• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לפני השינה

לפני השינה

מאת ס.ג'. ווטסון

הביקורת של אאורה

תמונה של אאורה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
לפני השינה

לפני השינה

מאת ס.ג'. ווטסון

הביקורת של אאורה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של אאורה
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2011
סדרה:כתר - מתח
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תום
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“כבר מלראות את הכריכה שלו הבנתי שאני חייבת לקרוא אותו. קראתי את התקציר וזה הוסיף לרצון הזה! ספר מדה”

12/66
ביקורות על לפני השינה
הבאה
מירב
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

כתיבה סתמית לחלוטין, לא יפה או מתוחכמת יותר מרשימה למכולת או תמליל של שיחת חולין, למעשה.
עלילה מגוחכת וגם לא כל כך מותחת. פרטים מייגעים ולא מהנים. ספר גרוע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של דוידי
דוידי
1קורא|גיל ממוצע60|0%נשים

על המבקרת

תמונה של אאורה

אאורה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
75 ביקורות•2 נבחרות•637 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אאורה
אאורה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות75
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה637
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת39ספרות מקורית8מדע בדיוני ופנטזיה7

דיון על הביקורת

3 תגובות
אאורה
אאורה•לפני 11 שנים

דוידי, לא תמיד חכמת ההמונים

היא אמת מוחלטת.
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

אתם צודקים וגם אני, ספר רע.

דוידי
דוידי•לפני 11 שנים

צודקת לגמרי מצד שני הספר מכ ר מיליונים אז כנראה ששנינו הטועים

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אאורה

שידוך חלומי

שידוך חלומי

קרטיס סיטנפלד

לאורך כל קריאת הספר, ההתלהבות שלי היתה כל כך גדולה עד שחששתי שאני פשוט לא אצליח לכתוב ביקורת ראויה לשמה. "זהו, הגיע היום הזה," הרהרתי לעצמי בעודי הופכת עמודים עד שלוש בלילה. "מצאתי את הספר שיפאנגרל אותי עד אובדן שליטה ויוריד את רמת הרהיטות שלי בסולם האבלוציוני לדרגה של יצור קדמוני שיודע להגיד רק 'אומאיגאדאומאיפאקינגגאד'." לא שאין בזה משהו כיפי, אבל זה לא ישרת במיוחד את המטרות שלי להיות המיסיונרית הראשית של הספר הזה. השעה בזמן שאני כותבת את זה היא שלוש וחצי לפנות בוקר, בדיוק הפכתי את הדף האחרון, ואני רואה שליחות אמתית במשימה שלי למצוא את המילים שלי מחדש.

אבל ממה אני אתחיל? אני מקנאה בקרטיס סיטנפלד, קנאה אמתית וצורבת. אי אפשר שלא – ועל מה לא? על היכולת שלה לכתוב את הדיאלוגים שלה אמיתיים כל כך, לצייר מצבים נפשיים מוכרים כל כך, לברוא דמויות שקורמות עור וגידים כה ברורים – עד שאי אפשר שלא לתהות אם היא כתבה על חייה שלה, כי איך אפשר לדמיין סיטואציות כל כך מדויקות ואותנטיות? היא גרמה ללב שלי "לפלוט לבה" מספר פעמים במהלך הקריאה. היא גייסה את מלוא הכעס שלי על האויבים של ליז, ומצבים שבהם היא ספגה מהם מהלומה גרמו לי להיות מוטרדת יותר מכפי שהייתי רוצה להיות. היא גרמה לי לצאת בהצהרה הבאה –

זו האדפטציה הגאונית ביותר שאפשר לכתוב ל-"גאווה ודעה קדומה".

סיטנפלד לא שכחה כלום, וכל הבחירות שלה היו מושלמות. ליז היא ליז, ג'יין היא פשוט ג'יין, והכי טוב? גברת בנט היא לגמרי גברת בנט! צריך להיות רב אמן כדי להצליח לקפל כל כך הרבה אישיות לכל משפט הנאמר בשיחה. רוב הזמן לא הייתי צריכה לקרוא מי אמר כדי לדעת. וצריך להיות רב אמן כדי לכתוב במאה ה-19 דמויות שהאישיות שלהן אמינה ומוכרת גם מאתיים שנה לאחר מכן.
כמו שהשימור היה גאוני, גם השינוי היה – והאיזון ביניהם היה מדויק. סיטנפלד יצרה ציפייה מלהיבה ומהנה עד התמכרות עבור קורא/ת המעריצ/ה את אוסטן: המתח בין הידיעה על קו העלילה שהולך לבוא, לבין הסקרנות באיזה אופן סיטנפלד תשנה ו-"תתרגם" אותו. מעולם לא זכיתי בחווית קריאה כזו, ואני לא יכולה לדמיין הרבה סופרים שהיו מצליחים לעמוד במשימה המורכבת הזו בחן רב כל כך.

