ישעיהו קורן

ישעיהו קורן

סופר


1.
"קורן הוא הטהור בפרוזאיקונים העברים החיים כיום" (בני ציפר, 'הארץ')... "כמעט כל סיפור שיצא מתחת ידו הוא יצירה עזה ומורכבת... האם קורן הוא הסופר הגדול המוחמץ של דורנו?... מה שברור הוא שקורן סופר מקורי לחלוטין, שהמציא נוסח כתיבה שאין דומה לו בספרות העברית" (עידן לנדו, 'הארץ'). קורן הקדים את זמנו. הרומאן הקצר 'לוויה בצהריים' נכתב כשהגבול עוד עבר לא-רחוק מכפר-סבא, אך דומה שהיום, בשנות ה-2000 – לאחר התנועה של ההיפֶּר-ריאליזם בציור ובפיסול, עם השתהות העין על פרטים ברֶזוֹלוּציה גבוהה – בשלים הקוראים להעריך את הגאונות והנועזוּת של הרומאן הזה, שהספריה החדשה מוציאה מחדש. ולא שחסרים אירועים דרמטיים ברומאן. הקוראים בעקבות העלילה – מרגע שיגיעו לחלקו השני של הספר, לא יוכלו להניחו מידם. אשה שוכבת עם חייל שהיא בקושי מכירה, ילד בן עשר מגלה אותם ונעלם, וגורלו יתברר רק לאחר חודשים רבים. דומה שלפנינו דרמה של כמיהה למגע אנושי, ושל אשמה גדולה, המוכחשת ומוסטת לאשמה קטנה. אבל העלילה הדרמטית מוצפת ברומאן של קורן במלֵאוּת של פרטים קטנים, מוחשיים והתנהגותיים. אנו מנסים למצוא בתוכם עלילה נסתרת, תועים כמין שרלוק הולמס האוסף פרטים סמויים שנראים לו מהותיים, אך אף-פעם אינו מקבל אישור סופי. הספר אינו מודה. הפואטיקה של קורן כמו אומרת שהדרמות הגדולות, ובמיוחד אלה הנפשיות-רגשיות, הן פרי סלקציה מרדדת ומסלפת, המפשיטה אותן מתוך שפע פרטיה של מציאות אדישה באקראיותה. הניקיון שלו קורא תיגר על כך, באמצעות הינזרות גדולה מדיווח על רגשות, ובכך שאינו מאפשר לפענח את המניעים ואת הכוונות הגדולות של הדמויות. דמויותיו של קורן פשוט מתנהגות ושותקות. האם הן שרויות בהכחשה? מדחיקות? מעלימות? משקרות? לא-יודעות? הקוראים נותרים עם תחושות החשד, אי-השקט, המועקה, החרדה – וגם עם דפיקות-לב ועם התפעמות עזה מיופי שאין לו שם. הספר ראה-אור לראשונה ב-1974 (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה). בהמשך הכניס המחבר שינויים ותיקונים אחדים והנוסח המתוקן נדפס ב-1989. הספריה החדשה מגישה נוסח זה, בהדפסה חדשה, לדור חדש של קוראים. ישעיהו קורן הוא זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008, "על מכלול יצירתו בסיפורת, ועל כתיבתו הריאליסטית, הצלולה והמדויקת"....

