ביקורת ספרותית על נעלמת מאת גיליאן פלין
ספר בסדר

---

אני תוהה מה היה אותו הטריגר הסופי שגרם לי סוף-סוף לקרוא את "נעלמת"? האם היה זה בשל הביקורות המהללות, הסרט החדש שיצא בעקבותיו, העובדה שמדובר במותחן פסיכולוגי (הז'אנר המועדף עלי) או עצם העובדה שהספר התגלגל לידי ונדמה היה שזה יהיה הפסד שלא לנצל את ההזדמנות ולקרוא.

אז התחלתי לדפדף. לא התלהבתי יותר מדי. אשתו של ניק דאן, איימי, נעלמת ביום הנישואים החמישי שלהם. לאט לאט מתברר שרמזים רבים מדי מצביעים עליו כעל החשוד העיקרי. בו בעת אנחנו נחשפים לקטעים מיומנה של אשתו הנעדרת, שגם הם מכוונים את האצבע המאשימה כלפיו.

אמנם זה אחלה רעיון, חשבתי לעצמי, אבל היה חסר לי האדג'. קצת פלפל, איזו תפנית מסעירה – משהו שיגרום לי להגיד "וואו". בכל זאת, המשכתי לקרוא כי הכתיבה היתה מאוד קלילה וזורמת – נקודת זכות חשובה.

ובכן, מה אגיד, הבדיחה היתה על חשבוני – רגע ה"וואו" הנכסף הגיע ואודה בפה מלא שלא ראיתי את זה בא. לפחות לא מהזווית הזו.

הכתיבה בגוף ראשון, מתמקדת בניק (החשוד) ובאיימי (הקורבן) לסירוגין, מאפשרת לנו כניסה אל עולמן הפנימי של הדמויות – שבספר הזה הכרחית ומקדמת את העלילה.

אז לסיכום: כתיבה טובה – יש, עלילת מתח מסתורית – יש, אפקט "וואו" – יש. ספר מתח בועט וקליל עם התחלה מעט איטית אבל עם סיום שישאיר אתכם ערים עד השעות הקטנות של הלילה.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על נעלמת