לצערי, על אף שהם מלאכת מחשבת בעיניי, כל דבר שאגיד על השינויים שערכה סיטנפלד בסיפור המקורי יהיו בבחינת ספוילר. אני אחתום רק במילים האלה: אם הרומן של אוסטן היה תופעה של ממש במאה ה-19: רענן, משעשע, ערמומי, ביקורתי ומוצף אירוניה – גם סיטנפלד עשתה ככל שביכולתה כדי לתת הופעה ראויה למאה ה-21, ולדעתי היא לא הכזיבה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר

אני מופתעת מאוד שלא התחברתי במיוחד לספר הזה. אם הייתי צריכה להמליץ על פטנט שמסביר איך להרכיב דמויות ועלילה שיגיעו במהירות ובקלות ללב של אאורה, כל כך הרבה מהרכיבים היו מהסוג שהופיע כאן:
- אהבה עמוקה לספרים שמנחה את הכתיבה בלהט דתי כמעט
- גיבורות חצופות ואמיצות, מלאות אהבה לחיים, יצירתיות, אינטיליגנטיות, קשובות ונאמנות לעצמן, ובונוס – שתיהן ניחנו בפתיל קצר במיוחד
- הומור (אפילו צחקתי בקול פעם אחת)
- קורטוב של היסטוריה
שתי מסקנות עוברות במוחי: (1) מתכוני אינסטנט לא עובדים: דרושים עוד רכיבים, וגם – (2) על מנה במסעדה לא חוזרים פעמיים.

זה היה ספר של טרופים, ודבר מלבד אלה. ככזה – הוא היה מתוק מאוד, צפוי מאוד, לא עמוק במיוחד, מעט ילדותי והדהד לי כל הזמן ספרים שבנו אותי בגיל צעיר: האסופית, אבא-ארך-רגליים, פוליאנה. אבל עברתי את הגיל, או שהמקור הוא היחיד שיכול לרגש, ואין סיבה ליצור לו שבלונה.

כמו במקרה של "שוקולד" של ג'ואן האריס, היה לי קשה עם הדיכוטומיה. הטובים הם מקסימים וללא רבב – הגיבורות מושלמות, כפי שתיארתי; הן שייכות לחבורה של אנשים שמסתדרים תמיד אחד עם השני, והמשותף לכולם הוא שהם אוהבים ספרים. האויבים מבחוץ הם האויבים של כל הטובים כאחד, איש לא נרתע מלהביע כלפיהם רגשות שליליים, והם שום דבר מלבד תכונות רעות – מלוקקים, חסרי סבלנות, פטרוניים ושטחיים, או מתנשאים וחובבי טינה, או חטטניים ורכלניים.
וכמובן שסיפור האהבה שבספר הוא הטרופ הפופולרי העולם – שני אנשים טיפשים ועיוורים שיודעים אחרונים על רגשותיהם, ועל רגשות הצד השני, בזמן שכל סביבתם החברתית הקרובה כבר הבינה את זה. אין לי בעיה עם הטרופ הזה, ואני אפילו חושבת שהוא לא בלתי מציאותי, כל עוד הוא מהווה נספח לסיפור חברות סוחף. ולא קראתי דבר קונקרטי על החברות בין ג'ולייט לדאוסיי.

בשורה התחתונה, אני מכריזה עליו בצער כ-"ספר טיסה": קליל, זורם, מלא סוכר – אבל אחרי הכל, עוגיות שוקלד צ'יפס הן לא ארוחה, אלא משהו שחוטפים על הדרך, כשאין משהו משביע יותר לאכול.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
לב המעגל

לב המעגל

קרן לנדסמן

אל הספר הזה נחשפתי בזכות ההייפ המטורף שיש סביבו, ורגע שהבנתי שמדובר בספר ישראלי עם אלמנטים פנטסטיים, הסקרנות שלי התעוררה. השמועות המשיכו להתפשט: הדמויות אמיתיות להפליא, מערכות היחסים הנרקמות ביניהן מתוארות לעומק ובכישרון, ועד מהרה הבנתי שאני חייבת לקנות אותו.


מדובר במציאות ישראלית אלטרנטיבית, עולם מקביל הזהה לעולם שלנו מלבד קיומם של כוחות כישוף. לנדסמן רוקמת את הכישוף אל ההיסטוריה, ההיררכיה והמוסכמות החברתיות, אפילו השפה והסלנג. היא עושה את זה בחינניות וטבעיות, כמעט כבדרך אגב. היכולת שלה מתבטאת בניואנסים הכי דקיקים של היומיום: היא מעצבת את סגנון הדיבור הישראלי כך שישקף את הדינמיקה החברתית של מכשפים מול "רגילים", מהדהדת מאבקים קיימים בכפייה הדתית, ומתכתבת עם הפולקלור היהודי והמסורת המקראית בצורה נועזת ומקורית, בעיניי.


לקח לעלילה זמן-מה לכבוש אותי. בעולם שבו הדמויות הראשיות נרדפות בכל היבט אפשרי של חייהן, מתגבשת אווירה דיסטופית של ייאוש מוחלט. תחושות המועקה והדיכוי לא נשברות לרגע, מעכבות חיבור עם הדמויות. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך סיפור ההתאהבות של גבע, ותחושת התקווה שחיכיתי לה שטפה את העלילה בדיוק במינונים הנכונים. כשזה קרה, הבנתי שההתחלה המרה היתה מדויקת. בין קסמיו הרבים של הספר, זה היה האהוב עליי: הדיסוננס בין המאמצים הבלתי נדלים של החברה ליטול את כוח החיות של מיעוט המכשפים, את חירותם – לבין הטבעיות הפשוטה אך רבת העוצמה שבה גבע וחבריו מוצאים אושר וסיבות לחיות.