2.
חמש-עשרה שנה לאחר שאזל מן החנויות רואה-אור מחדש הרומאן 'לוויה בצהריים' מאת ישעיהו קורן, זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008 קורן הוא הטהור בפרוזאיקונים העברים החיים כיום" (בני ציפר, 'הארץ')... "כמעט כל סיפור שיצא מתחת ידו הוא יצירה עזה ומורכבת... האם קורן הוא הסופר הגדול המוחמץ של דורנו?... מה שברור הוא שקורן סופר מקורי לחלוטין, שהמציא נוסח כתיבה שאין דומה לו בספרות העברית" (עידן לנדו, 'הארץ'). קורן הקדים את זמנו. הרומאן הקצר 'לוויה בצהריים' נכתב כשהגבול עוד עבר לא-רחוק מכפר-סבא, אך דומה שהיום בשלים הקוראים להעריך את הגאונות והנועזוּת של הרומאן הזה, שהספריה החדשה מוציאה מחדש. הקוראים בעקבות העלילה – מרגע שיגיעו לחלקו השני של הספר, לא יוכלו להניחו מידם. אשה שוכבת עם חייל שהיא בקושי מכירה, ילד בן עשר מגלה אותם ונעלם, וגורלו יתברר רק לאחר חודשים רבים. דומה שלפנינו דרמה של כמיהה למגע אנושי, ושל אשמה גדולה, המוכחשת ומוסטת לאשמה קטנה. אבל העלילה הדרמטית מוצפת ברומאן של קורן במלֵאוּת של פרטים קטנים, מוחשיים והתנהגותיים. אנו מנסים למצוא בתוכם עלילה נסתרת, תועים כמין שרלוק הולמס האוסף פרטים סמויים שנראים לו מהותיים, אך אף-פעם אינו מקבל אישור סופי. הספר אינו מודה. דמויותיו של קורן פשוט מתנהגות ושותקות. האם הן שרויות בהכחשה? מדחיקות? מעלימות? משקרות? לא-יודעות? הקוראים נותרים עם תחושות החשד, אי-השקט, המועקה, החרדה – וגם עם דפיקות-לב ועם התפעמות עזה מיופי שאין לו שם. ישעיהו קורן הוא זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008, "על מכלול יצירתו בסיפורת, ועל כתיבתו הריאליסטית, הצלולה והמדויקת". 'לוויה בצהריים' ראה-אור לראשונה ב-1974 (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה). בהמשך הכניס המחבר שינויים ותיקונים אחדים והנוסח המתוקן נדפס ב-1989. נוסח זה רואה עתה אור לראשונה בספריה החדשה, לדור קוראים חדש. ...

