את עיקר פתרון התעלומה של הספר הנפלא הזה, הצלחתי לגלות כבר באמצע הספר, ואולי כמעט בתחילתו. ולא מפני שאני גאון בלשי כזה (טוב, נו, אולי כן, אבל הצנועה הידועה חייבת להפגין ענווה), אלא כשספר הוא קלאסיקה והופך לאייקון בלשי-תרבותי, ברור שיש לו מחקים רבים. כולם היו בניו, כולם היו תלמידיו, כולם לקחו ממנו את הרעיון כמחווה.

ולכן ברור לכם, שבמהלך קריאתם של מאות ספרי מתח נתקלתי בפתרון הזה לא פעם.

אבל עצם הפענוח החלקי בתחילת הספר, וההבנה המלאה שהפציעה הרבה לפני שריימונד צ'נדלר או פיליפ מרלו הסבירו אותו לקוראי העבר, לא הפחיתו כהוא זה את הנאתי מן היצירה המובחרת הזאת, שלא נס ליחה.

הספר נכתב ב-1943, לפני שבעים שנה, זמן ארוך במונחים של התפתחות אדירה בתחום הפענוח. ועדיין שכלו של הבלש מנצח בגדול. במידה מסוימת, קלה הייתה דרכו של רוצח בשנות הארבעים של המאה שעברה. למעט זוג כפפות, כדי להסתיר את טביעות אצבעותיו, לא היה עליו לדאוג לכלום. שיער נושר, סיבים של בגד, נוזלים כימיים, כל מדע הפורנזיקה היה בחיתוליו, או שלא נולד כלל. לעומת זאת, קשה הייתה דרכו של הבלש שלא יכול היה להיעזר במעבדה משוכללת ובמערכת מחשבים ראויה לשמה. הסקת המסקנות, או הדדוקציה היא שעמדה ביסוד הפענוח.

פיליפ מרלו, הגיבור הספרותי-בלשי של צ'נדלר, נשכר על ידי איש עסקים, יצרן בשמים, למצוא את אשתו, שנעלמה חודש קודם לכן. מהר מאוד נמצאת גופת אשה באגם סמוך לבקתת הנופש של הזוג. ואם אתם תוהים מי מחכה חודש כדי למצוא את אשתו הנעדרת, תבינו באיזו מערכת נישואין מדובר. צ'נדלר מתאר נפלא את לוס אנג'לס ועיירות השינה שלה בשנות הארבעים. מעניין, כי למרות שבאותה תקופה השתוללה מלחמת העולם השנייה באירופה, אין כמעט אזכורים למלחמה, למעט ציון כי המפרץ היה מואר מפני שחוק ההאפלה הוטל בשלב מאוחר יותר.

האשה באגם הוא רומן נפלא לא פחות מבלש נפלא. צ'נדלר הוא סופר חכם, אינטליגנטי, שנון, מבריק. הדמויות שלו עגולות, בעלות נוכחות שלימה, הן רב-מימדיות ומנומקות. הכתיבה של צ'נדלר פיוטית ויפהפייה, קטעים שלמים כתובים כמו שירה ועולם הדימויים שלו מקורי ויוצא דופן.

הספר עורר בי געגוע לסופר מתח אחר, רוס מקדונלד המצוין והבלש שלו לו ארצ'ר. מקדונלד, שכתב גם הוא על לוס אנג'לס וסביבותיה נחשב לממשיך דרכו של ריימונד צ'נדלר. גם גיבוריו היו אנשי החברה הגבוהה והעשירה. ואם מזכירים אותם, אביו מולידו של פרי מייסון, אירל סטנלי גרדנר, כתב גם הוא על אותה חברה בשנות החמישים. אלא שבניגוד לצ'נדלר ומקדונלד, גרדנר היה גרפומן של תעלומות נהדרות וכתיבה לא ממש סיפרותית.

אי אפשר להמעיט בערכו של הספר הזה, שתורגם לראשונה לעברית. חבל שגם פה נפלו מספר טעויות כתיב. מספר קטן, אבל מיותר.

שימו לב לכריכה היפהפייה, רק כשסיימתי את הספר נפל לי האסימון והבנתי מה אני רואה. מה שקוראים הצתה מאוחרת.