אפרט קצת על מציאות הכישוף בספר, כי היא מאוד מצאה חן בעיניי. בין סוגי המכשפים קיימים מכשפי נפש, שמתחלקים לשני סוגים – מכשפי רגש ("אמפתים", או בסלנג, "ריגשיים") ורואי עתיד ("דמוסים"). גבע הוא אמפת, והחברה הכי טובה שלו, תמר, היא דמוסית.
כדמוסית, תמר לא רק חוזה את העתיד (ולא רק עתיד אחד). היא רואה את כל האפשרויות הקיימות, ויודעת בדיוק מה הנתיב להגיע לכל אחת מהן. מעבר לכך – היא יודעת לבחור את ההווה שהיא מעוניינת בו ולהגיע אליו. ככל שגיליתי פרטים על הכוח שלה, הופתעתי לגלות שכוחות החיזוי שלה דומים מאוד לאופן שבו למדתי על מודאליות בקורס לוגיקה. פילוס הדרך במגוון העתידים לא קל כמו שהוא נשמע; לא תמיד כל האפשרויות שאת רוצה שיהיו קיימות אכן קיימות – לפעמים כל העולמות מכילים הווה שאת לא רוצה להגיע אליו. לפעמים ההווה שאת רוצה להגיע אליו נעלם מעינייך מאיזושהי סיבה.
זה עוד דבר שאהבתי בספר: לכוחות הכישוף שם יש שני פנים. זה נשמע נחמד להיות דמוסית, לבחור לך תמיד את ההווה החביב עלייך, אך מה לגבי הווה שאת לא מעוניינת בו ולא ניתן לבחירה? האם את רוצה לדעת עליו מראש? לעיתים את חווה חיזיון מציף וטובעת בו, חוויה כה טראומתית מבחינה נפשית עד שמתאשפזים בגללה במחלקות סגורות. אהבתי מאוד את האמביוולנטיות, האופי הרב משמעי של כישרונות כישוף, והמגבלות ההגיוניות כל כך שלנדסמן הטילה עליהם.




גבע הוא אמפת, וזה אומר שכוחות הכישוף שלו קשורים לרגשותיהם ומצביהם המנטליים שלו ושל הסובבים אותו. הוא יכול להרגיש מה אחרים מרגישים – הוא יכול לגרום להם להרגיש דברים שהוא רוצה שירגישו, או לקלף מהם רגשות כואבים שהם לא מעוניינים בהם. אנקדוטה שהקסימה אותי במיוחד היתה הצורה שבה כוחות הכישוף של גבע דווקא מחלישים את חדות האבחנה שלו, מונעות ממנו לפתח מיומנויות חברתיות. מבין כולם, הגיבורים האמפתיים בספר היו הכי גרועים ביכולת לקרוא אנשים בצורה רגילה, כשהם לא משתמשים בכוח הקריאה העל טבעי שלהם.


הקסימה אותי ההתאהבות של גבע דווקא בגלל שכל כך מאתגר לכתוב על התאהבות של אמפת. לנדסמן הצליחה לעשות את זה בצורה אותנטית שהדהדה את ההתאהבויות ה"רגילות" שחוויתי, שזו העדות האולטימטיבית לכתיבה מוכשרת ומדויקת – ובו זמנית מקורית, שכן עולם הרגש של גבע שונה לחלוטין מזה של אדם רגיל.


אוסיף דבר אחרון: רק כששקעתי בספר באמת, הבנתי כמה חסר לי הנוף הישראלי בספרות, ואומץ לכתוב על עולם ישראלי אלטרנטיבי, שמכיל יסודות על-טבעיים. עלילה שנרקמת ברחובות תל אביב ובפיות דוברי עברית עושה לי משהו שונה; היא מציירת את החיים כאן מחדש, מוסיפה להם אלמנט רומנטי, מוכיחה שגם החום והלחות של העיר הלבנה עשויים להשפריץ נושאי כתיבה, ולא רק סמטאות האבן האירופאיות, הרחובות הסואנים של ניו-יורק או נופיו המומצאים וחסרי הגבולות של יקום אחר.
תודה לך, קרן לנדסמן. אני מצפה לספרים הבאים שלך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
הכוכב הנוצץ בשמים

הכוכב הנוצץ בשמים

מריאן קיז

בספר הזה מריאן קיז איבדה את מגע הקסם שלה.
תמיד קשה לנתק בין הסופר ליצירה, גם כקוראת וגם ככותבת. חשוב לנסות, אבל קשה. קשה לקבל את העובדה שאחת האלילות הספרותיות שלך איכזבה אותך, בזבזה לך שבועות בלהג מייגע על עולמן של דמויות שפשוט בלתי אפשרי להתחבר אליהן. קיז, אלופת הגיבורות השרוטות והמקסימות, הפסיכולוגית האולטימטיבית, החדה והחריפה כל כך – איך אפשר להאמין שהיא כתבה את הדבר הזה?
לפעמים סופרים משופשפים ומתוחכמים מנסים להמציא את עצמם מחדש, וזו טעות. כל הספר הזה הוא טעות. הוא סובל מחוסר עקביות – ולא בצורתו הכיפית, דמויות שלא מעוררות שום אמפתיה, דאוס אקס מכינה מגוחך ופתרונות קלישאתיים להחריד לבעיות במערכות יחסים שונות. מה קרה לה, לסופרת שעשתה לי את השנה? לסופרת שכמו דיברה ישירות אליי, ומדי פעם הוציאה גם ממני את הסופרת?

אוקיי. אז לסיכום: חמישה ספרים מעולים, שריפאו אותי ממכאובים רבים, הצחיקו אותי וטלטלו אותי, וספר אחד שהוא בזבוז של זמן. אני חושבת שאני סולחת לך, קיז, אבל מזהירה את כל המעריצים האחרים – הכוכב הנוצץ בשמיים הוא לא הכוכב הכי נוצץ ברפרטואר של הסופרת האירית הכובשת.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
סושי למתחילים

סושי למתחילים

מריאן קיז

מכיל ספוילרים:

חוק מריאן קיז הופר. הספר הזה פחות טוב מכל קיז כשקראתי עד כה. אולי זה בגלל שזה היחיד שקטיה בנוביץ' (המדהימה!) לא תירגמה. אבל אני בטוחה שזו לא הסיבה היחידה.
הדמות היחידה שמצליחה לעורר אמפתיה זו אשלינג. לה באמת יש סיפור מתוק. והנגיעה העמוקה והרגישה הזאת בנושא של דיכאון היתה כל כך קיזית – אופטימית וריאליסטית בו זמנית, לא להאמין. מקסימה.

