנה. באחד הימים האלה, כשניסיתי להעסיק את מחשבותיי ממה שמצפה לי למטה, העיניים שלי נעצרו על "נפלאות התבונה" של סילביה נסאר זכרתי את העניין במעורפל שהיה בסרט שהייתי ילדה אז אמרתי שווה לנסות
ובאמת מדובר בספר שאי אפשר לטעות בו: ביוגרפיה סוחפת, סיפור חיים אמיתי ומורכב של ג'ון פורבס נאש, אחד המוחות המבריקים של המאה ה־20, ואדם ששילם מחיר אנושי כבד על גאונותו. נסאר, עיתונאית וכלכלנית, כותבת מתוך יסודיות נדירה; זה ספר שמרגישים בו את ההשקעה בלי שהוא הופך יבש או אקדמי. היא פורשת לפני הקורא את ילדותו של נאש, עלייתו המטאורית בעולם המתמטיקה, פריצות הדרך שלו בתורת המשחקים, ואז התפרצות הסכיזופרניה שתמיד חשבתי שמופיעה מילדות.
הכתיבה של נסאר מרשימה בדיוק באיזון שלה: היא אינה מרחמת על נאש אך גם לא רומנטית כלפי מצבו. היא בוחנת את המחלה הנפשית שלו ללא פאתוס וללא שיפוט, ודווקא מתוך הסקרנות העיתונאית הזאת מצליחה לייצר דיוק דרמטי יוצא דופן. לצד נאש היא מציירת את דמותה של אלישיה, אשתו, בסבלנות ובחמלה, אישה שנשארה, גם כשהיה לה כל סיבה שלא.
מה שהופך את הספר לגדול באמת הוא היכולת של נסאר להראות עד כמה דק הקו בין תודעה מבריקה לבין תודעה פצועה. נאש הוא אדם שחי כל חייו בין שני עולמות: העולם המתמטי שבו מצא סדר, ועולם פנימי שבו המציאות עצמה התפרקה. נסאר מתעכבת על השבר הזה בלי לייפות אותו ובלי להקטין אותו. התוצאה היא ספר שלא עוסק רק בגאון ובמחלתו, אלא בשאלה עמוקה בהרבה: מהו המחיר שאדם משלם על היותו יוצא דופן?
ובאופן אירוני, אולי אפילו סימבולי, למצוא את הספר הזה דווקא שם — על מדף בחנות ספרים מעל קומת הטיפולים יצר תחושה של שיקוף: הרי גם אני ניסיתי באותו רגע להחזיק את הראש מעל המים, למצוא סדר במקום שבו הגוף עושה מה שהוא רוצה. נאש נאבק במציאות שנסדקה מבפנים; אני נלחמתי בפחדים שנסדקים מבחוץ. ושנינו, כל אחד בדרכו, ניסינו לשמור על שפיות.
בסופו של דבר, נפלאות התבונה הוא לא ספר על מתמטיקה, וגם לא רק על סכיזופרניה. הוא ספר על אנושיות תחת לחץ בלתי אנושי. על הרגעים שבהם החיים דורשים מאדם כוחות שאיש לא לימד אותו להשתמש בהם. הוא ספר שמזכיר שגם מוח מבריק איננו מגן מפני כאב ולעיתים אף מעמיק אותו.
זהו ספר כואב, מרתק, מבריק, ומפתיע בכמות החמלה שהוא מצליח להעביר דרך פרטים קשים. והוא ללא ספק מסוג הספרים שמוצאים בדיוק כשצריך, אולי אפילו לפני שיורדים לקומה מינוס 1.

סביר שרוב מי שקרא את הספר הזה בעברית ראה קודם את הסרט הנפלא בכיכובו של ראסל קרואו, זוכה האוסקר לסרט הכי טוב, 'נפלאות התבונה'. סרט מדהים. הספר עולה עליו במידה רבה.

הספר הוא ביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש, חתן פרס נובל לכלכלה שבמשך מרבית שנות חייו סבל מסכיזופרניה פרנואידית.