לקרוא, לשמור, לקרוא שוב ולהתענג.

אלף סופרים סקנדינבים עכשוויים לא יוכלו לסופר מנוח אחד.

בנעוריי הרחוקים הייתי קורא נלהב של ספרי בלשים. ספרי הבלשים יצאו תורגמו לעברית בעיקר מאנגלית
בהוצאות זולות כספרי כיס
סופרים כמו רקס סטאוט, עם הבלש שלו, נרו וולף ומזכירתו הנאמנה דלה סטריט, אלרי קווין שאהבתי מאוד את ספריו
(מאוחר יותר התברר לי שאלו היו שני סופרים שכתבו ביחד) דשיאל האמט הנהדר וכמובן, אגאטה כריסטי הבריטית הפוריה והטובה
ועוד רבים רבים... ואני זוכר שמאוד אה אהבתי את המתח שבהם ולדעת בסופו של של "מי הרוצח"
דווקא את ריימונד צ'נדלר אינני זוכר שקראתי. אבל מובן שהכרתי את שמו והוא הרי נחשב לאחד מסופרי הבלשים הקלאסיים...
כך שהיו לי ציפיות גבוהות כשהספר הזה נפל לידיי. אבל כנראה שמשהו קרה לי במשך השנים
לאחר שנים כה רבות של קריאה והטעם שלי השתנה מאוד.
אז קודם כל שיהיה ברור; העלילה כאן די מותחת! יש כאן אקשן שאיננו נגמר, רצח מוביל לרצח וזה הולך ומסתבך
עד שמרוב רציחות כבר לא רואים את היער... אבל זה בדיוק גם מה שהפריע לי בסיפור הזה
אין כאן בכלל קטעים שלא קורה בהם דבר בהם הגיבור (הבלש מרלו - המפורסם יש לומר) למשל סתם מהרהר
או משתף אותנו במחשבותיו שאולי הן נשגבות ואולי לא. אין לנו מושג כי כל הזמן קורה שם משהו
וזה בדיוק מה שעבר לי בראש בזמן הקריאה זהו ממש תסריט לסרט!
ואכן מסתבר שצ'נדלר הסופר אחראי לכמה מסרטי ה"הפילם נואר" הקלאסיים המפורסמים ביותר שמתבססים על ספריו
למשל "השינה הגדולה" ו"הדליה הכחולה"
אסור לעשות הכללות גם לגבי הז'אנר הזה קראתי לפני כמה שנים באנגלית את "The thin man" של דשיאל האנט ונהניתי מאוד מאוד!
אז בקיצור; יש כאן מתח מסוים בספר קריא למדי אבל אישית נדמה לי שאת השלב הזה של ספרי בלש
מהסוג הזה כבר סיימתי מזמן בחיי...

ספר מתח מעולה עם טעם של פעם, כמו ארה"ב של פעם: סרטים של המפרי בוגארט, מכוניות עתירות צילינדרים, אוכל רווי כולסטרול, עשן סיגריות, קפה דלוח ובלש פרטי קשוח בחליפה מרושלת ומגבעת שמוטה שמסתירה את העיניים.

אני אוהב את ספרי דור המייסדים של הבלש האפל (ריימונד צ'נדלר, דאשייל האמט, ג'יימס מ. קיין ואחרים), הם ידעו ליצור סיפורי מתח מרתקים ותמציתיים באווירה סליזית - בלי תיאורי-יתר, בלי הקשרים חברתיים ובלי פסיכולוגיה בגרוש - אלא מתח ואקשן ישר ולעיניין. כזהו בדיוק "האישה באגם" של ריימונד צ'נדלר שבו הבלש הקשוח פיליפ מרלו מקבל משימה פשוטה (לאתר את אשתו של תעשיין עשיר) שכרגיל הולכת ומסתבכת.
בהמשך יש חקירות, הטעיות, מכות, יריות, רציחות, ברנשים קשוחים, שוטרים הגונים, שוטרים מושחתים וכמה פאם-פטאל שמסובבות את הגברים ועושות בהם כרצונן. מדי כמה עשרות עמודים העלילה מקבלת תפנית עד הסוף ובו הפתרון הצ'נדלרי המבריק. בקיצור: הבלש/הסרט האפל במיטבו.