אך הפעם, יש לי שני 'אבל' גדולים.
הסיפור של ליסה לא היה משכנע אפילו קצת. מעבר לעובדה שלא היה אכפת לי בכלל אם היא תחזור לאוליבר, אם יצליח לה עם ג'ק – היא לא עברה שום תהליך, לפחות לא תהליך משכנע, בטח שלא חכם. היא פשוט היתה מרושעת לאורך כל הדרך ואז לקראת הסוף קיז הפכה אותה עצובה קצת כדי לרכך אותה. יכולת לעשות קצת יותר, כוכבת, אני כבר מכירה אותך.

אני עצובה שקלודה נהייתה המפלצת של הספר. זה היה מעשה ילדותי, אפשר כמעט לדמיין את קיז מציירת דמות מהחיים שלה עצמה ונוקמת בה. דווקא עד השליש האחרון של הספר, היא היתה דמות מורכבת ומעניינת, וריתק אותי המלכוד המוזר שהיא נכלאה בו בחייה הכביכול-מושלמים. קיוויתי לקרוא אותה בסיפור חכם יותר מהסיפור שבסוף תפרה לה קיז, כדמות משנה של אשלינג ולא כגיבורה אמיתית. אני מניחה שזו לא היתה המטרה של קיז, בסופו של דבר, אבל זה ציער אותי. היה לה המון פוטנציאל.

זה הספר הכי פחות טוב של מריאן קיז, אבל להגיד שאני לא ממליצה עליו?
סיימתי אותו בשלוש ורבע לפנות בוקר, עם סצנה מרגשת וקסומה ופסיכולוגית ומשחררת וקיזית כל כך, ועם חיוך גדול על הפנים.
אני עדיין מעריצה אותך, ושמחה שנתקלתי בך בגיל 24, סופרת אלילה שכמוך. עשית את זה בתזמון הנכון.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
איזה גבר מקסים

איזה גבר מקסים

מריאן קיז

זה הספר הרביעי של מריאן קיז שאני קוראת כמעט ברצף, והמגמה המסתמנת ממשיכה, כמו מעין חוק טבע. כל ספר שלה יותר טוב מקודמו. כל ספר שלה שובה אותי חזק יותר.
אהבתי יותר מתמיד את כל אחת משלוש הגיבורות הראשיות – לולה, הסטייליסטית מלאת החיים; גרייס, העיתונאית החריפה והחצופה; ואפילו מרני, אחותה התאומה, היפהפייה והשבורה. צחקתי לעיתים קרובות עוד יותר (בעיקר בזכות לולה). והבנתי פרט חשוב על מריאן קיז: היא מסוג הסופרות שגורמות לי לרצות לכתוב בעצמי. היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסיפור על חיי. אני לא יכולה לחשוב על משהו שמעיד בבירור רב יותר על הצלחתה לפרוט על מיתר עמוק בתוכי. ולא מצליח להימאס לי ממנה.

מדובר בפנינה פמיניסטית. ב-"צד השלישי של הסיפור" קיז מרומזת, נושפת את האג'נדה שלה בעדינות רבה, רק דרך ג'וג'ו. כאן הספר כולו צועק אותה. הוא גורם לי לחרוק שיניים בתסכול. הוא מעיר בי לוחמת צדק קטנה. איזה נושא לא נכנס לכאן? אל-הורות, אלימות נגד נשים, זהות מגדרית, פוליטיקאיות ונשים עם כוח, יחסי מין, שמרנות, צדקנות, רפואת נשים, מערכות יחסים בריאות וחולות, זנות, אונס, והיחס של התקשורת, החברה, החוק והמשפט לכל אלה.
קיז קצת משחקת עם הראש, משחררת את המידע מתי שבא לה, לא תמיד בסדר הכרונולוגי, גורמת לנו להיות שבויים חצי ספר בקונספירציה מסוימת על אחת הדמויות ואז הופכת את התמונה. היא חזקה בטוויסטים, ובניגוד לג'ודי פיקו – היא דואגת שתהיה להם סיבה עמוקה, ושנהנה מהם עד הסוף. היא מלהטטת במחשבות, היא כמעט פולשנית. אין ספר שלה שלא גרם לי להגיד את זה עליה: היא סוג של פסיכולוגית.