הקריאה בספר די זורמת, אם כי לפעמים יש משפטים ארוכים מדי שגורמים למחשבות לנדוד, ולחזור לקרוא שוב מחדש.

הספר מתאר את חייו הפרטיים והמקצועיים של נאש. כתבה אותו העיתונאית סילביה נסאר. ב-13 בנובמבר 1994, בעקבות הענקת פרס נובל לכלכלה לנאש, פרסמה נסאר כתבה ארוכה ומרגשת על נאש בעיתון הניו יורק טיימס, שם עבדה ככתבת כלכלית. בעקבות הכתבה יצאה נסאר לעבודת מחקר מאומצת שנמשכה יותר משנתיים והניבה את הספר 'נפלאות התבונה'. הספר יצא לאור בארצות הברית בשנת 1998 והפך עד מהרה לרב מכר. הסרט יצא בעקבותיו בשנת 2001. מהדורתו העברית של הספר יצאה לאור רק בשנת 2002. שם הספר נלקח מתוך שם הסרט בעברית. באנגלית הספר (וגם הסרט) נקרא A Beautiful Mind, בתרגום מילולי 'מוח יפיפה', שזהו גם שמו של אחד הפרקים בספר.

ג'ון נאש נולד ב-1928. את הדוקטורט שלו במתמטיקה הוא עשה בפרינסטון וקיבל את התואר ב-1950. עד מהרה הוא התגלה כגאון מתמטיקה.

יש בספר תיאור מעניין של עליית פרינסטון והפיכתה למרכז העולמי המוביל במתמטיקה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם הבאתם של התותחים הכי כבדים בתחום: אלברט איינשטיין, פון נוימן וקורט גדל.

הספר חושף את התפקיד שמילאו האגו והיהירות של ג׳ון נאש בחייו. הוא כל הזמן מנסה להוכיח את עצמו, מנסה לפתור בעיות קשות שיאדירו את שמו, ורצוי לפני גיל 30. המטרה היא האגו. ההכרה. השם. מדליית פילדס, אותה הוא לא קיבל, בגלל מחלתו.

את הנובל הוא קיבל על משפט מתחום תורת המשחקים שבו הוא קרא תיגר על פון נוימן – מי שהמציא את תורת המשחקים. נאש הרחיב את משפט פון נוימן. זהו משפט מהתחום התיאורטי של תורת המשחקים – לא באמת היה לזה שימוש בתקופה זו. הספר מרחיב עם תיאור מעניין של גילוי תורת המשחקים והספר הראשון שנכתב על ידי המתמטיקאי הענק ג׳ון פון נוימן יחד עם מורגנסטרן בתחום זה – מה שקסם לג'ון נאש, בעיקר בגלל שהתחום הזה היה בחיתוליו ועם הרבה פוטנציאל.

אבל ההישג הגדול יותר שלו הוא בתחום הגיאומטריה, משפט שיכון יריעות רימן, בו הוא קרא תיגר על המחשבה שהייתה קיימת במאה השנים מאמצע המאה ה-19. הישג גדול נוסף הוא מתחום משוואות דיפרנציאליות חלקיות לא ליניאריות. נאש מתגלה כבעל רעיונות מקוריים לפתרון בעיות קשות. בין היתר הוא ניסה להתמודד עם הגביע הקדוש - השערת רימן, ללא הצלחה. האמביציה הזו התבררה כגורם מרכזי שהביא לנפילתו.

בסוף שנות ה-50, הוא מתחיל לראות חזיונות שווא. הוא חושב שמנסים לתקשר אתו מהעולם החיצון, ושהוא היחיד שיכול לתקשר עם החוצנים. הוא מתאשפז לסירוגין בבתי חולים למחלות נפש עם אבחנה של סכיזופרניה פרנואידית. הוא מטופל תחילה במכות חשמל ובזריקות אינסולין שגורמים לאובדן ההכרה. זה כנראה דפק חלקים במוחו, וגרם לאיבוד חלקי של הזיכרון. המחלה גורמת לו לאבד את מעמדו החברתי והאקדמי, אבל הוא לא נזרק מהאקדמיה לגמרי. לאט לאט, במשך עשרות שנים, הוא מצליח להתגבר על חזיונות שווא אלה, ובמחלה חלה נסיגה.