ספר קצר (280 ע' בפונט גדול ושורות מרווחות) שעזר לי להעביר את הטיסה לבוקרשט וקצת בחזרה. רק חבל שהמתרגם לא טרח לחקור לעומק את השפה של צ'נדלר (בדומה לדיימון ראניון גם לצ'נדלר הייתה "שפה" משלו) כך שפה ושם הוא פישל.

אחלה ספר, בידור ומתח במיטבו.

"'אתה בלש אמיתי מהמשטרה או סתם, להשכיר?'
'סתם, להשכיר'." (עמוד 49)

"האישה באגם", הינו רומן מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מרלו (גיבורו הקבוע של צ'נדלר). מרלו מתואר בספר כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. מרלו הינו רווק כבן שלושים ושלוש ובעברו שימש כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס. באף אחד מן הסיפורים לא מצוין אירוע או מקרה בעברו אשר הפכוהו למריר ופסימי מחד, ועם זאת לוחם בלתי מתפשר למען הצודק החלש והנדכא. גובהו כמטר ושמונים והוא שוקל כשמונים וחמישה קילוגרם.

הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון ובלבד שיהא ויסקי (בעיקר בורבון) או ברנדי. אף כי הוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אבדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. את שאר הפרטים אודות פיליפ מרלו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא אולם ברור כי הוא הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה: "קוני הסתער קדימה והכה בבטן שלי באגרוף. פלטתי רסס של ויסקי והתקפלתי בלי אוויר. שמטתי את הבקבוק. רכנתי להרים אותו וראיתי את הבטן השמנה של קוני עולה בדרכה אל הפנים שלי. זזתי הצדה, הזדקפתי והכנסתי לו באף בכל הכוח." (עמוד 181)

בספר זה נדרש מרלו לאתר את אשתו הנעדרת של מר קינגסלי, לאחר שזו ברחה עם מאהבה לבקתת נופש שלחוף אגם בהרי קליפורניה. כבר בראשית החקירה מתגלה גופת אישה אחרת טבועה באגם (ומכאן שם הספר). האם יש קשר בין מות האחת להיעלמותה של האחרת? והאם גם האישה הנעדרת תימצא באגם? מרלו נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'אנדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה של העיירה "ביי סיטי", המנסים למנוע את גילוי סודותיהם הכמוסים. במהלך העלילה מתגלה מרלו ככלב פיטבול הנועץ את שיניו בחקירה ולא מפרה. נוסף על כך הוא מצויד בניסיון רב, רגישות והבנה לנפש האדם: "הוא הניד את ראשו בתנועה חדה. 'כששני בחורים נפגשים על ספסל בפארק,' אמר, 'מיד הם מתחילים לדבר על אלוהים. שמת לב לזה פעם? אנשים שלא היו מדברים על אלוהים עם החבר הכי טוב שלהם.'
'אני יודע,' אמרתי." (עמוד 42)

הספר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, והמלחמה נוכחת לאורך כל הסיפור. רבות מן הדמויות המוזכרות בדרכן לשירות צבאי והבלש נתקל שוב ושוב ברשויות הצבא האוכפות את הסדר בארה"ב בעת המלחמה. אסף שור שהיה אמון על תרגום הספר לעברית עשה בסך הכל עבודה טובה, אבל לא מיטבית. כך למשל תרגם את שם הספר " The lady in the lake " באופן כזה שלא מעביר את כל המשתמע, ואני חושב שנוסח דוגמת "הגבירה באגם" היה מתאים יותר. זהו ספר מומלץ מאוד, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