3.
``העומדים בלילות`` הוא ספרו הרביעי של קורן. במרכזו הנובלה ``שט`` - סיפור גדול, עז ונוגע ללב, המשתקע של על שלושה דורות ועשרות שנים. ``שוט`` הוא גולת הכותרת של כתיבתו של קורן עד כה: סגולות כתיבתו מאירות כאן במלוא כוחן. אין ספק שנובלה זו מבססת את מעמדו של קורן בשורה הראשונה של הסיפורת הישראלית. זהו סיפור אהבתם הטרגית, חסרת המלים, של זוג מוגבלים, חוסי מוסד; ולא פחות מזו סיפור חייו של נוח קלוסקי, הסב, שכל כיסופיו מתמצים כביכול בלהפוך מעגלון לנהג בחברת הובלה - ושהקשר הסמוי, רב האמפטיה והשתיקה, בינו לבין נכדו המפגר פורץ דווקא במעשה אלימות קיצוני: ושמא זה סיפור אהבתם - הבלומה, שהם מוותרים עליה - של איתן ספקטור ורוחמה שוורץ. הפרשה האחרונה דווקא הואפלה ברובה. כמעט כל סיפור של קורן, בכל ספריו, כולל רמזי סיפור אחר שכמו נמחק מתוכו, הבא למסגר ולהדגיש את מה שנותר - ומה שנותר כאן הוא הכמיהה של איתן ורוחמה למגע רגשי, והרתיעה, והוויתור. בסופו של דבר מה שחשוב הוא הדבר המאחד את כל הפרשיות, שאינן אלא וריאציות זו של זו. בנכבי תודעתו של איתן מתערבבת אהבתו של הבחור המפגר עם כמיהתו שלו כילד (האמנם רק בדמיונו שלו?). דרך מסירת הסיפור - הקופצת בין דמויות וזמנים, ולרגע מביאה גם את הקורא לערבב דמויות וזמנים - גם היא מטעימה את הקבוע בעולמו של קורן, מעבר לדמויות ולדורות, את מה שנצחי כמו בית הקפה של קסוס. והמלאות הריאליסטית של קורן מתוזמרת להפליא בפרטים חוזרים, אך בלי תחושת מלאכותיות. בכל סיפורי המושבה הקבועה של קורן, שבספר הזה ושבספריו האחרים (``לוויה בצהריים``, ``יונים לא עפות בלילה``), וגם בסיפורי הצבא שלו, שולט הקבוע והלא משתנה, וגם השינוי ו``הקידמה`` אינם אלא וריאציה. המרחב של קורן, שהוא גם מטאפורי, מלא עזובה, גרוטאות, התפוררות ובליה, ושוב ושוב אבק ועשן שמכסים את הכל. הדמויות הן נכספים בלומים, המנסים לשווא לחרוג מן הסגירות הלא ניתנת לשינוי. הנסיון האנושי הוא ליצור מגע וקרבה, להגשים חלום (הנראה כחלום קטן של פינה שקטה), למצוא מקום לרגש משוחרר, להושיט יד דרך סייג או גדר. אבל לא נותר אלא ``לתפוס את גרגירי האבק שהיו שטים על אלומות האור`` או לחטוף רגעים דו משמעיים של חסד, כש``אלוהים עוצם את עיניו``. כי הפריצה (של רגש, של מגע וכו`) חסומה, בלומה, מוסטת, מכוסה באבק העזובה והשגרה. היא תמיד בתוך השתיקה, במצב של ``כלוא``, בתוך ``אותן שיחות שמתנהלות במשך שנים``, בתוך המונוטוניות. הרגש המוסתר מאחורי היפוכו, מאחורי ניתוק, קשיחות, ניכור או תוקפנות. ומי שמגיע אל הבריכה הרומנטית טובע בה. זוהי מציאות של בורות מורעלים וקומוניקציה בחול. אמפטיה אנושית תתגלה בה באמצעות טיפול בחמור פצוע, והגיצים שבה הם גיצים של קרח. המסלול מילדות לבגרות הוא מסלול של הקשחות ומעבר לכמו אדישות ומחיקה - מעבר מבלום בטרם הבשלה לבלום לאחר בליה חלקו הראשון של הספר מביא לראשונה של ``שוט``, בצד סיפורים שנכתבו לא מכבר, או כאלה שכתיבתם החלה בשנות השישים והושלמה לאחרונה. חלקו השני הוא מהדורה חדשה של ``מכתב בחולות``, ספרו הראשון של קורן (1967). עיקר התיקונים שבמהדורה זו אינם אלא חזרה לנוסח המקורי של המחבר. לקורא ניתן אפוא לעקוב אחר התפתחותו של קורן, אבל גם לראות כיצד ההישג הסגנוני הגדול שלו - שהיה בזמנו כיוון יוצא דופן - מתקיים כבר מראשית דרכו הספרותית....

