"בקורס במוסד עברתי מעצרים, כליאה וחקירות. פה ושם גם התעופפו סטירות. אני שונא כאבים, אבל אז ידעתי שזה ייגמר בלי נזקים גדולים. כמו אוטומט חזרתי על מה שהחדירו בי שם: תמצית סיפור הכיסוי, וניסיון לאטום את עצמי לכל דבר אחר. אבל חוץ מזה כלום לא דמה למצב שאליו נקלעתי עכשיו" (עמוד 34).
את ספר המתח "ביקור אחרון במוסקבה" (הוצאת כתר, 2010) מאת מישקה בן־דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, התחלתי לאטי ואז לילה אחד פשוט גמעתי את כולו בלי לעצור. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1990. דני שליין, קצין איסוף (מפעיל סוכנים) במוסד, הפועל בברית המועצות בכיסוי של איש עסקים אמריקני, נוסע לביקור פרטי בעיירה ג'ורין, בה נולדה וגדלה אמו. הביקור מעלה חשד התושבים במקום, ושליין נעצר על ידי הק.ג.ב.
שליין, בנם של הורים ניצולי שואה שעלו לארץ מאוקראינה ומרומניה הוא צבר ישראלי גאה. כך למשל הוא מתאר כיצד "בחמישה ביוני 1967 הייתי נח״לאי בן 19, נלהב לממש את הרעיונות הקומוניסטיים שספגתי מאמי בילדותי ושחזרו והתגבשו בי בנערותי. מתוך אהבתי לרעיון השוויון ברור היה לי שאהיה קיבוצניק, ומתוך רצון עז שמה שקרה להורי במלחמה לא יקרה שוב, ברור היה לי שאהיה חייל קרבי, והשירות בנח"ל שילב את שניהם. וכך מצאתי את עצמי, בחמישה ביוני לפני עשרים ושלוש שנים, במסע לילי ארוך ומפרך עם גדוד הנח״ל לעבר מתחמי אום־כתף" (עמוד 29). במהלך הקרב על טיהור תעלות מוצב מצרי באום־כתף, ממשיך שליין וספר לקוראים, "כשהייתי שלישי בחוליית היורים, הבנתי שהיורה פונה לתעלה צדדית במקום להמשיך במרכזית. אחזתי בחגור של מספר שתיים, קראתי "אני ראשון", דרכתי את העוזי שלי ואפוף אדרנלין יריתי צרורות קצרים קדימה, לבל תיגמר לי המחסנית כל כך מהר. הפלוגה המשיכה בעקבותי, והתחקירים שאחרי המלחמה המח"ט קותי אדם ציין שהצלתי אותנו ממצב של התקלות עם כוחותינו והשארת לב המתחם בידי המצרים" (עמוד 30). בהמשך נעשה שליין קצין, ובמסגרת שירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים כמפקד פלוגה ובמלחמת לבנון כסמג"ד.
אז, ב־1982, מחליט שליין להתגייס למוסד. לדבריו, "בחודשים הראשונים של הקורס עשינו בעיקר עיקובים וגלויי עיקוב, צילומים סמויים ואיסופי מודיעין, אימוני ירי וקרבות מגע. הדמיון שלי הרקיע שחקים. רק מאוחר יותר גיליתי שהקורס נועד להכשיר אותי לאסוף מודיעין ולגייס אנשים" (עמוד 198). כך, למרות ציפיותיה של אמו, של נפש של אמנית ועבר מסתורי, לא הפך שליין לאמן, ואף לא לכדורגלן, ולדבריו אחרי "כל כך הרבה גיוסים שגרמו לאנשים לבגוד במולדתם ולהפוך למרגלים בשירותנו, ואיסופי מודיעין שאפשרו תקיפות וחיסולים, אני לא יודע עד כמה אני בן אדם טוב" (עמוד 179).
והנה, שליין מועבר להמשך חקירה בלוביאנקה, מטה הק.ג.ב שבמוסקבה, ונלקח לחקירה ממושכת שמנהל הגנרל הוותיק מיכאיל ריבקוב, האחראי על חקירת כל המרגלים שנלכדו במוסקבה ומפעיל סוכנים בעברו. ריבקוב, שעוטר בעיטור גיבור ברית המועצות על גבורתו בעת שלחם כ"מפקד פלוגה בגדוד חיל הרגלים 322" (עמוד 287) במלחמת העולם השנייה הוא חוקר מנוסה וערמומי. מטרתו להביא את שליין לכדי הודאה שהוא סוכן של ה־CIA,. אם יודה יזכה בחירותו, בתמורה להסכמה להפוך לסוכן כפול. מה יעשה שליין? האם יודה במה שאינו, או יוסיף להתנגד לחקירה ובכך יגזור על עצמו מאסר ממושך בגולאג?
הספר כתוב היטב. בן דוד אינו מוותר, אף שמדובר בספר מתח, על רמה גבוהה מאוד של כתיבה כשהוא מקפיד גם על רמה גבוהה של אמינות, פסיפס נהדר של דמויות וריאליזם גבוה של האירועים. המחבר גם שילב בספר ביקורת נוקבת על החברה הישראלית וערכיה המשתנים. לי כקורא מסור של הז'אנר היה הפעם קל במיוחד, גם בשל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים וגם בשל העלילה המותחת, להישאב לספר ולגמוע אותו בשקיקה. מומלץ בחום.