פיליפ מארלו הוא בלש מסוג שהיה נפוץ מאד בשנות העשרים-שלושים-ארבעים של המאה העשרים. הוא היה בלש פרטי כמו שסופר, שאין לו קשר לבלשים אמיתיים, יכול היה לדמיין ולכתוב. למעשה נראה לי שחלק מהבלשים האמיתיים חיקו את מארלו ודומיו כי התדמית שנקבעה לאלה היתה חזקה מהמציאות. מארלו מתפרנס משטח הפקר באכיפת החוק: פעילויותיו הן על גבול החוקיות, הוא פועל לפי קוד מוסרי פרטי, אינו חושש להסתכן, לא מפריע לו לחטוף מכות, להעצר, שיאיימו עליו. אנחנו לא יודעים מה הוא חושב, אנחנו יודעים מה הוא עושה. ובסופו של דבר הוא פותר את התעלומה (אחרי שלחשתי באוזנו...) מנער את בגדיו מהבוץ וממשיך הלאה לתעלומה הבאה.

כמו שאמרו כבר לפני, התעלומה במקרה הזה - וגם בספרים אחרים שנכתבו בז'אנר - אינה בלתי ניתנת לפיתרון. למעשה תמהתי קצת איך הבלש המהולל מצדיק את המוניטין שלו כשהוא עושה פעולות טפשיות בעליל כמו להימלט מהמשטרה לדירה סמוכה, ואז לצאת מהדלת ולנהל "שיחת סלון" עם השוטר ממנו נמלט... מצד שני גם הפושעים אינם שיא התיחכום ומניעיהם, איך לומר, ראויים לבלש הלא מתוחכם הזה.

צ'נדלר, שהוא אחד מהסופרים הנחשבים בתחום הספרות הבלשית כתב את ספריו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים. הטכנולוגיה מן הסתם השתנתה כליל מימיו עד ימינו, וכך גם הפשיעה ורמת התיחכום של ספרים העוסקים בתחום. תפישותיו של צ'נדלר לגבי גבריות ונשיות, טוב ורע, ובעיקר - מה אפשר לקנות בכסף - מרתקות מאד. הספר כתוב היטב, בעל קצב מהיר, וגרם לי להתעניין, למרות הפער האנכרוניסטי שחוויתי בקריאתו. אבל לפעמים מוצאים פנינים במקומות לא צפויים. זה מה שאומר מארלו בסוגיית השינאה: "...אני שונא אנשים לעומק, אבל לא לאורך זמן" וזו תובנה מרתקת היכולה להיות שימושית מאד גם בחיי היומיום, כך נראה.

אחרי הביקורות המרוממות והמלהיבות לרומן המתח אשר נפרשו כאן, דימיתי לעצמי כאילו, בקריאת הרומן אני נמצאת לפחות על פסגת האוורסט. כל כך רציתי שזה יקרה, אך זה לא קרה.

הבלש פליפ מארלו נשכר לתת את שירותיו לדרייס קינגסלי , בעל תאגיד קוסמטיקה לאתר את אשתו קריסטל, אשר נעלמה. קריסטל השאירה לו פתק כי עזבה עם מאהבה למקסיקו. מארלו נוסע לבקר מיד בבית הקיץ של הזוג קינגסלי ומגלה שם גופה לא מזוהה של אישה אחרת.

הרגשתי לאורך כל העלילה, כאילו היא נעה במעגלים, הבלש מבצע חקירה משלו, מגיע לתובנות משלו, אך בסוף מגיע לנקודת ההתחלה אשר ממנה יצא.

הכתיבה של צ'נדלר ייחודית, ההומור מתוחכם.

למרות זאת, סיימתי את קריאת הספר עם תחושה חמצמצה, חבל.

כשאסיים לכתוב את הסקירה הנוכחית, אני בטוחה שאשכח את כל מה שקראתי ואתרכז כבר בספר הבא... אזי מהפתיח שלי אתם מבינים שהספר הזה מסוג הספרים שאתם קוראים, נהנים ושוכחים.

הכיף הגדול בספרים מסוג זה נובע בעיקר, מהסיבה שכשאתה קורא בו אתה לא מוטרד ממה כל מה שקורה מסביבך באותה עת. אי לכך אני מקטלגת את הספר הזה כספר קנ"ש....