סכיזופרניה פרנואידית נחשבת למחלה חשוכת מרפא. זהו מקרה נדיר מאוד של החלמה ממחלה כזאת. אם כי אף פעם לא ברור אם ההחלמה היא מלאה או שהמחלה יכולה עוד לחזור.

בשנות ה-90 כבר עושים שימוש במשפט שהוא הוכיח בתורת המשחקים, וכך הוצע שמו על ידי ידידיו לוועדת פרס נובל לכלכלה. יש בספר תיאור מעניין של הפוליטיקה מאחורי הדיונים הסודיים בוועדות פרס נובל לבחירת הזוכה. תיאור יפה במיוחד הוא האופן שבו מסרו לו את ההודעה על זכייתו בפרס, והחששות ביחס להתנהגותו של נאש שנלוו להודעה זו, ולהשתתפותו בטקס.

את סיפור חייו של נאש מתמצתת המחברת בסיום הפרולוג שבספר: "זהו סיפור ב-3 מערכות: גאונות, טירוף, יקיצה".

אני עומדת לומר דבר איום ונורא.
הסרט יותר טוב מהספר.
רגע, בלי מכות. תנו לבן אדם להתבטא.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ביוגרפיות זה אחלה, אם המטרה היא להעביר מידע יבש. מהבחינה הזאת הספר כמובן מדויק, עשיר ואמין פי שמונה עשרה מהסרט.
אבל אם המטרה היא להבהיר ולהעביר לכאלה שלא התנסו בעניין - מהי מחלת נפש, הסרט הזה הוא סרט חובה.

את ג'ון נאש לא הכרתי עד לפני שנה. חברה העבירה לי דיסק און קי מלא סרטים שהורידה כדי "לחטט ולמצוא משהו טוב." היא עצמה לא צפתה ברובם ולא נתנה לי המלצות. נאלצתי לשרך דרכי בין עשרות תיקיות עמוסות בסרטים אידיוטיים.
ובמקרה נפלתי על נפלאות התבונה.

הסרט התחיל טוב, ג'ון לומד בפרינסטון, מתיידד עם צ'ארלי – בחור נטול-פיגמנטים-למדיי, מוצא איזו משרה נחשבת, חברה מהממת, והופך לאדם מבוקש בפנטגון. מתישהו פונים אליו סוכנים שאמורים למנוע ריגול רוסי או משהו כזה. הגיוני שיבקשו את ניסיונו בפיענוח צפנים, נכון? נכון.
הבעיה היא שבקשות העזרה שלהם כוללות משימות סודיות ומרדפים ליליים סטייל סרטי-פעולה-למתבגרים. הבנאדם מתחיל להיות רדוף.
ואז, פתאום, בום. מאשפזים אותו בכפייה.
הוא בטוח שזאת מזימה של הרוסים, שרוצים לעצור אותו. גם הצופה הממוצע בסרט, שלא יודע שזאת ההתפתחות – בטוח בכך בכל ליבו.
"תארי לך שכל המקומות והאנשים שהכרת – לא נעלמו, הם פשוט מעולם לא קרו." (מתוך הסרט)
זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהבנתי, באמת, מישהו שהוא לא אני. הבנתי מה זה להיות חולה נפש. מה זה לחוות פיצול אישיות פרנואידי. אתה כולך מתקומם כנגד העוול של אשפוז אדם בריא בבית משוגעים. זאת מזימה רוסית, אתם לא קולטים? למה אשתו משתפת איתם פעולה?
וההתפכחות כואבת.
אאוצ'.

מהבחינה הזאת הסרט טוב פי מיליון.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היו פסקאות שלמות בספר שגרמו לי תחושה של דה ז'ה וו מטורף. בבת אחת צנחתי לשיעורי המתמטיקה בתיכון, שיעורים שבהם "נמנמתי ביציע" (כמו שהגדירה את זה אחת מחסרות-המזל שנפל בחלקן ללמדני מתמטיקה), בהיתי בלוח באיבוד עשתונות כללי, והרגשתי שאני נמצאת בסרט בלי תרגום.
לא הבנתי מילה.

