• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של לי יניני

תמונה של לי יניני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של לי יניני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של לי יניני
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“טוב! משחק כוחות-מוחות בין שני חוקרים דומים מאוד ושונים מאוד. כמה פסיבי ואיטי - ככה מרתק... רק חבל שא”

10/24
ביקורות על ביקור אחרון במוסקבה
הבאה
הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

מישקה בן דוד מצטיין בכישרונו הספרותי גם בספר זה לסחוף את הקורא.
העלילה כתובת בשפה ברורה, קולחת וזורמת. הספר מודפס בפונט נוח לקריאה ובסוף שבוע אחד נשאבתי לתוכו.
זה לא סוד שמישקה בן דוד היה בכיר במוסד וספריו מושפעים מכך. גם הספר הנוכחי זוכה אצלי להרבה כוכבים. אהבתי מאוד את "אהבה אסורה בפטרבורג".
בסיפור הנוכחי דני שליין שלנו מנסה לשכנע את הגנרל בק.ג.ב. שהינו איש עסקים אמריקאי תמים שבא לבקר ברוסיה לענייני עסקיו. תוך כדי חקירה דני עומד מקרוב על שורשי משפחתו ברוסיה מתחילת המאה העשרים.
כל חירותו של דני תלויה במיכאל ריבקוב החוקר מהק.ג.ב. שבכל רגע נתון הוא יכול להגיע למסקנה אחת-שדני הוא מרגל ואת העונשים להם זוכים מפירי החוק ברוסיה אנחנו מכירים מסיפורים אחרים.
איני יודעת אם לקטלג את הספר הזה כרומן משפחתי , ספר ריגול, ספר היסטורי או ספר מתח. יש בספר הזה הכול.
בפני הקורא נחשפות שיטות חקירה, מעקבים, טריקים וצורות עבודה של אנשים העוסקים בנושאים הללו.
אחרי שסיימתי את קריאת הספר אני עומדת איתנה מאחורי המשפט שנרשם בכריכה על ידי ההוצאה ומרשה לעצמי לכתוב אותו בסקירה שלי: "זהו סיפור המשקף את הגורלי היהודי והישראלי."
כדי לא לקלקל לכם אני לא חושפת פרטים נוספים ....
תקראו...ותבינו....
ספר מקסים.
שתדעו לכם שמישקה בן דוד הצליח להדביק אותי לכסא לכמה שעות של קריאה מהנה.
מומלץ בחום רוצו לקרוא!
תיהנו.
לי יניני

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חנוש
חנוש
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של קובי
קובי
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
5קוראים|גיל ממוצע69|40%נשים

על המבקרת

תמונה של לי יניני

לי יניני

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
753 ביקורות•12 נבחרות•12,753 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של לי יניני
לי יניני
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות753
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה12,753
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת283ספרות מקורית239מתח ריגול והרפתקאות88

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של לי יניני

תמונות מוזרות

תמונות מוזרות

אוקטסו Uketsu

בכל שנות הקריאה שלי, לא זכור לי שקראתי ספר מתח יפני. כבר מהעמודים הראשונים היה ברור לי שמדובר בחוויה שונה מזו שאני רגילה אליה.
הקצב כאן אחר. אין אקשן מהיר או מרדפים נוסח המתח האמריקאי. הכול נבנה בהדרגה, בשקט ובסבלנות, כשהאווירה הולכת ומתהדקת לאט־לאט ומחלחלת אל הקורא.
גם שם הספר נשמע לי בתחילה מעט ביזארי, כמעט סוריאליסטי. אבל מאחר שאני אוהבת מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו שונה, החלטתי לתת לו הזדמנות.
אני עדיין לא יודעת עד כמה הקריאה בספר הזה תשפיע על הטעם הספרותי שלי בעתיד, אבל אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן.
הכתיבה של אוקטסו שקטה, מאופקת ומנומסת, בניגוד גמור לספרי המתח המערביים שאני רגילה לקרוא. לכן, גם לאחר שסיימתי את הספר, התקשיתי להגדיר במדויק את התחושה שהוא הותיר בי.
אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, וגם לא רצף של תפניות חדות שמטרתן להדהים את הקורא. במקום זאת, הסיפור מתקדם דרך שאלות, רמזים ופרטים קטנים. חלק מהשאלות נותרות פתוחות לאורך זמן, והמחבר אינו ממהר לספק תשובות. הוא מאפשר לקורא לשהות בתוך אי-הוודאות, ולעיתים אף בתוך תחושת אי-נוחות.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השילוב בין הטקסט לבין התמונות המופיעות בו. התמונות אינן רק קישוט או המחשה, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהדרך שבה נחשפים הרמזים. הן מזמינות את הקורא להתבונן, לפרש ולנסות לחבר בעצמו את חלקי הפאזל.
כקוראת שמורגלת למתח מערבי, שבו הסופר מחזיק אותי דרוכה כמעט בכל רגע, החוויה כאן הייתה שונה ולעיתים אף מתסכלת. ובכל זאת, יש בספר משהו מסקרן, כזה שגורם להמשיך לקרוא גם כשלא תמיד מבינים לאן הסיפור מוביל.
הספר יתאים בעיקר לקוראים ולקוראות שמוכנים לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם ולהתנסות בסגנון אחר של ספרות מתח. מי שמחפש קצב מהיר, אקשן ותפניות בלתי פוסקות, עשוי להתקשות להתחבר אליו.
בשורה התחתונה:
יש ספרים שמספרים סיפור, ויש ספרים שמשנים את הדרך שבה מסתכלים עליו. תמונות מוזרות שייך לסוג השני – ספר מיוחד, שונה ומעורר מחשבה, גם אם לא תמיד קל להתחבר אליו.
לי יניני
הוצאה: אחוזת בית – ידיעות ספרים | מתח ופעולה | עריכת תרגום: יערה מוקי | 253 עמודים | 2026

