ביקורת ספרותית על האישה באגם מאת ריימונד צ'נדלר
ספר טוב

---

פיליפ מארלו הוא בלש מסוג שהיה נפוץ מאד בשנות העשרים-שלושים-ארבעים של המאה העשרים. הוא היה בלש פרטי כמו שסופר, שאין לו קשר לבלשים אמיתיים, יכול היה לדמיין ולכתוב. למעשה נראה לי שחלק מהבלשים האמיתיים חיקו את מארלו ודומיו כי התדמית שנקבעה לאלה היתה חזקה מהמציאות. מארלו מתפרנס משטח הפקר באכיפת החוק: פעילויותיו הן על גבול החוקיות, הוא פועל לפי קוד מוסרי פרטי, אינו חושש להסתכן, לא מפריע לו לחטוף מכות, להעצר, שיאיימו עליו. אנחנו לא יודעים מה הוא חושב, אנחנו יודעים מה הוא עושה. ובסופו של דבר הוא פותר את התעלומה (אחרי שלחשתי באוזנו...) מנער את בגדיו מהבוץ וממשיך הלאה לתעלומה הבאה.

כמו שאמרו כבר לפני, התעלומה במקרה הזה - וגם בספרים אחרים שנכתבו בז'אנר - אינה בלתי ניתנת לפיתרון. למעשה תמהתי קצת איך הבלש המהולל מצדיק את המוניטין שלו כשהוא עושה פעולות טפשיות בעליל כמו להימלט מהמשטרה לדירה סמוכה, ואז לצאת מהדלת ולנהל "שיחת סלון" עם השוטר ממנו נמלט... מצד שני גם הפושעים אינם שיא התיחכום ומניעיהם, איך לומר, ראויים לבלש הלא מתוחכם הזה.

צ'נדלר, שהוא אחד מהסופרים הנחשבים בתחום הספרות הבלשית כתב את ספריו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים. הטכנולוגיה מן הסתם השתנתה כליל מימיו עד ימינו, וכך גם הפשיעה ורמת התיחכום של ספרים העוסקים בתחום. תפישותיו של צ'נדלר לגבי גבריות ונשיות, טוב ורע, ובעיקר - מה אפשר לקנות בכסף - מרתקות מאד. הספר כתוב היטב, בעל קצב מהיר, וגרם לי להתעניין, למרות הפער האנכרוניסטי שחוויתי בקריאתו. אבל לפעמים מוצאים פנינים במקומות לא צפויים. זה מה שאומר מארלו בסוגיית השינאה: "...אני שונא אנשים לעומק, אבל לא לאורך זמן" וזו תובנה מרתקת היכולה להיות שימושית מאד גם בחיי היומיום, כך נראה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על האישה באגם