בכנות, מה אמור לעשות האדם השפל, השפוי, זה שאינו נמנה על כת-הפריקים-חובבי-מתמטיקה עם פסקה כמו: "נאש למד מנירנברג על החשיבות שבהשלכתם של אומדני הולדר הידועים למשוואות אליפטיות ממעלה שניה עם שני משתנים ומקדמים בלתי סדירים לממדים גבוהים יותר."
אהה.
מה שתגידו.

"וודרו וילסון תיעב את המתמטיקה והתלונן על כי "האדם הרגיל מוכרח להתמרד כנגד המתמטיקה, שהיא צורה של עינוי מתון." וילסון, אני איתך.

כנראה שהם רצו לחסוך, האמריקאים הנחמדים שהוציאו את הספר לאור – ובמקום לפצל את העסק לשני ספרים: אחד לדלת העם ואחד לפריקים, הם הוציאו ספר עבה אחד לשני המינים. וחבל. זה מיותר ומלאה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

חברה שלי לומדת ריפוי בעיסוק. את ההכשרה המעשית היא עשתה במרכז לפגועי נפש. יום אחד היא באה אליי עם תובנה: כולנו חולי נפש, השאלה באילו אחוזים.
לכל אחד מאיתנו יש פיצול אישיות קטן או נרקיסיזם זעיר או פרנויה פיצפונת או כפייתיות קלה.
אבל ברגע שזה עובר את אחוז החסימה (אני מצחיקה פה את עצמי) – כשזה גולש מעבר לנורמה, אז אתה חולה נפש רשמי.

ואם בשגעונות עסקינן, "יש קו דק בין גאונות לשיגעון" אומר הפתגם האירוני שאין לי מושג מה מקורו. כנראה שלכל דבר שחורג מנורמה בתחום אחד – יש יותר סיכויים לחרוג מהנורמות בתחומים אחרים. ראו, הוזהרתם :)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"ארטן היה מפורסם בכך שהיה צורח על סטודנטים ששאלו שאלות טיפשיות בשיעוריו, והיה משליך עליהם גירים."

"יום אחד בא אמברוז לכיתה עם שרוך אחד רכוס והשני מותר. 'אתה יודע שהשרוך הימני שלך פתוח?' שאלנו. 'הו' הוא אמר, 'קשרתי את השמאלי וחשבתי שגם הימני חייב להיות קשור בשל שיקולי סימטריה'."

"בבחינה היו ארבע בעיות. בעיה מספר אחת היתה 'מה שמך?' שלוש הבעיות האחרות היו קשות למדיי. לאנשים שהניחו שמספיק לכתוב את שמם על הכריכה הוא הוריד עשרים וחמש נקודות."

אתם רואים? המתמטיקה מוציאה את האדם מדעתו. בין אם הוא דיסקלקול חובב ובין אם הוא גאון :)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש פסוק במשלי שכל כך מתאים לסיפור של נאש, נדמה כאילו הוא נכתב עליו. זה מגניב כפליים כי פה המילה "גאון" משחקת בדו משמעות.
"לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ." (משלי, ט"ז י"ח)
"הוא היה אדם הרבה יותר נעים אחרי שחלה. לפני כן הוא היה עם האף בעננים... נהג לרדת על אנשים בלי לחשוב פעמיים. אחרי המחלה הוא היה חביב, עדין. כל ענייני האגו הישנים נעלמו."