שלשום•
★★★★★
•לי יניני
הלילה שבו נשארנו לבד

הלילה שבו נשארנו לבד

לורה דייב

"האם עדיף לדעת את האמת על מי שאהבנו, גם אם היא כואבת – או שלפעמים מוטב להשאיר חלקים מהסיפור לא פתורים?"
כשאדם "מחזיר ציוד", נדמה שהסיפור שלו נחתם. אבל מה אם דווקא שם מתחילה האמת? מה קורה כאשר הדמות שחשבנו שהכרנו מתגלה כאוסף של סודות, חיים כפולים ואמיתות שלא נועדו להיחשף?
העלילה נפרשת סביב מותו של ליאם נון – איל הון ואב לשלושה ילדים משלוש נשים שונות, שדאג כל חייו לשמור על מרחק ביניהם. לאחר נפילתו מצוק סמוך לביתו, הרשויות קובעות כי מדובר בתאונה, אך סאם, אחד מילדיו, מתקשה להשלים עם המסקנה הזו. יחד עם אחותו נורה הוא יוצא למסע לחשיפת האמת – מסע שמוביל לגילוי סודות מן העבר ולבחינת דמותו של אביהם מחדש.
הקשר הנרקם בין נורה לסאם הוא בעיניי לב־ליבו של הספר וחוזקו הגדול. הדינמיקה ביניהם עדינה, מורכבת ורבת רבדים, והיא מעניקה עומק רגשי לסיפור כולו.
זהו אינו מותחן אקשן קלאסי. מדובר במתח שקט, הנשען על מערכות יחסים, רגשות וסודות משפחתיים. לורה דייב מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית לתעלומת עבר באופן מדורג ונגיש, אך הקצב אינו מהיר – ואף מאט במיוחד בחלקו האמצעי, לפני שמתגברת התנועה לקראת הסיום.
מי שמחפש קצב מסחרר או "לילה לבן" של קריאה – לא בהכרח ימצא זאת כאן. גם סיום הסיפור, על אף חשיבותו, אינו מטלטל כפי שמובטח בתקציר. עם זאת, יש כאן מתח אחר – רגשי, מופנם – שנבנה דרך שיחות, גילויים קטנים וזיכרונות.
השאלה המרכזית שהספר מעלה אינה "מי עשה זאת?", אלא עד כמה אנו מסוגלים באמת להכיר את האנשים הקרובים אלינו ביותר. זהו ספר על זהויות נסתרות, על פערים בין מה שנראה למה שנשמר בסוד, ועל המורכבות שבקשרים משפחתיים.
בשורה התחתונה:
קוראים המחפשים מותחן רך יותר, בעל נימה משפחתית ורגשית, עשויים למצוא כאן עניין. מי שמצפה לטוויסטים חדים או דרמה סוחפת – ייתכן שיתאכזב.
והשאלה שנשארת: האם אפשר להכיר באמת את האדם הקרוב אלינו ביותר – או שכל אחד מאיתנו שומר חלקים מעצמו?
קריאה נעימה,
לי יניני

לפני 4 ימים•
★★★★★
•לי יניני
היומנים הסודיים מחנות הספרים

היומנים הסודיים מחנות הספרים

סוזן מאלרי

מי מאיתנו לא כתב פעם יומן סודי? אני הייתי מאלה שכתבו כל ערב – עולם קטן של חוויות, רגשות וסודות ששייכים רק לי.

הספר הזה נשען בדיוק על הרעיון הזה, אבל בפועל – זה ממש לא הסיפור המרכזי שבו.

למרות השם המסקרן, היומנים הם רק טריגר לעלילה. הקסם האמיתי של הספר נמצא דווקא בדמויות שמאכלסות אותו ובמערכות היחסים ביניהן.

הספר עוקב אחר ג'קס סאתרלנד, שמנהלת חנות ספרים בעיירה פסטורלית בקליפורניה – חנות השוכנת באחוזה ויקטוריאנית והפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. אחד האלמנטים הייחודיים בה הוא קיר מסתורי עם תיבות דואר, בהן תושבי העיירה שומרים את היומנים האישיים שלהם.

כשבמהלך שיפוצים נמחקים השמות שעל התיבות, ג'קס נאלצת להציץ ביומנים כדי להשיב אותם לבעליהם – ומהר מאוד מתברר שלפעמים סודות עדיף היו נשארים סגורים.

לצד זה, העלילה מתפתחת סביב חייה האישיים של ג'קס – גירושיה, ילדיה, מערכת היחסים עם אחותה ריילי, והניסיון שלה למנוע ממנה לעזוב את העיירה.

הספר עוסק במערכות יחסים משפחתיות, בהזדמנויות שניות וברומנטיקה נקייה, בלי דרמות כבדות או עומק פסיכולוגי מורכב – אלא בגישה נעימה וקלילה.

לאורך הסיפור.

מצד שני, העלילה צפויה יחסית, ולא באמת שוברת תבניות – אבל אולי זה גם חלק מהקסם שלה.

יש ספרים שקוראים בשביל העלילה, ויש כאלה בשביל האווירה וזה לגמרי אחד מהם.

בשורה התחתונה:
ספר נעים וקליל שמאפשר הפוגה מהשגרה – לא כזה שיישאר איתכם הרבה אחרי, אבל בהחלט כזה שכיף להעביר איתו כמה שעות.

קריאה נעימה,
לי יניני

לפני שבוע•
★★★★★
•לי יניני
נישואים מושלמים

נישואים מושלמים

ג'ניבה רוז

״נישואים מושלמים״ מאת ג’ניבה רוז הוא מותחן פסיכולוגי סוחף ומטלטל כבר מהעמוד הראשון, שמעלה שאלות מטרידות על אמון, נאמנות והאמת שמסתתרת מאחורי קשר זוגי.

הספר עתיר תפניות ומתמקד בשרה מורגן ובעלה אדם – שנחשד ברצח המאהבת שלו. העלילה נעה לסירוגין בין נקודות המבט של שניהם, וחושפת בהדרגה את המורכבות שבזוגיות, את עומק הבגידה ואת המחיר שהקריירה גובה.

הדמויות:
שרה מורגן – עורכת דין וסנגורית פלילית מצליחה, חדה ומבריקה, שמנצחת כמעט בכל תיק. היא דמות חזקה, כריזמטית ומעוררת הערצה.

אדם מורגן – סופר כושל, מתוסכל ומקנא בהצלחתה של אשתו. מתוך התסכול, הוא מנהל רומן בבית הנופש שלהם ליד האגם.

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי שני בני הזוג, מה שמאפשר להיכנס לעומק הרגשות, המחשבות והסודות שכל אחד מהם מסתיר.

מערכת היחסים בין שרה לאדם רחוקה מלהיות מושלמת, משום ששרה שקועה בקריירה שלה.

