ביקורת ספרותית על החברים שלי מאת עמנואל בוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 בינואר, 2015
ע"י Malina


נתן זך כתב פעם כי "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה". אני אמנם אוהבת את השירה הזה ובכלל את המילים של זך, אך בכל זאת רוב הפעמים אני לא מסוגלת לצלוח את שלוש המילים הראשונות. תמיד אני נעצרת שם, לא מבינה, תוהה. כי מה זאת אומרת "כשבדידות אינה פחד"? הרי בדידות היא היא הפחד עצמו. מהחיים, מאנשים, מחששות, מחוסר בטחון ומבוכה, ואולי בעיקר מעצמנו.
זה עניינה הרי של הבדידות. לא האחרים, אלא העצמי, על זרותו הנוראית והאפלה. אולי זה גם עניינו של הספר הקצר והנפלא של עמנואל בוב (Bove).
הכותרת נשמע לרגע כמו כותרת חיבורו של תלמיד בכיתות הנמוכות של בית הספר (ואולי אפילו מזכיר בשמץ את החיבורים של פריץ קוכר לואלזר), אך בספר הזה אין בכלל חברים בעצם. יש שמות, אנשים, ניסיונות. אבל הם דומים מדי לאופן המחפיר בו התנהגה המטרייה שקניתי ברחוב אלנבי בעשרה שקלים בשבוע שעבר, בסופה הגדולה.

אולי כי הבדידות היא עמוקה ומפחידה כל כך, אבל בה בעת כמעט מימית, שטוחה. הרי כולם רואים מי בודד ומי לאו (או לפחות כך חשים הבודדים, והבודדות כמובן) גם המילים של בוב שטוחות, ישירות, כמעט פלקטיות. הוא כותב על מה שמתרחש, אבל דבר אינו מתרחש. ואיכשהו בקו התפר הזה בין ההמון של פריז לחדר הריק שלו, בין המציאות החיצונית לאיזה שהוא ניסיון לחפור פנימה הוא מצליח להוציא ספר קצר, מדוייק, עצוב, נכון.

אני לא בטוחה אם הסיום טומן בחובו קמצוץ של גאולה, או אולי בדיוק להפך. דבר הרי לא השתנה בחייו של הגיבור והוא נותר לבד. אני תוהה אם חיי כקוראת השתנו עם תום קריאת הספר. זה נשמע דרמטי, אבל האם לא כל ספר שאנו קוראים משנה בנו משהו, ולו קטן? אפשר לשאול את השאלה הזו גם לגבי אנשים. אבל אם אני קוראת את הספר הזה כאן, סימן שיותר ספרים הטביעו בי חותם מאשר אנשים.

האם הטקטס של בוב מוכיח שגם כאשר בדידות היא פחד, נולדת שירה? אני לא בטוחה. האם אפשר לקרוא לאמת שירה, בכלל? אולי צריך להפוך את המשוואה על פיה ולומר שכשבדידות היא פחד, פשוט אין ברירה. הייתי אומרת שכולנו כל כך בודדים, אבל הרי אין שום "אני" ב-"אנחנו" ואני, אני הרי כל כך בודדה.
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