אהבתי מאד את ג'ון של הסרט, זה המגולם על ידי ראסל קרואו, אחד השחקנים הטובים שהכרתי. ג'ון של הסרט הוא איש תמהוני במקצת, חביב, עם בעיות חברתיות האופייניות לגאונים, ועם ביישנות מתוקה.
ג'ון של הספר, שכנראה דומה הרבה יותר לג'ון האמיתי – הוא דמות שחצנית ויהירה, שנוהגת להכריז על גאונותה בכל הזדמנות. הוא אדם שמעליב אחרים ולא מעריך אף אחד. אחד שזוכה בחברה מקסימה בלי מאמץ, ולא מתייחס אליה במיוחד. הוא אפילו משפיל אותה באמצע מפגש חברתי הומה, משליך אותה לרצפה ומניח את כף רגלו על צווארה. (לדעתי אלישיה בעצמה היתה קצת מסובבת אם היא המשיכה לצאת איתו אחרי כל זה.) בקיצור – לא מישהו שיבוא לכם לאהוב.
אבל בכל דמות - אי אפשר שלא לרחם עליו. מחלת נפש היא אולי המסכנות הכי גדולה שקיימת. האומללות המקסימלית האפשרית בעולם הזה.

"הוא שאל למה ג'ון לא דיבר, למה היה שקט כל כך. אמרתי לו שג'ון חושש לומר משהו מוזר שיבייש אותו."
כי בכל צרה אחרת לאדם יש לפחות את עצמו. כלומר, זה מפלטו האחרון. יש צרות שבהם אדם מאבד בריאות או כסף או את חבריו או אפילו את המשפחה – או איבוד פיזי או איבוד תמיכתם. אבל כשהוא חולה נפש, כשהוא עצמו משטה בעצמו, מה יכול להיות עלוב יותר מזה?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"הוא הולך להגיד לך שזכית בפרס נובל."
ואז, פתאום, ההפצעה הזאת – זה הדבר המקסים ביותר לסגור איתו כזה סיפור. אם ג'ון נאש היה מסיים את חייו בלי לקבל פרס נובל – לא נראה לי שהיו כותבים עליו סיפור. הוא היה אובד אי שם בדפי ההיסטוריה ונשכח מלב. אבל כאן, כשפתאום הוא חוזר לאור הזרקורים, פתאום זוכה להכרה ומסיים את חייו בתהילה שמגיעה לו – הרבה יותר ממה שהגיעה לו קודם, לפני שחלה - זה כל כך נוגע ללב. פרס הנובל הזה הוא לא רק לכלכלה. הוא גם על אומץ, על התמודדות ועל חוזק אישי מעורר השראה. לאלישיה, לא פחות מלג'ון.

יש סצנה אחת מקסימה בסרט, שאני חייבת לצטט אותה.
"מה עם.. אתה יודע, האם הם נעלמו?"
"לא, הם לא נעלמו, ואולי לעולם לא ייעלמו. אבל אני התרגלתי להתעלם מהם, ואולי כתוצאה מכך הם התייאשו ממני.
זה כמו עם כל החלומות והסיוטים שלנו, מרטין. אנחנו חייבים להזין אותם כדי שיישארו חיים."
"אבל, ג'ון, הם רודפים אותך."
"הם העבר שלי, מרטין. כל אחד נרדף על ידי העבר שלו."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זאת הביקורת האחרונה שלי לקיץ זה. (אני יוצרת רשימות קריאה לספרים שקראתי לפי תקופות) קראתי בו ארבעים ושלושה ספרים – יבול מבורך למדיי, ועל רובם המוחלט גם כתבתי ביקורות. כך שדיי מגיעה לי איזו מדליית סימניה למצטיינים או משהו :)
וזהו, חזרנו לשגרה ומבחינתי מתחיל החורף ונפתחת רשימה חדשה.

שיהיה לכולנו חורף חם, עמוס בכוסות קפה מהבילות, ספרים טובים ושבתות גשומות.

האוכלוסיה העולמית מתחלקת לשניים:
אלה שראו / קראו את "נפלאות התבונה", ואלה שעוד יעשו את זה.

עד שלשום נמניתי על החלק השני. היום אני משתייך נלהב לחלק הראשון.

נפלאות התבונה הוא סיפורו של ג'ון נאש, מתמטיקאי מבריק, שבשיא הקריירה שלו לקה בסכיזופרניה, שקע לתקופה ארוכה בהזיות ובמחשבות שווא, ובסופו של דבר החלים - עניין נדיר אצל סכיזופרנים - וחזר אל המחקר המתמטי שלו. אז קיבל נובל לכלכלה על התגלית הגדולה הראשונה שלו, שפורסמה שנים לפני כן.
נאש הוא אדם מעניין לכשעצמו, אבל מה שריתק אותי בספר הזה הוא דבר גדול יותר.