בניסיון לתת לאדם מרחב לכתיבה, הם שוכרים בית ליד האגם, בתקווה שהשקט יעזור לו למצוא את קולו כסופר. שם הכול מסתבך...

אדם פוגש את קלי בבית קפה סמוך, מערכת היחסים ביניהם מתפתחת ונמשכת מעל שנה – עד לרגע שבו קלי נמצאת מתה מדקירות סכין בחדר השינה בביתם.

אדם הופך לחשוד המרכזי – ועומד בפני עונש מוות.
ומי בוחרת לייצג אותו?
שרה – אשתו.
מכאן מתחיל מרוץ מותח בין אמת לשקר, אהבה לבגידה, ואשמה מול נאמנות.

העלילה לוכדת כבר מהעמודים הראשונים, בזכות פרקים קצרים, קצב מהיר וכתיבה זורמת. ככל שהחקירה מתקדמת, מצטרפות דמויות נוספות שמעמיקות את המתח ומוסיפות שכבות לסיפור.

אני מודה – נשבתי בקסמה של שרה. היא דמות עוצמתית, חכמה ומורכבת, שקל מאוד להיקשר אליה. מנגד, דווקא דמותה של אלינור, אימו של אדם, הצליחה לעורר בי אנטגוניזם – אישה מרירה ומלאת תסכול.

בשורה התחתונה:

זהו מותחן שלא נשען רק על טוויסטים, אלא על תחושת אי־נחת מתמשכת — כזה שמכריח אותך לפקפק בכל מה שחשבת שאת יודע/ת, גם הרבה אחרי סיום הקריאה.

הספר הבא, ״גירושים מושלמים״, כבר מחכה לי על המדף.

ממליצה בחום.

קריאה נעימה,

לי יניני

לפני שבועיים•
★★★★★
•לי יניני
סודות בית הדואר האיטלקי

סודות בית הדואר האיטלקי

אמנדה ויינברג

סודות בית הדואר האיטלקי-אמנדה ויינברג וסילביה מצולה
THE LOST SECRETS OF THE ITALIAN POST OFFICE
By Amanda Weinbers and Silvia Mazzola
חוות דעת אישית – לי יניני

מה קורה לחברות אמיתית שהעולם מסביבך מתפורר?

הספר "סודות בית הדואר האיטלקי" הוא מסוג הספרים שלוקחים את הקורא לתקופה אחרת – ומצליחים להשאיר אותו שם.

לא תכננתי להתאהב בעוד ספר איטלקי, אבל כבר מהעמוד הראשון נשאבתי פנימה. האווירה, הנופים, הדמויות – ובעיקר התחושה שכל רגע עלול לטלטל את מה שנדמה יציב.

העלילה מתרחשת באיטליה של ימי מלחמת העולם השנייה, ומציגה סיפור עדין וכואב על אנשים רגילים בתוך מציאות בלתי אפשרית. ברקע: קריסת המשטר, כיבוש גרמני, מאבקי כוח ומחתרות – עולם שבו אין בחירה “נכונה”, רק כזו שאפשר לחיות איתה.

בלב הסיפור עומדת החברות בין אמברה ונינה – חברות ילדות שהגורל קושר ביניהן באופן כואב כשהן מתייתמות כמעט באותו זמן. הרגע שבו מתנפץ עולמן הוא גם זה שמעמיק את הקשר ביניהן, אך המלחמה עומדת לבחון אותו עד הקצה.

כשהמציאות מחייבת כל אחד לבחור צד, גם הן נמשכות לכיוונים שונים:

נינה נסחפת אל תוך ההתנגדות האנטי פשיסטית, בעוד אמברה בוחרת בדרך אחרת – נוצצת יותר, אך מורכבת לא פחות. שקר אחד, החלטה אחת, והחברות עומדת בפני שבר עמוק.

סביבן חיי הכפר: הפחד, אי הוודאות, והניסיון לשמור על שגרה. בית הדואר המקומי הופך לסמל – גשר בין עולם שהולך ונעלם לעתיד שעדיין לא ברור אם יגיע. מקום שבו מידע הוא כוח, וסודות הם עניין של חיים ומוות.

החלק השני של הספר, המתרחש לאחר הפסקת האש, מתמקד בהשלכות – אך בעיניי הוא קצר וצפוי יחסית לעוצמה של החלק הראשון.

הכתיבה זורמת ונעימה, והספר קל לקריאה למרות הנושאים הכבדים. זהו לא ספר קצבי במיוחד, אלא יותר דרמה רגשית שנבנית בהדרגה. הדמויות מרגישות אמינות, לא מוגזמות – בדיוק תוצר של התקופה והנסיבות.

הרקע ההיסטורי מוסיף עומק, אך אינו מכביד, והאווירה האיטלקית נוכחת כמעט כמו תמונה קולנועית.

בשורה התחתונה: זה לא רק סיפור על מלחמה – זה סיפור על הרגע שבו אין בחירה שהיא באמת נכונה.

מומלץ לאוהבי רומנים היסטוריים עם נגיעה רגשית עמוקה.
לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
ערב רצח משפחתי

