ביקורת ספרותית על האישה באגם מאת ריימונד צ'נדלר
ספר טוב

---

לפעמים היה קורה לי שרציתי לומר משהו, והייתי שוכחת את זה. במקרים כאלה אבא שלי היה אומר את המשפט המעצבן "כנראה שזה לא משהו חשוב". מעניין מה הוא היה אומר אילו הייתי מספרת לו שכתבתי משהו ומחקתי את זה. אבל זה בדיוק מה שקרה. אני אפילו לא יכולה להאשים את מפלצת הסקירות האורבת כאן באתר. אין לי להאשים אלא את עצמי. אולי באמת לא הייתי צריכה לכתוב, אבל הנה. אני כותבת בשנית. לאחר הסקירות הקיימות, ובעיקר לאור הסקירה המקיפה של אפרתי, איו לי הרבה מה להוסיף, ובכל זאת אומר כמה מילים.

*** כמה מילים על התעלומה
כבר אמרו לפני שבתפקיד הקורא, קל מאוד לשחק את הבלש ולעלות על פתרון התעלומה בספר הזה. אפרתי ייחסה את זה לקריאה של שבעים שנות כתיבה בלשים שהצטברו מאז שהספר נכתב, בשנת 1943. קשה לנמק את הקביעה שלי בלי להיכנס לפרטי קלקלנים לסיפור, אבל אני חושבת שיש בעיה מהותית בתיאור העלילה, והיא זאת הרומזת לקורא, גם זה הבלתי מיומן בקריאה מעין זאת, על מהות התעלומה.

*** כמה מילים על כתיבה בגוף ראשון
זו תובנה של השביעיסטית שלי. אני לא יודעת אם כתבתי כאן איזה כיף זה להתדיין עם הילדים על ספרים שקראנו יחד. ובכן זה כיף. השביעיסטית טוענת שהספר נכתב בגוף ראשון, אבל רק בכאילו. המספר לא פותח כאן פתח לתודעה שלו. כמעט ולא משתף במחשבות. בוודאי שלא משתף ברגשות (פירוט בסעיף הבא). הוא ממקד את הכתיבה בפעולה: קמתי, הלכתי, דיברתי, עשיתי. ומשלב בה קצת תיאורים. אין קישורים לזכרונות ולניסיון מהעבר. ולמעשה אין שימוש באף אחד מהיתרונות שנותנת בחירה בכתיבה בגוף ראשון, ויש את כל החסרונות של שימוש בכתיבה מעין זאת, כלומר כבילה לזמן ולמקום של גיבור אחד.

*** כמה מילים על הגיבור
הדור הראשון של דמות הבלש. גבר-גבר. החלטי. בנוי לתלפיות, מעשי מאוד, יודע הכל. גם להרביץ. כשהוא סופג מכות - הוא עושה את זה בגבורה. ציני במידה, יודע לשתות, אבל במידה. כנראה זאב בודד, אבל הוא לא כותב על זה הרבה. בכלל הוא לא מתעכב על רגשות ושטויות. הוא גבר-גבר. זה יפה, זה מתבקש, וגם קלאסי. ובכל זאת במהלך הקריאה החלו לדגדג בי געגועים להארי הולה.

*** כמה מילים על הכתיבה
רהוטה, טובה, זורמת, בעלת קצב טוב. עם זאת, למקרא כמה מהביטויים או התיאורים היו דברים שצרמו לי. "נבח בקול שהיה קשה כמו להב של את", "הוא ישן על הבטן, הוא ישן טוב. הוא הצטיין ממש", "הנחתי למשפט האחרון לצנוח אל הקרקע, מסתחרר כמו נוצה מלוכלכת", "סן ברנדינו נחה אפויה ורוחשת בחום אחר הצהריים", "עורבני כחול צווח על ענף וסנאי גער בי והכה בכפו בזעף על האצטרובל שהחזיק". אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לומר, בעצם. חלק מהתיאורים טובים. טובים מאוד אפילו. חלקם שיריים. לא מתאימים כל כך לדמות הדובר, שהוא כמו שכבר אמרתי, גבר-גבר. האם יש בתוכו נשמה של משורר? או שיש חיכוך בין הגוף הראשון ודמות המספר ובין הדרך שבה הספר נכתב. כפי שאמרתי קודם, כנראה שגוף שלישי היה מתאים יותר לספר הזה.

*** כמה מילים על הכריכה.
אני בטוחה שכולם ראו לפני. אבל אני ראיתי בכריכה נוף מוזר ומסקרן של הרים קודרים מעל מקווה מים. עכשיו אני מרגישה ממש טפשה כי רק הרבה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי שמה שמצולם שם בעצם זה ראש וצוואר של אישה שוכבת. בטח כולם רואים את זה מיד ורק אני לא. לא הייתי לוקחת את הספר לידיים אם הייתי מבינה את התמונה מדי בהתחלה. מזל שלא הבנתי.

*** ומילה אחרונה על הגופן.
של כתר. המעצבן הזה, עם הצד"י הסופית והקו האלכסוני. אני בעד שיפסיקו להדפיס איתו ספרים. מצד שני, כאשר העלילה כל כך טובה הוא כבר פחות דוקר בעיניים.

ובשורה התחתונה. אני ביקורתית מאוד, אני יודעת. אבל אל תטעו. הספר הזה טוב מאוד, אולי אפילו מצוין. ובהחלט שווה קריאה. תודה לאפרתי על החשיפה ועל ההמלצה, וגם על הניתוח המוצלח. אני מצטרפת.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האישה באגם