ובונוס: זה שיש הפתעות אדירות לאורך הדרך, לא פוסל את ההנאה בקריאה שנייה. קיז שנונה וכיפית ובסיום הספר מיד חזרתי לדפדף בו בגעגועים. היא סופרת ששווה קנייה, לא רק השאלה. וזהו, זה רשמי: אני מעריצה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
הצד השלישי של הסיפור

הצד השלישי של הסיפור

מריאן קיז

אני חושבת שהתמכרתי. יש משהו בכתיבה של מריאן קיז שמהווה סוג של תחליף לטיפול פסיכולוגי. זה הספר השלישי שלה שאני קוראת, וכל פעם אני חושבת שהנוכחי טוב מקודמו.
מה כל כך נפלא בה? היא מצחיקה, וחדה, וגם כשהגיבורות שלה ממורמרות להחריד הן לא מעצבנות אותי – הן גורמות לי לרצות בעצמי ללכת ולכסח כל אחד מהאויבים שלהן. הן פגומות וכנות ונפלאות, והחיים שלהן לא צפויים בשום דרך.
וקיז... היא אחת הסופרות היותר מקוריות, והיותר צבעוניות שקראתי. היא כיפית אבל עמוקה ומישירה מבט. היא לא קיטשית ולא צינית. היא פמיניסטית, והיא קורצת את העובדה הזאת בחן לאורך כל העלילה. היא נותנת הרגשה שהחיים ארוכים ושיש אלף דרכים להיות מאושר. היא נותנת לי פרופורציות והשראה בנוגע לגישה שעליי לנקוט בה במבטי על חיי. היא סופרת-פסיכולוגית. חוץ מזה, היא כותבת כל כך טוב את היומיום, שהיא נותנת לך הרגשה שהחיים שלך בעצמם הם משהו ששווה לכתוב עליו.

הערך המוסף של הספר הזה ספציפית, הוא החשיפה המרתקת לכל תעשיית הספרים מבפנים. היתה בה ציניות – כלפי מסחריות, כלפי הניסיון לחזות הצלחה – אבל גם המון התלהבות. הרגע הזה שהלקטורית שלך מוצאת יצירה מדהימה בין ים כתבי היד, הרגע הזה שהסוכנת ששלחת לה את כל תקוותיה מתקשרת אליך ואומרת לך שאת שווה מקדמה של שש מאות אלף פאונד ומשנה את חייך. הפעם הראשונה שכותבים עלייך ביקורת באמאזון. הפעם הראשונה שאת אוחזת מצבור דפים בכריכה רכה עליהם כתוב שמך. המלחמה הנאמנה של ג'וג'ו על קריירות הכתיבה של הלקוחות שלה. בספר הזה היה יותר אדרנלין בשבילי מאשר בצפייה בגמר ליגת 2016 עבור אוהדי הפועל באר שבע. לא הפסקתי לחשוב לעצמי כל הזמן – "והחבר'ה האלה עוסקים בכל הנוגע לספרים – למחייתם! זה החלום." חייתי אותו קצת למשך הקריאה.
ועכשיו אני רעבה לעוד מריאן קיז אחד, ופוחדת מהיום שאסיים את כולם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
החברה הגאונה

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

אני שונאת להיות זו שמאוכזבת מספר שהיה סביבו הייפ כל כך גדול. בדרך כלל, אני מגלגלת עיניים על אנשים שמגלגלים עיניים על רבי מכר פופולאריים. אני לא חושבת שזו תעודת עניות. אני לרוב מוצאת את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אוהבים ספר מסוים, מעריכה את חכמת ההמונים, ולא מתביישת לומר, "גם אני התאהבתי."

איפה לא שמעתי על הספר הזה? ואיכשהו, הפעם לא נפלתי בצד הסביר של הסטטיסטיקה. מצאתי את עצמי משתעממת, מחפשת תירוצים לא לקרוא, אפילו מבקשת לנטוש. הבנתי באילו רגעים אלנה פרנטה מנסה לרגש, ולא התרגשתי. הבנתי מה כל כך שובה בדמותה של לילה, ולא נשביתי. פיהקתי בלי סוף, ומחשבותיי גלשו בלי הרף כך שמצאתי את עצמי קוראת פסקאות שלמות בלי להקשיב. משמים!
ומוזר כל כך. זה לא קרה לי שנים. הסופר הנוסף היחיד אולי שעורר היסטריה עולמית ולא התחברתי אליו היה טולקין, והוא הארד קור כל כך שזה לא מאוד מפתיע ולא גורם לי להרגיש יוצאת דופן.

אז נשברתי לפני הסוף, ולמרות שאין לי כרגע אף ספר אחר לקרוא, הפסקתי להכריח ולענות את עצמי רק בשביל לומר שנתתי לו את ההזדמנות המלאה. 200 עמודים זו הזדמנות יפה מאוד. אני משתפרת בזה!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
כולנו יוצאים מגדרנו

כולנו יוצאים מגדרנו

קארן ג'וי פאולר

מה שמתסכל מאוד בלכתוב ביקורת על הספר הזה – ואני בטוחה שתיסכל עשרות מונים את המתרגמת או העורכת שכתבה את התקציר של הספר – הוא שאי אפשר לחשוף כאן את הנושא האמיתי של העלילה, בלי לספיילר להחריד.
ובה בעת אני יודעת שאם אפשר היה לספר מה הנושא – רוב האנשים שאני מכירה לעולם לא היו עומדים בפיתוי לקרוא אותו.

רוב הספר מרהיב בעיניי, באופן עצוב ובודד. כל כולו זיכרון געגועים מתוקים, מהולים בכאב של אובדן. יש בו חמלה כנה ומדבקת כלפי כל יצור שנשמה באפו. מתוארת בו אכזריות משוועת באופן חסר פשרות. וגם סלחנות רבה. ובתוך אלה, שזורה ללא הרף עוקצנות כלפי מדע שמתיימר להציב את האדם כמושא המחקר שלו, וביקורת לא-מרומזת גם על התובנות החמות והטריות ביותר בעולם הפסיכולוגיה. מעניין. מעורר הזדהות רבה. מעורר שאלות רבות ומטרידות, ומרכזן יחסיו של האדם לחי. יחסיו של האדם לאדם.