תזכרו את ראשי תיבות קנ"ש:
קראתי
נהניתי
שכחתי

הספר הנוכחי נכתב ב-1943 והיה לקלאסיקה של הספרות הבלשית. זו תקופה שאין טלפונים ניידים, אינטרנט, מעשנים בכל מקום, והסרטים המוקרנים בקולנוע הם בשחור לבן. ברקע מלחמת העולם השנייה ובארצות הברית המפלגה הדמוקרטית בשלטון וכשבראשה הנשיא פרנקלין רוזוולט. בסיפור הזה אין איזכור רב למלחמה, אך היא נמצאת ברקע ואי אפשר להתעלם ממנה לחלוטין.

פיליפ מארלו הינו רווק בן שלושים ושלוש. בעבר שימש בלש משטרה וחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס-אנג'לס. פיליפ אינו בלש שעוקב אחרי זוגות, או מתעסק בענייני בגידות וגירושים. הוא בא לפגוש את דירייס קינגסלי ללא תיאום מראש במשרדו של האחרון שמועסק בחברת "גילרליין". כשהוא נשאל לפשר בואו התשובה הייתה ש"מגי סיגליות" שלח אותו.

דירייס מקבל את האורח פיליפ מארלו בהצגה "קשוחה משהו", שולף פיסת נייר (מברק) מהמגירה שנשלח מאל פאסו ב-14.6 וממוען אליו וזו לשונו:

ציטוט עמוד 13: "חוצה הגבול להוציא גירושים מכסיקניים נקודה מתחתנת עם כריס נקודה. בהצלחה ולהת' קריסטל"

מה מבקש דירייס מפיליפ מארלו הבלש? ציטוט מכריכה:
אני רוצה שתמצא את אשתי," הוא אמר. "היא נעדרת כבר חודש שלם. היא נעלמה מהבקתה שלנו בהרים. ליד פּוּמָה-פּוֹינט. אתה מכיר את פומה-פוינט?"
אמרתי שאני מכיר את פומה-פוינט.
"הבקתה שלנו נמצאת במרחק חמישה מייל מהכפר," הוא אמר. "ליד אגם פרטי. איש ששמו ביל צֶ'ס גר עם אשתו בבקתה אחרת, בלי לשלם שכר דירה, ומטפל במקום. וזה כל מה שיש שם. אשתי עלתה לשם באמצע מאי, ירדה פעמיים בסופי שבוע, הייתה אמורה לרדת שוב ולא הופיעה. מאז לא ראיתי אותה."
"מה עשית בעניין?" שאלתי.
"שום דבר. שום דבר בכלל." הוא המתין. הוא חיכה, רצה שאשאל למה.
אמרתי: "למה?"

מכאן והלאה אנחנו יוצאים למסע בלשות יחד עם פיליפ מארלו, כדי לעלות על עקבותיה של קריסטל קינגסלי שנעלמה...

קריסטל הייתה אישה עשירה שהכסף נזל לה מהכיסים, בעלת הון עצמי רב עם חולשה לגברים. החיים הטובים והטיפה המרה היו החברים הטובים שלה. כל התנהגותה ועוד הקלפטומניה בה לקתה, רק יכלו להזיק ולגרום לבושות לדירייס קינגסלי.

היעדרותה הדאיגה את בעלה... אולי קריסטל הסתבכה? שתתה יותר מידי ועברה את הגבול? יכול להיות שמישהו אולי פגע בה? ואם המאהב ניראה לא מזמן, אז אולי היא בכלל לא נסעה להתחתן איתו כפי שהכריז המברק ... ואם כך, אז היכן קריסטל נעלמה?

מכאן העלילה מתחילה להתגלגל ככדור, אך לא מפתיעה במיוחד את הקוראים שכבר קראו ספרים של ריימונד צ'נדלר, ו/או ספרים באותו סגנון.

דרך חקירתו של פיליפ מארלו מאוד מיוחדת. הוא מסתכל מהצד וכמעט לא מעורב. פה ושם הוא מסתכן, פוגש גופות, רצח, טיפוסים שונים ויחד עם זאת מחפש את הקשר בין כל האירועים.

הסיפור כתוב בגוף ראשון על ידי גיבור הספר – "פליפ מארלו". התיאורים של ריימונד צ'נלדר מקסימים, מאוד מפורטים ומדויקים, עד כדי כך שלעיתים ישנה הרגשה שהקורא נמצא באותה עת יחד איתו בזירת האירוע.

