המוכרת בחנות הסתכלה על הנערה שהייתה בחברתי. "זאת הבת שלך? זאת הבת הגדולה?". כן ולא, עניתי. כן, זאת הבת שלי. לא, זאת לא הבת הגדולה שלי. זאת הבת הרביעית שלי. ככה זה, אימהות צעירות מפתיעות תמיד.
היום טיילתי עם שלוש הבנות הצעירות שלי בראש פינה, ומצאנו חנות ספרים נפלאה בשם גוונדולין. יצאנו ברכוש גדול, ו"חיים על דלת המקרר" הוא רק אחד מהספרים שנרכשו. זה ספר קצר, כך שהוא נקרא בדרך חזרה הביתה. זו הביקורת של מרים, בת שש עשרה וחצי, על הספר הזה.
====
הספר הזה בנוי בצורה ייחודית מאוד. הוא מתאר דו שיח קטוע בין אשה (רק עכשיו שמתי לב שהשם שלה לא מוזכר) לבין הבת שלה קלייר. הדו שיח מתבצע באמצעות פתקים שהן מצמידות על המקרר.
בכל הספר לא מתוארת אף סיטואציה שמתרחשת מחוץ לדלת המקרר, ואם יש סיטואציה כזאת, אפשר לקרוא עליה רק באיזכורים שכתובים בפתקים (נוסח: היה ממש כיף אתמול כשעשינו כך וכך...) כל עמוד מוקדש כולו לפתק אחד ויחיד. אין חוקיות בכתיבת הפתקים, כלומר זה לא דו שיח אמיתי. יכולים לעבור כמה וכמה פתקים שרק האם כתבה לפני שהבת תכתוב משהו חזרה, וגם להיפך.
בהתחלה לא כל כך האמנתי שכל הספר בנוי רק מפתקים- זה מבנה מאוד לא שגרתי לספר, אז דפדפתי קצת כדי לוודא. התגובה הראשונה שלי הייתה התעניינות. הרעיון נראה לי פואטי, קצת כאילו הספר הזה הוא בעצם שיר שנכתב בטעות בלי שום חריזה או משקל. הוא הזכיר לי שעורי ספרות ארוכים שבהם ניתחנו שירים והבחנו באלמנטים חשובים שבונים את השיר וגורמים לתגובה רגשית שלא הייתה מתקבלת באמצעות מילים סתם. אני אסביר עוד מעט.
התגובה השנייה שלי הייתה קצת צינית, אני מניחה. הספר מונה 230 עמודים, שזה מספר סביר, אבל בלי להתחשב בעובדה שבעמודים רבים כתובה שורה אחת בלבד. אם יצמצמו את כל השורות הריקות שבספר, יש סיכוי שהוא ירד מתחת למאה עמודים. מה החכמה בלכתוב 230 עמודים אם עמוד ממוצע מכיל פחות מעשר שורות?
בכל מקרה, האלמנט הפיוטי שבספר משך אותי, אז החלטתי להתגבר על הציניות ולהמשיך לקרוא.
למעשה הספר מתאר מערכת יחסים טיפוסית בין אמא לבתה בת ה15. מערכת יחסים טיפוסית, אבל התקשורת באמצעות פתקים בלבד גורמת להרגשת ניתוק מחרידה, אולי קצת בגלל שהרבה מן הפתקים מכילים משפטים בנוסח "חזרתי הבייתה ולא היית" או "הייתי חייבת לרוץ למשמרת". יש תחושה כאילו האם והבת לעולם לא נפגשות באמת או מדברות פנים אל פנים או שמתרחש בינהן איזשהו מגע פיזי. התחושה הזאת קיימת למרות שהפתקים לפעמים מספרים על בילוי משותף שלהן. כנראה כי אם אנחנו לא קוראים את התיאור ממש של מה שמתרחש בינהן זה לא נראה אמיתי. החסך הבולט בתיאורים, שאמנם קיימים אבל לא בכמות של ספרים אחרים גורם לניתוק מהעלילה. הוא גם עוזר להבין את הניתוק בין השתיים.
לא כל כך הבנתי את זה, כי היה נראה כאילו הספר אמור להראות התקדמות במצב היחסים שלהן, אבל למרות שהפתקים נעשים בהדרגה חמימים ועמוקים יותר, עדיין התחושה המתקבלת היא של מערכת יחסים הרוסה.
גם לתוכן הקצר בכל עמוד יש חשיבות. אף פעם לא יצא לי לקרא ספר כזה, שכל שניה וחצי נאלצתי להפוך דף. אני לא בטוחה מה זה גרם לי להרגיש בדיוק, אולי קוצר רוח. אולי זה מביע את הימים שעוברים עליהן ביעף. בכל מקרה, זה לא נראה לי פרט שולי וסתמי.
עכשיו אזהרת ספוילר קטנה, דבר שמתגלה בעמודי השלושים של הספר:
כל הספר הוא שיח בנות. הבת מדברת על כל מני בגדים ותכשיטים שהיא רוצה וגם על בנים. מתחברת לזה העובדה שהאבא לא גר אתם, ומתקבל ספר לחלוטין של בנות. זה נראה לי מתקשר לעובדה שהאם לוקה בסרטן השד. לא חסרים (לצערנו) סוגי סרטן בעולם, והסופרת יכלה לבחור בכל אחד מהם. היא החליטה על סרטן השד, ולא סתם. זה מדגיש את מהות הספר- מערכת יחסים נשית בין אמא לבת, שהיא שונה לחלוטין ממערכת יחסים בין אמא לבן או בין בת לאבא.
לסיכום: ספר לא שגרתי בעליל שמביע נושא בנאלי ולעוס באמצעי אומנותי ויצירתי. מומלץ.