ערב רצח משפחתי

נינה סיימון

"ערב רצח משפחתי" הוא ספר ביכורים מקסים של נינה סיימון. לב-ליבו של הספר אינו דווקא המתח או החקירה, אלא מערכת היחסים בין שלושה דורות: סבתא, אם ונכדה. יש כאן רצח, חקירה פלילית, דיאלוגים מושחזים, הומור – וסבתא אחת קשוחה במיוחד.
נינה סיימון כתבה את הספר עבור אמה שחלתה בסרטן ריאות. בין הניתוחים והטיפולים הן חיפשו הסחת דעת, ובחרו בפרויקט משותף – כתיבת ספר בהשראת התקופה בחייהן. הספר מוקדש לאמה של סיימון-סארינה.
הדמויות הנשיות שיצרה סיימון הן לב הסיפור: סבתא חזקה, חדה ובלתי מתפשרת, שגונבת את ההצגה והופכת בעל כורחה לחוקרת פלילית. זהו שילוב מוצלח בין מתח לרגש, בין סיפור פשע לבין דרמה משפחתית המתרחשת על רקע עיירת חוף וביצות בקליפורניה.
הסיפור אינו מותחן קצבי במובן הקלאסי, אלא מציע “מתח רך”, ומתאים במיוחד לקוראים שמחפשים דמויות נשיות חזקות, הומור ודרמה משפחתית עם ניחוח של פשע. הרצח הוא הטריגר – אך הלב האמיתי של העלילה נמצא במסע של פיוס, חשבון נפש והתבוננות מחודשת על החיים.
לאנה רוביקון, הסבתא, היא אישה מרשימה, מטופחת וחדה כתער. כאשר היא חולה ונאלצת לקבל עזרה, היא עוברת להתגורר אצל בתה היחידה, בת'.
בת' חיה בעיירת חוף בקליפורניה, עובדת כאחות בבית אבות סיעודי, ואם לג'ק. היא אוספת אליה את אמה בתקופת הטיפולים – לא בלי מתחים בין השתיים.
השקט היחסי של העיירה, לעומת חייה התוססים של לאנה בלוס אנג'לס, מערער אותה – והיא מוצאת לעצמה עיסוק מפתיע: "חקירת רצח".
ג'ק, נכדתה, תלמידה ומדריכת קיאקים, מגלה במהלך סיור גופת גבר הצפה בביצה – ריקרדו קרוז. התגלית הופכת אותה לחשודה ברצח. מכאן לאנה יוצאת למסע חקירה עצמאי, כדי להוכיח את חפות נכדתה ולחשוף את האמת. מולה ניצבים הבלשית תרזה רמירז והבלש ניקולטי.
העלילה נעה בכמה כיווני חקירה, תוך חשיפת סודות, נקמות משפחתיות, שקרים וסכסוכים סביב בעלות על קרקעות. הקשרים בין הדמויות הולכים ומעמיקים, והמתח נבנה בהדרגה.
הקריאה קולחת, מהנה ומספקת הפוגה מצוינת. אני באופן אישי התאהבתי בלאנה – הדיווה והכוכבת הבלתי מעורערת של הספר.
בשורה התחתונה: שלוש נשים, תעלומת רצח אחת – וסיפור שמוכיח שלפעמים הלב הוא החקירה האמיתית.
מומלץ בחום.
לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האלמנה

האלמנה

ג'ון גרישם

"האלמנה" אינו מותחן שמסתער על הקורא. זה ספר שמזמין להאט – ולא כל קורא יסכים להזמנה הזו. אני הסכמתי, והקריאה נשארה איתי גם אחרי שסגרתי את הספר.

הקריאה מסתיימת בלי דרמה גדולה, אבל עם לא מעט סימני שאלה – ואולי זה בדיוק כוחו של השקט בספר הזה. הוא נפתח באיטיות, ואז "תופס תאוצה" כשגרישם מכניס את כתב האישום לתמונה.

זה לא בדיוק גרישם של "הפירמה", "רשימת השופט" או "מוריד הגשם" – וכדאי להגיע עם הציפיות הנכונות.

הספר הוא מותחן משפטי שמלווה את עו"ד סיימון לאץ' – עורך דין בעיירה קטנה בווירג'יניה. הוא מטפל בעניינים "שגרתיים" יחסית: צוואות, פשיטות רגל וכד'. הוא מתפרנס בדוחק, ושכרו עומד על כ־250 דולר לשעה, בעוד שעורכי דין אחרים גובים הרבה יותר. במשרדו יש מזכירה אחת, שמנהלת עבורו את כל הבירוקרטיה.

סיימון נשוי לפולה ולהם שלושה ילדים. מצבו הכלכלי לא מזהיר, וגם נישואיו נסדקים – עד כדי כך שהוא לא חוזר הביתה ונשאר לישון במשרד. בשעות הפנאי הוא נוהג לבלות בפאב ומשתתף בהימורים לא בדיוק חוקיים.

יום אחד נכנסת למשרדו אלינור ברנט, אלמנה קשישה בת 85. לטענתה, בעלה המנוח – הארי, בפרק ב' – הותיר לה ירושה של כ־20 מיליון דולר, הכוללת בין היתר מניות של קוקה־קולה ושל וולמארט. אין חובות, אין משכנתא. בנוסף לירושה, נשארו גם שני בניו מנישואיו הקודמים – אך היא אינה בקשר איתם, ולה עצמה אין משפחה.

במהלך הפגישה מתברר שאלינור כבר ערכה צוואה אצל עו"ד אחר, אבל דעתה אינה נוחה – לא מהצוואה ולא מהייצוג.

סיימון מבין שמדובר בלקוחה העשירה ביותר שפגש בקריירה שלו, ומכין לה צוואה חדשה – וגם גובה שכר טרחה גבוה מהרגיל.

בין השניים נבנית קרבה ומערכת יחסי אמון. במקביל, סיימון (קצת בניגוד לאתיקה המקצועית) מוצא את עצמו מפנטז על היום שאחרי ה־120 שלה – היום שבו יוכל סוף סוף לנשום כלכלית.

אלינור לא מוכנה לוותר על עצמאותה – ובטח לא על הנהיגה. יום אחד היא מעורבת בתאונת דרכים, מתאשפזת, מפתחת דלקת ריאות – ולאחר מכן נפטרת.

אבל אז מגיעה התפנית: אלינור לא מתה "סתם" מזקנה או מדלקת ריאות – היא הורעלה.
המשמעות ברורה: מדובר ברצח.
ומי החשוד המיידי? סיימון לאץ' – שמוצא את עצמו מואשם ברצח.

כשהראיות הנסיבתיות נערמות נגדו, הוא חייב להציל את עצמו – ויוצא למסע עיקש כדי למצוא את הרוצח האמיתי.

גרישם בונה כאן דמות פגומה, אנושית, שמעוררת גם ביקורת וגם אמפתיה – וזה אחד החלקים החזקים של הספר.

בדרך עולות שאלות על ניצול קשישים, כוחו של כסף, ומה קורה כשעורך דין מתחיל לחצות קווים אפורים.

הכתיבה של גרישם קולחת ומסקרנת. בעיניי זה ספר שיתאים למי שאוהב דרמות מוסריות־משפטיות וריאליסטיות. מי שמחפש מותחן מהיר עם פיתולים חדים בכל פרק – כנראה לא יקבל כאן את מה שהוא מחפש.

בשורה התחתונה: "מותחן משפטי עם קריאה מהורהרת".