למי שכבר קרא כמה ספרים בז'אנר הנוכחי, יעלה על התעלומה כבר בשליש השני של העלילה. למרות זאת רותקתי ואודה על האמת, שבאמצע הספר נחלתי ירידת מתח קלה בשל כך, אך מאידך לא הופחתה הנאתי בהמשך.

מעניין לקרוא על איך חקרו פעם? קחו בחשבון שלא היו אז מעבדות לזיהוי פלילי, או תמיסות לבדיקות למיניהן שיש היום ואני בוודאי לא מכירה אותן. כל הדרך לפיתרון והפענוח של מקרים מסוג זה, היו הרבה יותר מסובכות, ומפרכות במיוחד, עקב חוסר הטכנולוגיה והידע שקיימים כיום.
הדמות של פיליפ הבלש מושלמת ומזכירה דמויות נוספות בז'אנר הבלשות.
פיליפ לא פוחד מכלום. הוא חכם, ציני, בעל חוש הומור, מצחיק, ומשתף את הקורא בכל צעדיו. חבל רק שהוא לא שמע על כך שסיגריות מזיקות לבריאות ובנוסף שאלכוהול מזיק לכבד...
כן כן הוא מעשן המון וגם אוהב לשתות בעיקר וויסקי.
העלילה זורמת, ייחודית, יש לה קצב מרתק, אהבתי את אופן התיאורים המדויקים. למרות שהספר יצא לאור ב-1943, עדיין כיף לקרוא בו גם בשנת 2014.
אני לא יכולה לסיים את סקירתי מבלי להתעכב על עיצוב הכריכה. הצילום שעל עטיפת הספר מסקרן ומעניין. במבט ראשוני של שבריר שנייה, הצילום משדר אוירה קודרת, מזג אויר מעונן משהו, אגם עם נוף הרים ברקע, אך במבט נוסף תגלו בצילום אישה.
ממליצה למי שרוצה לקרוא משהו זריז על הדרך.
אל תשכחו ותזכרו את ראשי התיבות שלי: קנ"ש (קראתי, נהנתי, שכחתי).
תיהנו
לי יניני

לפעמים היה קורה לי שרציתי לומר משהו, והייתי שוכחת את זה. במקרים כאלה אבא שלי היה אומר את המשפט המעצבן "כנראה שזה לא משהו חשוב". מעניין מה הוא היה אומר אילו הייתי מספרת לו שכתבתי משהו ומחקתי את זה. אבל זה בדיוק מה שקרה. אני אפילו לא יכולה להאשים את מפלצת הסקירות האורבת כאן באתר. אין לי להאשים אלא את עצמי. אולי באמת לא הייתי צריכה לכתוב, אבל הנה. אני כותבת בשנית. לאחר הסקירות הקיימות, ובעיקר לאור הסקירה המקיפה של אפרתי, איו לי הרבה מה להוסיף, ובכל זאת אומר כמה מילים.

*** כמה מילים על התעלומה
כבר אמרו לפני שבתפקיד הקורא, קל מאוד לשחק את הבלש ולעלות על פתרון התעלומה בספר הזה. אפרתי ייחסה את זה לקריאה של שבעים שנות כתיבה בלשים שהצטברו מאז שהספר נכתב, בשנת 1943. קשה לנמק את הקביעה שלי בלי להיכנס לפרטי קלקלנים לסיפור, אבל אני חושבת שיש בעיה מהותית בתיאור העלילה, והיא זאת הרומזת לקורא, גם זה הבלתי מיומן בקריאה מעין זאת, על מהות התעלומה.

*** כמה מילים על כתיבה בגוף ראשון
זו תובנה של השביעיסטית שלי. אני לא יודעת אם כתבתי כאן איזה כיף זה להתדיין עם הילדים על ספרים שקראנו יחד. ובכן זה כיף. השביעיסטית טוענת שהספר נכתב בגוף ראשון, אבל רק בכאילו. המספר לא פותח כאן פתח לתודעה שלו. כמעט ולא משתף במחשבות. בוודאי שלא משתף ברגשות (פירוט בסעיף הבא). הוא ממקד את הכתיבה בפעולה: קמתי, הלכתי, דיברתי, עשיתי. ומשלב בה קצת תיאורים. אין קישורים לזכרונות ולניסיון מהעבר. ולמעשה אין שימוש באף אחד מהיתרונות שנותנת בחירה בכתיבה בגוף ראשון, ויש את כל החסרונות של שימוש בכתיבה מעין זאת, כלומר כבילה לזמן ולמקום של גיבור אחד.