מוזכרים בספר הזה לא מעט גאונים צעירים. חלקם מתוארים סתם כמוזרים, נטולי יכולות חברתיות, מתבודדים או בעלי מנהגים משונים. מיעוטם סבלו מסכיזופרניה, פרנויה, דיכאון קליני, מניה דפרסיה ושלל מחלות נפש אחרות.
נדמה שבאיזשהו אופן, הקו המבדיל בין גאונות לטירוף הוא דק מאוד.
ככל שהמוח האנושי מפותח יותר ומבריק יותר, כך אנחנו נוטים יותר למה שקוראת אחותי הקטנה "התבחבשות": שקיעה במחוזות הפנימיים, העשירים, המבולבלים של הנפש, ואיבוד קשר עם המציאות.
איכשהו הזכיר לי הסיפור של נאש קטעים מ"מכתבים לרוני" של יאיר שטרן. האיש יוצא הדופן הזה, איש חזון, סטודנט מבריק, גאוותה של האוניברסיטה העברית, ראה בעצמו כישלון גמור. קטעים ארוכים דכאוניים, רומזים אפילו על התאבדות, משולבים במכתביו אל רוני.

וגם בין החברים שלי קל לראות: החברים היותר אינטליגנטיים שלי הם גם הפחות מאושרים. הם אלה שמגיעים לייאוש מעצמם לעתים קרובות. הם אלה שידברו על התאבדות, שיהיו ציניים לגבי כל דבר, שירגישו לפעמים סטייה של הטבע, חלק לא אורגני של המין האנושי.

מה עדיף, אני לא יודע. אולי טוב שלא ניתנה לנו אפשרות הבחירה.

נפלאות התבונה מספרת על נפלאות הנפש והרוח של אחד מגדולי המוח והתבונה שקמו לעולם המתמטיקה מאז ומעולם.

פרופ' נאש הינו אחד מהאנשים שכדאי ללמוד ממנו לחיים שלנו.


מומלץ ביותר.

למען האמת, מה שריתק אותי בספר לא היו חייו הפרטיים של ג'ון נאש, אלא חיי קהיליית האינטלקטואלים בארה"ב באמצע המאה העשרים. קשה שלא להתלהב מהגאונים שמסתובבים במסדרונות הספר הזה.
מהבחינה הזו, הספר ממש מצית אותך לבחור בקריירה מדעית. הוא מתאר את החיים הללו כמסעירים ומלאי סיפוק, אם גם בעלי תקופות שפל מכאיבות.
"האמנות היא בבחינת חיים מועצמים, היא משמחת עמוק יותר, היא מאכלת מהר יותר". סבורני שיפה כחו של המשפט הזה של תומס מאן לגבי חייהם של הגאונים המתוארים בספר.

מותר האדם מן הבהמה הוא בתכולת הקופסה שבין שתי האוזניים.
לפיכך, גאונים, אנשים שתכולה זו איכותית במיוחד, מסקרנים במיוחד. אם עשו שימוש מעניין ביכולותיהם, ואם סיפור חייהם חריג, הם מסקרנים אף יותר.

אז למי שבמקרה לא שמע, להלן עיקרי הדברים.
הספר מספר את סיפורו של ג'ון נאש, גאון מתמטיקה. הספר מתחיל בתיאור ילדותם של הוריו, ילדותו שלו, התפתחותו המתמטית והחברתית (המוגבלת), הישגיו בתחומי מתמטיקה שונים, נפילתו כקורבן למחלת הסכיזופרניה, תקופת הדשדוש במחלה, החלמתו המפתיעה והתהילה לה זכה כשזכה בפרס נובל לכלכלה על תרומותיו בתחום תורת המשחקים (שמאז ניתן לראשונה, זכו בו גם שני ישראלים).