אני נהניתי וממליצה בחום. לי יניני

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
איפה הבית

איפה הבית

שרה אהרוני

האם אהבה יכולה להתגבר על הכול?
בספרה ״איפה הבית״ חורגת שרה אהרוני מהספרים העלילתיים וההיסטוריים המזוהים עמה, ובוחרת במהלך ספרותי שקט, איטי ומכוון: רומן פסיכולוגי־לירי, שמעמיד את הנפש הפצועה במרכז, ולא את ההתרחשות.
זהו ספר העוסק בפוסט־טראומה, בזוגיות כהתמודדות יומיומית עם עבר חודרני, במשפחה כמרחב טעון, ובעיקר — בחיפוש אחר תחושת בית שאינה בהכרח פיזית.
העלילה מתקדמת במתינות, כמעט בהימנעות מודעת מדרמה. במקום רצף אירועים, אהרוני מציעה שהייה — בתודעה, בזיכרון, בשתיקות.
מי שמגיע לספר מתוך ציפייה לעלילה רבת תפניות, בדומה ל"אהבתה של גברת רוטשילד" או "שתיקה פרסית", עשוי לחוש כאן האטה. אלא שזו איננה חולשה, אלא בחירה אסתטית ברורה: הספר מעדיף עומק רגשי על פני מתח נרטיבי, ומונולוג פנימי על פני תנועה חיצונית.
הכתיבה לירית, פיוטית ולעיתים מהורהרת עד כדי קיפאון. השתיקות בין המשפטים משמעותיות כמעט כמו המילים עצמן. אהרוני סומכת על הקורא שימלא את הפערים — מהלך שאינו תמיד נוח, אך בהחלט נאמן לעולמו של הגיבור.
דניאל, לוחם לשעבר, מגלם טראומה שקטה ומתמשכת. לצד זה עומדת ריקי — דמות מורכבת, פצועה, מעוררת אי־נוחות. הספר אינו מבקש לחבב אותה, ואף אינו מציע הקלה מוסרית. להיפך: ריקי מתוארת לעיתים באופן שמעורר התנגדות רגשית, וזוהי בחירה שמאלצת את הקורא להתמודד עם גבולות האמפתיה שלו עצמו.
בנימה אישית: דמותה של ריקי עוררה בי רגשות עזים של דחייה ואף כעס, ומנגד — רחמים. זוהי דמות שאינה “נסגרת” רגשית, ואינה מציעה קתרזיס נוח. לעומתה, דניאל וסביבתו — ובעיקר אחותו לאה — נטועים במרחב אנושי שמאפשר הזדהות שקטה ואבל מתמשך.
המסע הפיזי שדניאל יוצא אליו הופך בהדרגה למסע תודעתי. לא מסע של גילוי, אלא של התפרקות והשלמה חלקית. ההגעה אינה פתרון, והאהבה איננה ריפוי מוחלט — אלא אפשרות לראות את האדם דרך הסדקים.
זה אינו ספר מתח, ואף לא רומן “סוגר קצוות”. זהו ספר מסע פנימי, שמבקש מן הקורא לקרוא לאט, לשאת אי־נוחות, ולוותר על סיפוק מיידי. סופו מאופק, אך טעון רגשית, והותיר אותי עם תחושת צער — אך גם עם הבנה ספרותית עמוקה של המחיר שהדמויות משלמות.
“יש מסעות שאתה בוחר, ויש כאלה שבוחרים בך.” עמוד 322
בשורה התחתונה:
איפה הבית הוא רומן בשל, מאופק ונוגע, שדורש סבלנות והקשבה. מי שיסכים להאט — ימצא בו כתיבה רגישה וכנה.
ממליצה בחום לבוא לספר הזה עם סבלנות לקרוא לאט, לנשום כל מילה ולהפנים.

לי יניני

נ"ב: אהבתי את עיצוב הכריכה של דנה ציביאק.

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני
עוזרת הבית רואה הכול

עוזרת הבית רואה הכול

פרידה מקפדן

אם יש דבר אחד שהספר עושה טוב – הוא פשוט גורם לך לחשוד בכולם...

כמו הספרים הקודמים בסדרה, את הספר הזה אי אפשר גם מהיד. אם תתחילו לקרוא בערב –הלך עליכם הלילה. הפרקים קצרים, הקצב מהיר, והמתח לא מרפה. גם כאן תמצאו תפניות חדות שמצליחות להפתיע – אולי לא את כולם, אבל בהחלט את רוב הקוראים.
מילי ואנזו רחוקים משלמות. יש להם צ דדים אפלים ומסתוריים, וזה בדיוק מה שמוסיף עומק ומתח ללילה. הכתיבה עצמה פשוטה, בגובה העיניים, ללא התפלספות מיותרות – מה שהופך את הקריאה לזורמת במיוחד.
מי שנהנה מ"עוזרת הבית" הראשון והשני – לא יוותר על הספר השלישי בסדרה.
בסוף הספר מצורפת נובלה קצרה בשם: "החתונה של עוזרת הבית" עם קריצה שמעלה חיוך.
העלילה מחולקת לארבעה חלקים, כאשר הפרולוג מציג נקודת זמן מסקרנת, והסיפור חוזר שלושה חודשים לאחור.
כאן אנחנו פוגשים את מילי, נשואה לאנזו, ואם לשני ילדים. נראה שהיא סוף סוף מצאה שקט ונחלה – בית חדש, שכונה מבטיחה, חיים מסודרים. אבל מתחת לפני השטח, משהו מתחיל להיסדק.
שכנה מסתורית, מבטים שלא מרפים, דמויות שמעוררות אי נוחות – והתחושה של משהו לא תקין הולכת ומתחזקת. האווירה מתהדקת בהדרגה, ויש חשד כמעט על כל דמות.
האם המעבר לבית החדש הייתה טעות?
הראשון בסדרה הפתיע – הספר נכתב עם רעיון מקורי, השני היה מעט פחות מפתיע אבל עדיין מותח, והשלישי ממשיך בקו המוכר – זורם, מצמרר וממכר. מי שמכיר את סגנון הכתיבה של מקפדן אולי יזהה חלק מהמהלכים מראש, אך חוויית הקריאה נשארת מהנה וסוחפת.
הפתיחה מעט איטית, אך מהר מאוד הקצב מתגבר – ואז כבר קשה לעצור.
והסוף? מפתיע.
בשורה התחתונה: מאחורי דלת סגורה מסתתר משהו הרבה יותר אפל.
רוצו לקרוא.