*** כמה מילים על הגיבור
הדור הראשון של דמות הבלש. גבר-גבר. החלטי. בנוי לתלפיות, מעשי מאוד, יודע הכל. גם להרביץ. כשהוא סופג מכות - הוא עושה את זה בגבורה. ציני במידה, יודע לשתות, אבל במידה. כנראה זאב בודד, אבל הוא לא כותב על זה הרבה. בכלל הוא לא מתעכב על רגשות ושטויות. הוא גבר-גבר. זה יפה, זה מתבקש, וגם קלאסי. ובכל זאת במהלך הקריאה החלו לדגדג בי געגועים להארי הולה.

*** כמה מילים על הכתיבה
רהוטה, טובה, זורמת, בעלת קצב טוב. עם זאת, למקרא כמה מהביטויים או התיאורים היו דברים שצרמו לי. "נבח בקול שהיה קשה כמו להב של את", "הוא ישן על הבטן, הוא ישן טוב. הוא הצטיין ממש", "הנחתי למשפט האחרון לצנוח אל הקרקע, מסתחרר כמו נוצה מלוכלכת", "סן ברנדינו נחה אפויה ורוחשת בחום אחר הצהריים", "עורבני כחול צווח על ענף וסנאי גער בי והכה בכפו בזעף על האצטרובל שהחזיק". אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לומר, בעצם. חלק מהתיאורים טובים. טובים מאוד אפילו. חלקם שיריים. לא מתאימים כל כך לדמות הדובר, שהוא כמו שכבר אמרתי, גבר-גבר. האם יש בתוכו נשמה של משורר? או שיש חיכוך בין הגוף הראשון ודמות המספר ובין הדרך שבה הספר נכתב. כפי שאמרתי קודם, כנראה שגוף שלישי היה מתאים יותר לספר הזה.

*** כמה מילים על הכריכה.
אני בטוחה שכולם ראו לפני. אבל אני ראיתי בכריכה נוף מוזר ומסקרן של הרים קודרים מעל מקווה מים. עכשיו אני מרגישה ממש טפשה כי רק הרבה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי שמה שמצולם שם בעצם זה ראש וצוואר של אישה שוכבת. בטח כולם רואים את זה מיד ורק אני לא. לא הייתי לוקחת את הספר לידיים אם הייתי מבינה את התמונה מדי בהתחלה. מזל שלא הבנתי.

*** ומילה אחרונה על הגופן.
של כתר. המעצבן הזה, עם הצד"י הסופית והקו האלכסוני. אני בעד שיפסיקו להדפיס איתו ספרים. מצד שני, כאשר העלילה כל כך טובה הוא כבר פחות דוקר בעיניים.

ובשורה התחתונה. אני ביקורתית מאוד, אני יודעת. אבל אל תטעו. הספר הזה טוב מאוד, אולי אפילו מצוין. ובהחלט שווה קריאה. תודה לאפרתי על החשיפה ועל ההמלצה, וגם על הניתוח המוצלח. אני מצטרפת.

ספר בילוש מעניין. חידה מעניינת שמשאירה את הקורא\ת במתח עד הדף האחרון. אווירה יוצאת דופן: הספר נכתב בשנות הארבעים של המאה העשרים, אין פלאפונים, אינטרנט ואין טאבו על סיגריות- הדמויות מעשנות בכל מקום בלי רגשות-אשם. דמות הבלש משעשעת. יש לו הומור יבש: הוא צוחק מהמציאות ומהמצבים (האבסורדיים) שהוא נקלע אליהם.
מומלץ לחובבי חידות בלשיות ולמי שמעוניין לצאת לטיול בלשי באווירה שונה.