אני כמעט לא רוצה לציין את זה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אבל משהו – למרות הכל – מרגיש לי קצת מפוספס. זו הרגשה כללית שנוחתת עליי בכמה עשרות עמודים האחרונים. אולי היא נובעת מהעובדה הפשוטה שהרעיון ענק, והספר קצרצר. אולי אני פשוט ממורמרת שהוא ככה מהר נגמר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה

ביקורות נוספות על "לפני השינה"

לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

תחילת הספר מעוררת ציפיה להמשך מעניין, סוחף ומותח. בקיצור, לספר מתח זורם ואסקפיסטי כמו שצריך.
הבטחה לחוד, מציאות לחוד.
אחרי לא הרבה עמודים העגלה מתחילה לקרטע.
העסק נהיה משעמם.
העלילה מעצבנת במופרכותה.
ספוילר זהירות: *כל כך גרוע שנעצבתי כשהבנתי שהתקווה למות הגיבורה לא התממשה*
מה שאמור היה להיות שיא העלילה מבחינת המתח גרם לי לעבור ל MODE קריאה מהירה.
בגלל האקספוזיציה זה לא כוכב אחד.
ואולי בגלל ההבטחה מהפתיחה שלא קוימה בעצם דוקא היה צריך להיות רק 1...

לפני שנה•
★★★★★
•גלילית1
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

ספר עם הבטחה גדולה, שבסופו של דבר מתגלה כתרגיל בסדנת כתיבה שנשען על עלילה מאד לא ברורה, עולות המון שאלות שהן למעשה פינות שהמחבר לא סגר כראוי. העיסוק האמנזיה מעניין ונראה שנעשה לימוד מעמיק של מה שעובר על אנשים עם בעיות מהסוג הזה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה טרחני. לקראת הסוף כבר בא לך להגיע לסוף, להבין איך זה נפתר וזהו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מירב
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

שלום, שמי ס.ג'. ווטסון ואני ניצול של סדנת כתיבה. בעצם רעייתי היא ניצולה, שכן מאז שנרשמתי לסדנה היא ניצלה מטרחנותי. אתם יודעים, כמו כל אדם הנושא בחובו קורטוב של כישרון וחלומות של הצלחה, גם אני הייתי זקוק לזוג אוזניים ופה חנפן שיעניקו לי חיזוקים. מאז שנרשמתי לסדנה, קיבלה אשתי פטור, ידידי לסדנה משמיעים זה באוזני זה את הגיגיהם בכל שבוע, ושלום הבית שב אל מעוננו.
במסגרת לימודנו והתנסותנו בכתיבת טקסט רציף ובעל משמעות, הגיתי רעיון גאוני על אשה שאיבדה את זיכרונה בעקבות תאונה. האמנזיה שלה היא ייחודית, כיוון שמידי בוקר היא מתעוררת לריק של זיכרון וכל זיכרונותיה הם המאגר שצברה עד גיל עשרים. במהלך היום היא חווה חוויות ולומדת על עצמה עד שהשינה מוחקת את הזיכרונות הטריים וחוזר חלילה. למחרת בבוקר היא מתעוררת שוב אל חוסר הידע ואל חוסר האונים שבאי הידיעה.
הרעיון היכה בתדהמה את כל המשתתפים. זכיתי לסופרלטיבים מקיר לקיר וכך התחלתי לכתוב את הספר הטרחני וחסר הכישרון שאתם אוחזים בידיכם.
משתתפי סדנה הם התומכים הנלהבים ביותר. ראשית, הם עצמם מוכשרים רק באופן מינורי, כך שכל הבזק של כישרון, חובבני ככל שיהיה, נדמה להם כמו זינוק מטאורי של כוכב חדש. שנית, כל מחמאה היא בבחינת רפד אותי ואני ארפד אותך. אלא שבשעה שאנחנו נישאים על גל החנופה, אנחנו שוכחים כי יש להתייחס אל המחמאות כאל כרעי תרנגולת.
למזלי הטוב, מנחה הסדנה, גם הוא סופר בהתהוות, שמילא אינספור מגירות בדפים שלא ראו אור יום. המנחה, נכנה אותו בשם ג'ון, הוא בעל קשרים מגוונים בהוצאות הספרים. הסוכנים מכירים אותו בתור היוצר הכי נדחה שחי כיום בבריטניה. שנים עשר כתבי יד הוא הגיש לסוכנים שהגישו למו"לים ונדחה. לא על הסף, כי להידחות על הסף זהו סוג של נחמה: כתב היד שלך אפילו לא הגיע לעורך ונעצר בדרך על ידי לקטור בור ועם הארץ, אלא דחייה מוחלטת, לאחר קריאה של לקטור או אפילו של סגן עורך. משמע: אדוני, הזבל שלך יגרום לכריתת יער גשם. למען האמת, בהתחשב בעובדה כי כל כתב יד נשלח לכל הוצאות הספרים בארצות אנגלוסקסיות, מכתבי הדחייה עצמם גרמו לכריתת עץ או שניים.
ובכן, ג'ון, המנחה שלי, החליט למחול על כבודו הנרמס ולבקש מהסוכן שלו להציג בפני המו"לים את הרעיון הגאוני שלי, על האשה והאמנזיה. אני מעדיף שלא לפרט את מספר מכתבי הדחייה שקיבלתי אני, אבל הוצאת ספרים אחת עמדה על הפוטנציאל הגלום ביצירת הבוסר שלי וחתמה אתי חוזה.
מכאן והלאה התגלגלה ההצלחה כמו סלע במורד הר תלול, רק להיפך כמובן. מיליוני העותקים שנמכרו הם ההוכחה כי גם לספר בינוני יכול להתרחש איזה נס.
פסגת ההצלחה שלי הן זכויות ההסרטה שנמכרו לרידלי סקוט. כמובן שבמאי בסדר הגודל שלו מסוגל להפיק יצירת מופת גם מקש וגבבה כשלי, אבל האחוזים שלי יבטיחו את החינוך הפרטי של ילדי. אני לא תמים לחשוב שסקוט יניח לי לכתוב שורה בתסריט, וככל הנראה הוא גם ישנה את תוכן הספר ויוציא את המוץ מן התבן, כמו שאומרים, אבל מה אכפת לי, לנצח אני אזכר כמי שכתב את הספר שעל יסודותיו בויים סרטו של רידלי סקוט הגדול.
ואם אתם רוצים לקבל מידע נוסף על הספר, אוכל לתת לכם רק רמזים, שהרי מדובר בספר מתח (שלא כל כך מותח, אני מודה). הגיבורה שלי, כריסטין, תמחזר יום יום אותו סיפור ותשחזר בעזרת בעלה והרופא שלה את סיפור חייה הנשכח. נשמע נפלא, נכון? אז זהו, שלא. עד שיגיע הסוף שימתח אתכם קצת, אתם תרגישו שלקרוא את הספר הלעוס שלי, זוהי פעילות מעייפת לא פחות מאשר להיות נשוי לכריסטין וללמד אותה מידי יום מי היא.
הבעייה העיקרית שלי היא, שבתור סופר מצליח אני כבר לא יכול להשתתף בסדנאות. ועכשיו, נטול סדנה ונטול מנחה אני מרגיש כמו תינוק שמשליכים למים. רעייתי המסכנה שוב צריכה להאזין לפירות יצירתי ואני יודע שיתכן כי לפני השינה יהיה פרץ הכישרון היחיד שלי. מה חבל!
שלכם,
ס.ג' ווטסון (וכדי שתהיו במתח, לא אגלה לכם מה המשמעות של ראשי התיבות של שמי!)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אפרתי
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