לי יניני

הוצאה: ספר לכול, מתח, תרגום: טלי אלעד, 408 עמודים כולל הנובלה, 2026

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני

ביקורות נוספות על "ביקור אחרון במוסקבה "

ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

פעיל מוסד ברוסיה, הולך לבקר בעיירת הולדת אימו ללא אישור, נלכד בידי ה ק.ג.ב ונחקר בידי גנרל עתיר מוניטין שהוזעק לחקירה מהפנסיה שלו. לאחר כ30 עמ' רציתי להפסיק לקרוא כי כבר הבנתי לאן הולך הסיפור, אבל החלטתי לתת עוד צ'אנס,ושמחתי שהמשכתי. בגדול, ספר לא רע אבל יש לי הרגשה שחובבי תרבות רוסית ייהנו ממנו ביותר. כמו בספר הראשון של מישקה בן דוד שקראתי- הכריש, יש נטייה לתיאורים בנוסח עיתונאי משהו שקצת שעממו אותי...

לפני שנה•
★★★★★
•נתוש
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

ובכן,
יופי מישקה!
שוב רוסיה, עוד רומן-פרשייה-מותחן ריגול-פסיכולוגי-משפחתי.
מתח לייט הייתי אומר - לא מפיל מן הכסא או מרתק אליו ללא יכולת לזוז, כן מרתק.
הכול מכל עטוף היטב באריזה נאה וטובה!
השני שלך שאני בעוונותיי קורא רק עתה.
אין מקום לחפירות עומק או רוחב, ר"ע דבריי לספרו הקודם ואסתפק בהם.
יישרכוייח.
ספר טוב ומהנה, אשר לבטח יוביל אל ספריו הנוספים.
ושנהיה ראויים לכוכבי פרשיות הרוחשות סביבנו בימים אלה ולמצבען.
איימן

לפני 3 שנים•מוש
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

3.5 כוכבים בממוצע הספר הזה קיבל מ 13 המדרגים שהיו לו עד עכשיו.
כלומר, ספר בינוני בהחלט מבחינת קוראי סימניה.
אני ידועה בתור קמצנית לא קטנה עם הכוכבים שלי, עד שספר רואה ממני 5 כוכבים יוצאת לשנינו הנשמה.
אני זו שבד"כ פה מורידה את הציון הממוצע לספר באתר ובגלל זה עוד יותר הפתיעה אותי העובדה שהנה הפעם קורה ההפך.
לא ניגשתי עם ציפיות גבוהות לספר אבל הואיל ואני תמיד (אבל תמיד) מסיימת ספרים יוצא שאני נותנת לכל ספר את כל הבמה להציג את עצמו בפניי ולא שופטת מהר מידי.
בספר הנ"ל (כמו בהרבה ספרים אחרים) ההחלטה שלי תמיד לסיים ספרים שוב הוכיחה את עצמה.

מדובר בסיפורו של סוכן מוסד שנקלע לחקירות ה ק.ג.ב בברית המועצות בשנת 90.
90% מהספר מתרחש בעצם בחדר החקירות ולכן כאן חשובה מאוד יכולתו של הסופר להחזיק את הקוראים שלו קשובים אליו.
אין פה עלילה של אקשן או מתח שקל לברוח אליה (כמו שאולי צמד המילים סוכן מוסד יכולות להטעות אתכם)ולכן הכל תלוי בכתיבה של הסופר ואיך הוא בוחר לספר לנו את הדברים.
מישקה בן דוד עושה זאת מ-צ-ו-י-ן.
הוא מכניס אותנו לראשו של דני הגיבור בצורה מעוררת התרגשות.
כמו בצל אנו מקלפים שכבות על גבי שכבות בסיפור חייו וחיי הוריו (עלייתם ארצה וכו').
כל פיסות המידע נגלות לפנינו מתוך זכרונותיו של הגיבור והן מהוות את החומר לחקירה שהוא עובר. והכל יחד מהווה את אבן היסוד לתפנית ולטוויסט בעלילה לקראת סוף הספר שאני אישית לא ראיתי מגיע.


במהלך החקירה הוא נאלץ כמובן לשקר בלי סוף ואנו עדים שלב אחרי שלב לתסמונת שטוקהולם הדו צדדית שמתהווה לה בין הנחקר והחוקר הסובייטי (התסמונת שמספרת על כך שהשבוי בעצם מתחבר לצד של השובה).


שילוב ההיסטוריה האמיתית של מדינת ישראל לאורך כל הספר כמובן מאוד עוזר לחיזוק תחושת האותנטיות של כל הסיפור.
בספר הזה המוסד לא מוצג כאיזה גוף ללא כל חסרונות וכגיבור על של כל העולם. האמת כמעט המוסד לא משחק פה יותר מידי תפקיד.
הספר יותר עוסק בבני אדם - ברגשות שלהם ובדרך שהם מתחברים (גם כשנראה שאין שום נקודת חיבור) אבל בלי יכולתו של הסופר לאגד את הכל ביחד בכתיבה טובה זה לא היה צולח.

לסיכום - ספר טוב. 4 כוכבים!! (לא להגזים 5...בכל זאת יש לי מוניטין לשמר)
טיפ ממני - מי שלא נשבע לעצמו שהוא מסיים את הספר שלא יתחיל אותו בכלל. חבל.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

"בקורס במוסד עברתי מעצרים, כליאה וחקירות. פה ושם גם התעופפו סטירות. אני שונא כאבים, אבל אז ידעתי שזה ייגמר בלי נזקים גדולים. כמו אוטומט חזרתי על מה שהחדירו בי שם: תמצית סיפור הכיסוי, וניסיון לאטום את עצמי לכל דבר אחר. אבל חוץ מזה כלום לא דמה למצב שאליו נקלעתי עכשיו" (עמוד 34).

את ספר המתח "ביקור אחרון במוסקבה" (הוצאת כתר, 2010) מאת מישקה בן־דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, התחלתי לאטי ואז לילה אחד פשוט גמעתי את כולו בלי לעצור. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1990. דני שליין, קצין איסוף (מפעיל סוכנים) במוסד, הפועל בברית המועצות בכיסוי של איש עסקים אמריקני, נוסע לביקור פרטי בעיירה ג'ורין, בה נולדה וגדלה אמו. הביקור מעלה חשד התושבים במקום, ושליין נעצר על ידי הק.ג.ב.