4.
`יונים אל עפות בלילה` הוא ספרו השלישי של ישעיהו קורן; קדמו לו הרומאן `לוויה בצהריים` (1974) וקובץ הסיפורים `מכתב בחולות` (1967). הסיפורים שבספר זה נכתבו בשנים 1988-1963. הופעת ספר חדש של קורן, 15 שנים לאחר ספרו הקודם, עשויה להזכיר שקורן הוא אחד מבחירי המספרים שלנו, והאנטי תיזה שהעמיד בזמנו סגנונו הסיפורי אל מול דרך המלך של הסיפורת העברית הישנה, העמוסה לעייפה, מקרבת אותו דווקא אל כמה מן המספרים הצעירים של השנים האחרונות. המודרניזם של קורן בנוי על ``הזרתם`` של מרכיבים ריאליסטיים, על קצנה הנוסכת בהם איכות כמעט סהרורית. העולם של הסיפור כמו הועבר דרך משתק; חללים הואפלו; גילויים חיצוניים של רגשות - הוקהו; דיבורים של מה בכך מכסים על שתיקות גדולות; יש השתהות קיצונית בפרטים חיצוניים, בתיאורים מדוקדקים, ``נייטראליים``, שדווקא הם תורמים לניכור ולתחושת הדכדוך. ``הדר תנועתו של קרחון בא לו הודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים``, כתב המינגוויי. הסיפור של קורן כמוהו כקרחון כזה. כמעט תמיד יש בו אירוע דרמטי, סנסציוני, שהואפל, הוזז הצידה או שוקע מתחת לפני המים. הרצח, השוד ופרשת הסמים ב``חליפת השבת של שניידר``, הריונה של לבנה וההפלה ב``המטריה שבתמונה``, אהובתו של המורה בווימר ב``המורה לטבע`` - הם אך כמה דוגמאות מתוך רבות. כל סיפור של קורן כולל רמזי סיפור אחר, שכמו נמחק מתוכו. לפעמים שילובה של נקודת התצפית עם אי הידיעה של אחת הדמויות אחראי לכך. לפעמים ניתן להשלים את הסיפור ``המחוק`` מתוך מה שנשאר ולפעמים הוא בלתי מוגדר בחלקו; ולעיתים הוא אף עשוי לחמוק מראייתו של קורא מהיר. הסיפור ש``נמחק`` בא להדגיש את מה שנותר, למסגר את מה שחשוב באמת לסיפור. בכל סיפור של קורן מציאות ``עזובה``, מאובקת, חסרת מוצא, בשולי השוליים של הצבא, המשובה או הכרך. הנסיונות לחרוג מן העולם הסגור, הלא ניתן לשינוי, נכשלים כולם. ומה שעומד במרכז ההווה הסיפורי הוא נסיון מהוסס, מכוסה, ליצור מגע אנושי, לבטא רגש, לקיים חסד של אחווה אנושית, לבנות קירבה. בכך עסוקות דמויותיו של קורן, לפעמים בלי ידיעתן. כי ביטויי הקירבה לא רק מסותרים מאחורי ענייניות, קשיחות ויובש חיצוניים. לפעמים הם מוסתרים דווקא מאחורי מעשים של ניתוק או תוקפנות, מוסטים אל אפיקים צדדיים, ולרוב הם קשר מעקב אחר דמות אחרת בלי ידיעתה. לפעמים החסר האנושי מעומעם בבחירה אכזרית: ``אי אפשר היה להציל את שניהם בבת אחת``. קירבה אנושית כסויה ובלומה היא הנושא של הקובץ הזה. התיאור המשתהה, ההצפה של הסיפור במלאת של פרטים צדדיים, ``חופשיים``, מאפשרים, לאמיתו של דבר, מארג סמיך של פרטים אנאלוגיים, של מציאות שבמבט שני היא בנויה מאוד. היא מאורגנת בריתמוס של חזרות על פרטים המתקשרים למרכז. למשל, הקשר בין הלימון להריונה של לבנה, למשל, הקשר בין משחק הדומינו הנצחי (``אפשר לחבר שתי אבנים רק כשיש ביניהן מספר אחד משותף``) לבין אהבתו הנואשת של קריספין לרות. אבל פרטיו של קורן הם קודם כל פרטים מלאים כשלעצמם. אין הם שלטים ריקים ברוח. ולכם, כמה חזק אצל קורן, הנמנע מן הנושאים ``הגדולים`` של ישראל, רגע בודד שבו הוא ספק מתקרב אליהם: גילוי שני המטבעות הנדירים של ברזני - ``מטבע שהיו לו שני צדדים שהם אחד. פלסטיין``. ועוד מטבע, ש``משני צידיו... היה טבוע ענף דק וזקוף של עץ זית...``....