וואוו ספר נדיר ומיוחד,הייתה לי חוויה נפלאה לקרוא אותו.
כרסטין בחורה בסביבות גיל הארבעים,חולה במחלת האמנזיה,
שנים רבות.
כל בוקר שכרסטין מתעוררת,נבהלת מעצמה איך ומי הדמות שלפניה במראה!
כמו כן מי האדם שישן לידה במיטה?
ואז בן זוגה מתחיל לספר לה מי היא.
עד שהיא מכירה רופא בשם ד"ר נאש,שהוא חוקר את המחלה,
ד"ר נאש מציע לכרסטין לנהל יומן וכל יום לפני השינה לכתוב בו מה עבר עליה ביום לפני.
ואז כרסטין מתחילה להיזכר בדברים שהיו בעברה האפל.
ומפה הספר מתחיל להוביל אותנו להמון מקומות אפלים.
ספר מיוחד במינו כתוב בצורה מיוחדת וזורמת.
ממליצה עליו מכל הלב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

ספר מותח ומהנה קראתי בנשימה עצורה מחכה לראות מה יקרה בסוף. בתוך כל המתח לפעמים לרגע היה נראה לי שפרטים אולי לא מתיישבים אבל מה זה משנה. נהינתי מכל רגע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אריאלה
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

קראתי לפני הרבה שנים. זכור לי כספר מצוין. אני ממליץ עליו כל הזמן בחנות בה אני עובד (סיפור חוזר). גם ראיתי את הסרט. בקיצור - מומלץ מאד!

נדב.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•נדב11381
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

דמיינו את החוויה של כריסטין: כשהיא מתעוררת בבוקר - כל בוקר - היא אינה מזהה את החדר בו היא חיה, ולא את האיש שוכב לידה במיטה. לפעמים כשהיא מתעוררת היא ילדה, לפעמים היא אשה צעירה, ואז, כשהיא מסתכלת במראה היא מזדעזעת מול האשה בגיל העמידה הנשקפת אליה. ועל בעלה להסביר לה בכל בוקר שהיא בעצם בת 47, והם נשואים באושר מעל עשרים שנה, ותאונת דרכים לפני שנים השאירה אותה במצב הזה.

הרעיון של הספר הזה הוא גאוני: התאור של אמנזיה מוחלטת - מצב בו נפגע הזכרון לטווח ארוך - זה האחראי על "איכסון" כל תולדות חיינו וגם הזיכרון לטווח קצר - זה המזכיר לנו מה אכלנו בבוקר, מי האיש אותו פגשנו על השביל לפני שעה, ואיזה סידורים נועדו להיום - פגוע גם הוא. מה שנשאר הוא רק קליפה של אדם: הגיבורה תלויה בכל באנשים שיספרו לה מי היא, מה היא אוהבת לעשות, וידרשו אהבה ואמון בתמורה.

הרעיון, כמו שאמרתי גאוני. אבל הספר כלל לא: חלקו הראשון המתאר את מצבה של כריסטין מרתק בתחילה אבל מתחיל לעייף אחרי זמן קצר. חלקו השני הוא סיפור מתח אבל מהבחינה הזו הוא אינו אמין וככל שמתקדם הסיפור מצאתי את עצמי אומרת "נו, באמת!" יותר מפעם אחת, מה גם שאפשר להבין את הפיתרון מאמצע הספר בערך.

