ביקורת ספרותית על חיים על דלת המקרר מאת אליס קייפרס
ספר טוב

---

*אזהרת המונמון ספוילרים*
במבט ראשון הספר "חיים על דלת המקרר"– נראה ספר קליל, מהיר, שנכתב בדקות, ואמור למלא שעה קצרה שלא תשאיר בנו חותם כלשהו.
אבל מסתבר שטעיתי, הספר הזה עשה לי משהו.
ככל שהכריכה האחורית התקרבה אליי – משהו זז לי בלב. למרות שבעצם אין כאן עלילה מרגשת או מפתיעה, כתיבה משובחת או תחכום. אנשים מתים מסרטן כל יום ומשאירים אחריהם ילדים מתגעגעים. אז למה הספר הזה נגע בי?
כי דרך ההסתכלות היומיומית הפשוטה הזאת, של פתקים על המקרר (לא נראה לי שיש דבר כזה כבר.. כולנו עברנו לאסמסים) מקבלים מין הצצה אחרת פנימה.
הספר הזה גרם לי לחשוב עד כמה החיים קצרים, במיוחד הפרק בו האמא כותבת על כל מה שהיא לא עשתה. כל הפתקים שלא מופיעים בו, בעצם של כל התקופה שבה האם בבית חולים ומתה – מדברים בשתיקה. דרכם קלטתי כמה מהר דברים משתנים, וכמה קל לאבד דברים שיקרים לנו.
אז מה מסקנותיי מהספר?
לנסות דברים חדשים. "עשו בכל יום משהו אחד שמפחיד אתכם." האימרה הזאת למיטב זכרוני מיוחסת לאלינור רוזוולט. לנסות הכל, גם מה שנראה לא מתאים או שלא נצליח. מה אכפת לנו לנסות? או שנצליח או שניכשל. אם נצליח, השגנו משהו חדש. אם ניכשל, נישאר באותו מקום בו היינו לפני שניסינו. כך שבעצם אין סיכון שנאבד משהו.
להראות לאנשים שיקרים לנו שהם כאלה. אז מה אם הם יודעים. אף אחד לא נשאר כאן לנצח. יום אחד הם ייעלמו מחיינו ואז נצטער על כל מה שלא אמרנו. (נקווה שלא נצטער על מה שכן אמרנו...)
לסיכום, הספר הזה נגע לי בלב, למרות שלא חשבתי שזה יקרה.
מה הייתי משפרת? את העיצוב החיצוני. שם כל כך מושך, למה לא עיצבו את הכריכה טוב יותר? ואם כבר מדברים על עיצוב, לא היה מעניין יותר לעצב את פנים הספר ממש עם פתקים, קרעי נייר ומגנטים, שני סוגי כתבי יד ועטים בכל מיני צבעים?
בא לי לסיים במשפט מתוך הספר, מאחד העמודים האחרונים:
"הרגע הקשה ביותר מבחינתי היה כשהצצתי בדלת המקרר וחיפשתי את הפתק שלך, אבל לא היה שום פתק. הדלת נשארה לבנה וריקה."

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על חיים על דלת המקרר