5.
6.
7.
8.
9.
לוויה בצהריים' הקדים את זמנו: כתיבתו הסתיימה ב-1967, אבל רק כעבור כרבע מאה – לאחר תנועת ההיפר-ריאליזם בציור ובפיסול, עם ההשתהות שלה על פרטים ברזולוציה גבוהה – יכלו הקוראים להעריך את המקוריות ואת הנועזות של הרומאן הזה, שאין דומים לו בספרות העברית, רומאן שהספריה החדשה וספרי סימן קריאה מוציאים שוב ושוב מחדש. שורה של אירועים דרמטיים רוחשת לאורך הרומאן. דומה שלפנינו דרמה של כמיהה למגע אנושי, ושל אשמה גדולה, המוכחשת ומוסטת לאשמה קטנה. אבל העלילה הדרמטית מוצפת ברומאן של קורן במלֵאוּת של פרטים מוחשיים והתנהגותיים, מלַווים או שולִיים. בהגדלה הזאת נראים כל פרטי המציאות כשווי-ערך. אנחנו מנסים למצוא בתוכם את העלילה הנסתרת, ותועים כמין שרלוק הולמס האוסף פרטים סמויים שנראים לו מהותיים, אך אף-פעם אינו מקבל אישור סופי. הספר אינו מודה. הגר, אשתו של טוביה, קושרת יחסי ידידות עם יפתח בן העשר, בנה של השכנה. יחד הם מסתובבים בשטחים הפתוחים שסביב כפר-סבא, סמוך לגבול (לפני מלחמת ששת הימים), מתחקים אחרי חייל שאיבד מימייה. תוך כדי כך, בשקט, נאסף ומצטבר מתח עז, שסופו מר. קורן אינו מדווח על הרהורים ורגשות של הדמויות בספר, ואינו מספק הסברים להתנהגויותיהן. גם דיבוריהן לקוניים ועוקפים את "העיקר". אבל הקוראים, העוקבים אחרי הסצנות המינוריות אך הטעונות כל-כך, ומנסים לפענח את המתרחש בנפשן של הדמויות ולהבין מה בדיוק אירע, חוֹוים חשד, אי-שקט, מועקה, חרדה – יחד עם התפעמות עזה מיופי שאין לו שם. "ספרי סימן קריאה" שבים ומפרסמים, למן תחילת דרכם, מהדורות חדשות של 'לוויה בצהריים' (1974; 1989 עם שינויים ותיקונים של המחבר; 2008 בספריה החדשה בכמה הדפסות; המהדורה הנוכחית – 2014 – כמחווה לסרטו של אדם סנדרסון על-פי הרומאן). בשנות השבעים נראתה לנו הפרוזה של קורן – וכמוה הסיפורת של יהושע קנז, יעקב שבתאי, חנוך לוין ויוסל בירשטיין – פרוזה אחרת, חדשה, החורגת "מדרך-המלך הסלולה של הסיפורת המצויה" באותם ימים; פרוזה חופשית מן "הסד העגנוני ורחוקה מגינוניו", שאינה "מעשה-תשבץ של משמעויות", ואין בה "מערכות-רמזים עמוסות לעייפה" (מתוך הפתיח ל'סימן קריאה' 1, 1972). הרומאן של קורן כמו חיכה לנו מ-1967, והצטרף לקו הספרותי שביקשנו לטפח. גם היום, מול תופעות ספרותיות אחרות ששיגשגו בינתיים, אנו אומרים: שימו לב לספר הזה. מצפה לכם חוויה נדירה. ...

10.

לוויה בצהריים. שם הספר מרמז על צער אינטימי, על סיפור קטן ומופנם, וזה אכן בהחלט מה שמוגש לקורא. אך בכל זאת, אי אפשר להניח אותו מרגע שמתחיל... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
ספר שהוא שיעור באמנות הכתיבה - איטי, חרישי, אינטימי. מעט מילים שאומרות הרבה. מאידך, עבורי זו הייתה יותר חווית קריאה מאשר הנאה ממנה. אשה צעי... המשך לקרוא
2 אהבו · אהבתי · הגב
רבות דובר על הספר הזה. ואני לא מבין על מה? באופן כללי אני אוהב סיפורי מושבות בארץ ואווירה הכפרית במיוחד בקיץ. על החלק הזה, הספר עונה על הדר... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
כל הזמן במהלך הקריאה חשבתי שלספר הזה יש טעם של חצץ, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני בולעת אותו כמו גלידה וניל. כבר לא כותבים כך על ארץ ישראל, לטוב ... המשך לקרוא
8 אהבו · אהבתי · הגב
עניין שיש לחקור הוא – כיצד ספר גורם לאנשים לבכות. אמת היא שאף פעם לא בכיתי מספר, אבל המחנק המתלווה לבכי לפת אותי רק בכמה פעמים ספורות, כולן ... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
- כתוב היטב. נקרא בהנאה. מפעיל את בלוטות הנוסטלגיה של בני דורו שגדלו בכפר סבא (עמי ואלדה ע.)... המשך לקרוא

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