לסיכום: ספר סביר, כתוב בסדר. הפרק הראשון מרתק. אבל הסופרת - שזה לה ספרה הראשון (והוא, כמו שכתוב מאחור, תוצר של קורס לכתיבת רומן...) לא הצליחה להפוך את כישרונה לספר משמעותי. אפשר לקרוא. אפשר גם לוותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

"נולדתי מחר
היום אני חי
אתמול הרג אותי"
(פרוויז אוציא)

כל בוקר מתעוררת כריסטין ומגלה כי 20 שנה מחייה נמחקו.
כל בוקר מתעוררת כריסטין ומגלה כי היא שוכבת במיטה זרה ולצדה גבר לא מוכר.
כריסטין סובלת מאמנזיה לאחר תאונה, כמידי בוקר כשהיא מתעוררת אין היא יודעת מי היא והיכן היא, היא רצה לחדר הרחצה בפחד ושם מגלה תמונות שעוזרת לה להבין שבעצם היא איבדה את זיכרונה, והגבר ששוכב לצדה הוא בן בעלה. כל יום נאלצת היא להתמודד עם הלא נודע ולימוד יומי מחדש. בהמלצת הרופא המטפל בה מנהלת כריסטין יומן בו היא כותבת את אשר עובר עליה במשך היום, מדי בוקר מחייג הרופא ומזכיר לה לקרוא ביומן. זו הדרך היחידה שלה לשרוד וכלי עזר לפתור את חידת חייה. הרופא לקח את המקרה כפרויקט וחשוב היה לו להצליח , מטרתו הייתה להחזיר לה את זיכרונה. ד"ר נאש לקח אותה למקומות מעברה , הוא טען שהתמודדות עם טראומת העבר יכול לשמש כקרש קפיצה לטיפול באמנזיה. הקריאה המחודשת כמדי בוקר ביומן גרמה לה לחשוד בכל אחד מהסובבים אותה. הסיפור מסופר בדרך שגרמה לי להזדהות עם הקושי של גיבורת הספר ולהבין את מצבה ומצוקתה. הספר תופס תאוצה בשליש האחרון והופך למותח ומסקרן.

"......זה כמו למות כל יום, אני יודעת שהלילה אלך לישון ומחר בבוקר אתעורר ושוב לא אדע דבר , וכך גם מחרתיים ויום אחרי יום וכן כך לנצח. אני לא מסוגלת לעמוד בזה. אלו לא חיים, זה רק יום, קפיצה מרגע לרגע בלי לדעת כלום על העבר ושום תוכנית לעתיד ...." (עמ' 197).
אהבתי את הספר, ממליצה על קריאתו.
קארן

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קארן
לפני השינה

לפני השינה

ס.ג'. ווטסון

לראשונה מאז הצתרפתי ל"סימנייה", אמליץ לכם לא לקרוא את הביקורת הזאת- הנוכחית שלי, אם יכולתי להמליץ גם לא לקרוא את ביקורת חברי כאן מתחת ובמעלה הדף, הייתי עושה את זה. אבל אני לא יכול, מי אני שיגיד לכם לעשות את זה? אה, אתה עדיין קורא? למרות שהמלצתי שלא. בסדר, אני מבין, לפעמים אני מסתכל על עצמי גם כאדם עקשן. כעת אמשיך: ספרי מתח תמיד היו בתחילת המדף אצלי, אתם יודעים, אלה ספרים שמעבירים משמרת. חלק מקוראי הביקורות עלולים לומר שזאת ספרות בעלת נוסחה, סוגה שתפקידה רק למכור. אבל אני חושב שכשאנחנו נפסיק להיות פה, הספרים האלה ימשיכו. נראה שבשנים האחרונות אמנזיה מעסיקה תסריטאים הוליוודים ומשם הדרך לעיסוק בנושא תחת רומנים כתובים, הופכת קצרה. זוכרים שאמרתי לכם לא לקרוא? יפה, הדמות הראשית בספר אינה זוכרת דבר מימיה ומתעוררת בתקופות שונות בחייה, בקולנוע היו משתמשים בכל הכלים האפשריים להעביר את התפיסה הזאת. ברומן, ישנה סוף סוף הזדמנות אינטלגנטית להתל בקורא, מלבד המתח לגרום לו להרגיש הוא לא זוכר דבר ממה שקרא, לגרום לו להפוך דפים כשחכן. אך במקום זה, הרומן הנפלא הזא מחופש לספרות עקרות בית, רק מה שחסר שהעלילה תתרחש בארה"ב אבל למזלו של ווטסון הוא בחר בדוברי אנגלית מהממלכה המאוחדת. בדיוק כמו שאמרתי לכם לא לקרוא את הביקורת כך גם הדמות הראשית ממשיכה להאמין בחיה למרות שהיא לא צריכה, סקרנות. טימטום..אני לא יודע..גם אני המשכתי להאמין כמוה וכן חברים, נפלתי בפח. נמתחתי כמו מסטיק, ויתרתי על בילויים, עבודה כדי לסיים עוד ועוד שורה מהספר הזה. וכשסיימתי. ידעתי שהייתי רוצה שהספר הזה יגרום ליותר הרהור, יגרום לי לשכוח גם..יהפוך את סיפור חיי לשאלה, כמו מי שרואה את "המטריקס" בגיל 12. במקום כל זה. אני רק מחכה שאקום מחר בבוקר ואשכח את כולו. נכון כבר שכחתם שביקשתי לא לקרוא את הביקורת?, למרות הכל - קראו. רק תוסיפו לכם מחשבות משל מעצמכם- הספר לא טרח לעשות כך. לילה טוב

לפני 13 שנים•עומרי
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“על פניו אין ב"לפני השינה" פשע. יש בו אישה חולה, פגועת זיכרון, בעל שמנסה להגן ורצף זמן מתעתע. כריסטין”