מכיוון שהספר זכה לעיבוד בגרסה הוליוודית מוצלחת למדי. כצפוי, הגרסה הספרותית רחבה ומעמיקה הרבה יותר. ראוי לציין מס' הבדלים בין הגרסאות, המהווים הצדקה (?) לקריאתו.

1. בסרט מוצג נאש כאיש חברה חביב, אם כי קצת מסורבל. במציאות היה נאש אפילו קצת פחות נחמד. עם הרבה מניירות של אגו מנופח, תאוות פרסום והוקרה ונטייה לגמד בהישגי עמיתיו.
2. בסרט, הפרשיות המשפחתיות מפושטות לסיפור נישואיו והולדת בנו. בספר יש פירוט רב יותר לפרשיות האהבה שלו עם גברים ונשים, הולדת בנו הראשון אליו הוא לא ממש טורח להתייחס כראוי ועוד.
3. סיפור המחלה מתואר כראוי בסרט, עם הפשטות סבירות.

כמה מילים כביקורת על הספר:
- בספר מסוג זה, המהווה "פרוזה מדעית", יש מקום להרחבות נוספות בתחומי תגליותיו המתמטיות. ולו רק כנספחים בסוף. מידת הפירוט לדעתי לא מספקת.
- לדעתי הספר לוקה בפירוט יתר של עלילות חייו של נאש' כולל גלישה לאירועים צדדיים בחייהם של אנשים שונים. הוריו ואחותו לדוגמה. ארכנות מוגזמת שלא תורמת להבנת דמותו. בקיצור, צמצום לא היה מזיק.
- אהבתי את ההבחנה בין מתמטיקאים שונים: הטיפוס התאורטיקן, זה שממציא תחומים ורעיונות; ופותר הבעיות, זה שמתמודד עם בעיות. זה נכון, בווריאציות שונות גם לחיים. נאש, אגב, הוא מהסוג השני.

בקיצור, שווה קריאה.

נתחיל מהסוף: לקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה. יותר משלושה חודשים, אני חושבת. עם זאת, בשום נקודה בקריאה לא יכולתי להגיד שהוא משעמם אותי, שהנושא לא מדבר אלי או שמתחשק לי להפסיק- וזאת למרות שמדובר שם על מתמטיקה, נושא שרחוק ממני למדי, וסכיזופרניה, נושא שרחוק ממני עוד יותר. מנקודה מסוימת הכל חוזר על עצמו באותם מעגלים של מחלה-החלמה זמנית- מחלה, ולמרות זאת זה לא מצליח לשעמם או אפילו לעייף. רק ש, נו, זה מאוד ארוך ואיטי. קורה.

"נפלאות התבונה", או בשמו המקורי "A Beautiful Mind", הוא ביוגרפיה של המתמטיקאי (וזוכה פרס הנובל לכלכלה בשנת 1994) ג'ון נאש אשר חלה בסכיזופרניה במהלך שנות ה-30 לחייו, בשיא קריירת הגאונות שלו. הוא נחשב לחוקר מבריק והמציא כמה תיאוריות "מדהימות" (כמתואר בספר) בכל מיני נושאים במתמטיקה הטהורה והמעשית, וכן עלה על חוק יצירתי וגאוני בתורת המשחקים. הספר מתאר בהרחבה את כל התיאוריות והחוקים הללו, וכן את התגובות להם, את המאמרים שנאש כתב ואת המשרות שהוצעו לו בעקבות כך. אפשר לומר שהוא עוקב בפירוט אחר הקריירה שלו, ומכניס לעולם המתמטיקה גם את אלה שלא עברו בגרות 3 יחידות. בהתחלה קצת חששתי כשהמחברת, בתעוזה מדאיגה, הציגה לנו שלל נוסחאות וציפתה שנבין אותן- אבל עד מהרה גיליתי שאפשר פשוט לדלג על השורות הללו, ולמצוא בהמשך הסבר לגיטימי לפשוטי העם על הרעיון הכללי של אותה תיאוריה מופלאה. כך שעד כה אני עדיין לא מבינה מה בדיוק עשה שם נאש, אבל אני מבינה בערך את התוצאה.