שליין, בנם של הורים ניצולי שואה שעלו לארץ מאוקראינה ומרומניה הוא צבר ישראלי גאה. כך למשל הוא מתאר כיצד "בחמישה ביוני 1967 הייתי נח״לאי בן 19, נלהב לממש את הרעיונות הקומוניסטיים שספגתי מאמי בילדותי ושחזרו והתגבשו בי בנערותי. מתוך אהבתי לרעיון השוויון ברור היה לי שאהיה קיבוצניק, ומתוך רצון עז שמה שקרה להורי במלחמה לא יקרה שוב, ברור היה לי שאהיה חייל קרבי, והשירות בנח"ל שילב את שניהם. וכך מצאתי את עצמי, בחמישה ביוני לפני עשרים ושלוש שנים, במסע לילי ארוך ומפרך עם גדוד הנח״ל לעבר מתחמי אום־כתף" (עמוד 29). במהלך הקרב על טיהור תעלות מוצב מצרי באום־כתף, ממשיך שליין וספר לקוראים, "כשהייתי שלישי בחוליית היורים, הבנתי שהיורה פונה לתעלה צדדית במקום להמשיך במרכזית. אחזתי בחגור של מספר שתיים, קראתי "אני ראשון", דרכתי את העוזי שלי ואפוף אדרנלין יריתי צרורות קצרים קדימה, לבל תיגמר לי המחסנית כל כך מהר. הפלוגה המשיכה בעקבותי, והתחקירים שאחרי המלחמה המח"ט קותי אדם ציין שהצלתי אותנו ממצב של התקלות עם כוחותינו והשארת לב המתחם בידי המצרים" (עמוד 30). בהמשך נעשה שליין קצין, ובמסגרת שירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים כמפקד פלוגה ובמלחמת לבנון כסמג"ד.

אז, ב־1982, מחליט שליין להתגייס למוסד. לדבריו, "בחודשים הראשונים של הקורס עשינו בעיקר עיקובים וגלויי עיקוב, צילומים סמויים ואיסופי מודיעין, אימוני ירי וקרבות מגע. הדמיון שלי הרקיע שחקים. רק מאוחר יותר גיליתי שהקורס נועד להכשיר אותי לאסוף מודיעין ולגייס אנשים" (עמוד 198). כך, למרות ציפיותיה של אמו, של נפש של אמנית ועבר מסתורי, לא הפך שליין לאמן, ואף לא לכדורגלן, ולדבריו אחרי "כל כך הרבה גיוסים שגרמו לאנשים לבגוד במולדתם ולהפוך למרגלים בשירותנו, ואיסופי מודיעין שאפשרו תקיפות וחיסולים, אני לא יודע עד כמה אני בן אדם טוב" (עמוד 179).

והנה, שליין מועבר להמשך חקירה בלוביאנקה, מטה הק.ג.ב שבמוסקבה, ונלקח לחקירה ממושכת שמנהל הגנרל הוותיק מיכאיל ריבקוב, האחראי על חקירת כל המרגלים שנלכדו במוסקבה ומפעיל סוכנים בעברו. ריבקוב, שעוטר בעיטור גיבור ברית המועצות על גבורתו בעת שלחם כ"מפקד פלוגה בגדוד חיל הרגלים 322" (עמוד 287) במלחמת העולם השנייה הוא חוקר מנוסה וערמומי. מטרתו להביא את שליין לכדי הודאה שהוא סוכן של ה־CIA,. אם יודה יזכה בחירותו, בתמורה להסכמה להפוך לסוכן כפול. מה יעשה שליין? האם יודה במה שאינו, או יוסיף להתנגד לחקירה ובכך יגזור על עצמו מאסר ממושך בגולאג?

הספר כתוב היטב. בן דוד אינו מוותר, אף שמדובר בספר מתח, על רמה גבוהה מאוד של כתיבה כשהוא מקפיד גם על רמה גבוהה של אמינות, פסיפס נהדר של דמויות וריאליזם גבוה של האירועים. המחבר גם שילב בספר ביקורת נוקבת על החברה הישראלית וערכיה המשתנים. לי כקורא מסור של הז'אנר היה הפעם קל במיוחד, גם בשל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים וגם בשל העלילה המותחת, להישאב לספר ולגמוע אותו בשקיקה. מומלץ בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•פרל
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

ככה-ככה. זהו כנראה הביטוי הקולע ביותר לתיאור דעתי על הספר הזה. עברו כבר שלושה שבועות מאז שקראתי אותו, הספרים שקראתי אחריו מצטברים לערמה קטנה, ועדיין לא הצלחתי לחשוב על ביטוי חינני יותר כדי לשחרר את "פקק הביקורות" שהצטבר לי. זה בוודאי לא מסוג הספרים הבלתי נשכחים שמותירים חותם. איך שלא מסתכלים על זה, זה סתם עוד ספר. יחד עם זאת, קראתי גם גרועים יותר...

העלילה עוסקת בסוכן מוסד ישראלי שיוצא לאיזו משימה ברוסיה בשנת 90', במסווה של איש עסקים אמריקאי, נלכד על ידי הק.ג.ב ומוצא את עצמו בחקירה על תולדות חייו, בשאיפה להוציא ממנו הודאה כי זהותו בדויה. אחד על אחד, בחדר קטן, סוכן המוסד מרגיש שהוא נמצא בקרב מוחות על חייו כנגד החוקר הרוסי, והוא משקיע מאמצים עצומים על מנת להתאים את סיפור חייו האמיתי לזה של סיפור הכיסוי שלו.

הסיפור כתוב בשפה יפה וקולחת, והוא זורם וקריא מאוד, אלא שבעיני "קרב המוחות" המתואר, שכביכול אמור להיות לב-ליבו של הספר, לא משכנע ויש בו משהו יומרני. ידו של החוקר הרוסי עליונה מכל בחינה שהיא, מצבו של הנחקר מעורר רחמים וחסר סיכוי, המשימה שהוא לוקח על עצמו, לשכתב את תולדותיו כסוכן מוסד ישראלי – לקורותיו של סוכן מכירות אמריקאי, היא משימה לא ריאלית ואבודה מראש, ולכן ההתנהגות של שניהם, הן של החוקר, והן של הנחקר תמוהות ולא הגיוניות לאורך כל החקירה, עד לנקודת מפנה מסוימת שמגיעה לקראת סוף הספר. בנוסף יש משהו מעייף בסיפור החיים שהנחקר מגולל. זו אולי ה-בעיה שיש לי עם הספר הזה. דמותו של הנחקר לא מפותחת מספיק כדי שיעניין אותי להקשיב לתולדות משפחתו... זה כמו לשבת באיזה תור בקופת חולים, ומישהו שאתה לא מכיר מתחיל לספר לך על הסבתא שלו...