כמתואר בהקדמה, למען כתיבת הביוגרפיה ערכה סילביה נאסר מחקר מקיף מאוד על חייו של נאש ועל החיים באותה תקופה (משנות הארבעים ואילך) בכלל. ריבוי העובדות והדיוק שלהן מכניס את הקורא לעולמות רחוקים ממנו בעליל, כמו פרינסטון של שנות החמישים, מכללת MIT והמכון למחקר מתקדם- שבו נערכו מחקרים סודיים של משרד הביטחון האמריקאי על פיתוח יכולת גרעינית ונשק מתוחכם אחר. אנחנו מובלים אחר כבוד אל חדרי ההסבה של המוסדות הללו, אל כיתות הלימוד, מסיבות המתמטיקה, מכירים את הסטודנטים שלמדו שם ואת המרצים המפורסמים, לפעמים נאש מופיע רק כרקע. אנחנו לומדים על החיים באותה תקופה הכוללים פחד מגיוס לצבא (למלחמת ויטנאם), רדיפת הומואים ומתן חשיבות עליונה למתמטיקאים מבריקים שיכלו לפתח נשק קטלני. בכל המקומות הלאה מסתובב גם נאש, יצור חריג ודי אנטיפת, ועם הזמן גורם לרוב האנשים לא לחבב אותו אבל להעריך את חשיבתו היצירתית ופורצת הגבולות. הוא מפרסם מאמרים, פותר בעיות בלתי-פתירות, ממציא משחקי מתמטיקה מתוחכמים ולאט לאט מטפס על גג העולם- עד שמגיעה המחלה וקוטעת את הקריירה שלו, והופכת אותו עם השנים למטורף זנוח ונשכח.

רוב הביוגרפיה עוסקת, כאמור, בקשר שבין נאש למתמטיקה. מוזכרים שם כמובן גם משפחתו, המאהבת שלו ובנו שנולד ממנה, אשתו ובנו החוקי, חברים וכיוצא באלה- אבל רוב הזמן מתואר נאש כאיש חולה ובודד, מבריק ומיוסר, שנשלח פעם אחר פעם לאשפוז כפוי ונוסע ברחבי העולם בעקבות רעיונות שווא על קונספירציות ושלום עולמי. ככל שמתקדם הספר הדברים מתחילים קצת לחזור על עצמם- הוא חולה, אחר כך מבריא לרגע, חוזר לכתוב איזה מאמר מדהים, ואז חולה שוב ונשלח לאשפוז בכפייה, שונא את המקום, ואחר כך משתחרר וחוזר חלילה. לקראת סוף הספר חלה ה"החלמה הפלאית" שלו, לכאורה- פתאום הוא חזר לשפיותו, זנח את מחשבות השווא וחזר לעסוק במתמטיקה- אך לדעתי זוהי בעיקר דעיכה, שכן הוא פרש בשקט ועבר לחיות עם גרושתו ובנו, לנהל חיי משפחה שמעולם לא התפנה אליהם ועסק במתמטיקה נחותה מרמתו הקודמת. הוא נאבק עם עצמו שלא לחזור לסכיזופרניה, ומעולם לא חזר לימי תהילתו. את פרס הנובל שלו קיבל על המצאת חוק בתורת המשחקים, דבר שעבד עליו ארבעים שנה לפני כן, והיה יותר בגדר תיקון טעות היסטורית מאשר פרס רלוונטי.

כפי שאמרתי בהתחלה, הספר זורם וקריא מאוד, ואפילו מרתק- למרות הנושאים שרחוקים מאיתנו. הוא לא מייגע באינסוף פרטים לא חשובים, כמו שביוגרפיות נוטות לעשות, ובסך הכל הוא נותן תמונה די טובה על מהלך חייו של נאש ועל אופיו באופן כללי. זה אינו ספר חובה- לא חייבים לרוץ לחנויות- אבל הוא מעביר את הזמן בנעימים וגם מלמד לא מעט.

ספר חובה למי שעוסק עם אנשים עם בעיות נפשיות. האמת כתוב לא בצורה מידי מעניינת אבל ספר מקסים בכל זאת- הסרט מעולה.