לכן את רוב הספר קראתי מתוך אדישות ותחושה עמומה של בזבוז זמן וחוסר סבלנות, כשלפתע, לקראת הסוף, חלה תפנית מפתיעה בעלילה, ומה שנראה קודם תמוה ולא הגיוני, הופך לברור ולסביר, ומה שנראה מיותר וקצת משעמם, הופך לנחוץ ומרגש. תפנית יפה, ללא ספק, והספר מקבל משמעות קצת אחרת בסיומו. יחד עם זאת, אני לא בטוחה שהעובדה שנהניתי מסיומו של הספר, מהווה פיצוי מלא על כך שלא ממש נהניתי במהלכו. אני ברגשות מעורבים לגבי העניין הזה. האם סוף ששופך אור אחר על מה שבא לפניו, יכול להביא להיפוך בחוויה שכבר נצרבה בתודעה? לא יודעת... אני חושבת שלא.

בשורה התחתונה, ספר בסדר. נחמד. לא יצאתי מגדרי לשום כיוון. אבל מי שכבר מתחיל, כדאי שיסיים, אחרת זה כאילו הוא לא קרא בכלל.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

אני מחשיבה את עצמי כאדם נדיב במיוחד כשמדובר בספרים..
אני לרוב מאלה שמעלה את ציוני הספרים ועד שספר מקבל ממני ציון של שלושה כוכבים או חס וחלילה שניים כנראה שהוא באמת היה גרוע..בעיניי לפחות..
יצא לי לקרוא ספרים מצוינים ספרים טובים וגם ספרים בינוניים ומטה אך מכול ספר אני משתדלת לקחת את המיטב שבו..
אולי סיפור אהבה מרגש,כתיבה משובחת,עלילה מרתקת,תפיסת עולם חדשה,רקע מעניין,דמיות מרגשות,למידת דברים חדשים
"מכול מלמדי השכלתי" אני חושבת שאפשר להגיד גם מכול ספריי השכלתי..
כי אם לתת לספר ציון נמוך שקול בעיני לבקר ילד של מישהו אחר להשפיל ולפגוע בו..תפיסה קצת קיצונית אומנם אבל אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הספרים שלא אהבתי..לפחות במידה מסוימת..
כי ספר טוב נמדד בכך שלא משנה מה אתה לא רוצה שהוא יגמר..
עכשיו לספר שלנו..
מישקה בן דוד הוא בן הסופרים הישראלים האוהבים אלי ביותר,דמותו של בן דוד הצבר האידאלי לוחם קשוח אך באותו מידה סופר רגיש,ציוני אמיתי שיודע לבקר את המדינה,בן הארץ שלא שוכח את שורשיו מהעבר,אמיץ ובעל תושייה עם לב של זהב. משתקפת בכול ספריו גם בספר הזה..
דני שליין איש מוסד שנשלח לבריות המועצות המתפקרת בתחילת שנות ה-90 לא מתאפק ומגיע לעיירה של אימו לחפש ולראות בעיניים את נופי ילדותו של אמו אך מה שדני לא ידע שמעשה זה יביא למעצרו על ידי הק.ג.ב ולחקירה שעומדת לשנות את חייו ולממד אותו דבר או שניים על חייו על עצמו ועל משפחתו..
מול דני מתייצב החוקר גנרל כחול עיניים בק.ג.ב עטור עשרות מדליות ומשם מתחיל משחק מוחות בין השניים,משחק לא שיוויוני אומנם אך למה אפשר לצפות?
בעיניי מישקה בן דוד מתאר את שלושת השבועות של החקירה בצורה מעולה לאט לאט מתפתחת מולנו תסמונת שטוקולהם הידועה לשמצה ברצון של דני לספר לחוקרו את עברו ולהרשים אותו במידה מסוימת..
וכך גם אנחנו לומדים את סיפור חייו של דני ומשפחתו משפחה יהודית על רקע האירועים החשובים של המאה ה-20
ולרגע לא ברור אם התהפכו היוצרות ומי הנחקר ומי החוקר?
הסיפור בעיני מעולה וגם הסוף הבלתי צפוי שאיש לא היה יכול לצפות לו ומקדם את העלילה במהירות לקראת תמונת הסיום החצי שמחה חצי עצובה..
ספר ממולץ מאוד!!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מלי
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

לפני קריאת ספר, נוהגים רובנו לעבור בין הביקורות ולראות "האם כדאי לקרוא" ובסיומה של הקריאה, "האם הבנו אותו, אולי ישנן תובנות שלא הבחנו בהן, והיכן אנו ממוקמים מבחינה זו".
קריאת חוות דעתה הנפלאה של 'קוראת הכל' פשוט טרפה לי את כל הקלפים. את שכתבתי שם בתגובתי אומר בצורה שונה, ובמילים אחדות: כל מה שאכתוב כאן, כאילו יהיה לקוח מחוות דעתה, כמעט מילה במילה, אולם בשינוי קל מאד. מתבקש. הצעתי היא לקרוא את חוות הדעת "המקורית" – ולהשלים כאן, אצלי...תודה.
כשאנו קוראים ספר כמו 'אהבה אסורה בפטרבורג', נקבע לנו רף גבוה של הנאה ספרותית, כיאה ל'דוקטורֵנוּ' לספרות – מישקה בן-דוד. ופעמים אחדות, בעקבות כך, די בשם הסופר כדי להושיט יד ולקחת את ספרו מהמדף... ואם העניין מלווה בהמלצה חמה של חבר - אדרבא.
הספר, בעל 340 העמודים, רובו ככולו (טוב, מלבד 60 העמודים האחרונים) פשוט מ-ש-ע-מם! ובצורה שלא זכורה לי מהשנים האחרונות. וזאת על שום מה? על שום שחוקר 'ק.ג.ב', בדרגת גנרל! לא מצליח לפענח את קוד התנהגותו ושייכותו של העציר - עובד המוסד הישראלי, שנעצר ועוּנה במשך חמישה ימים, שלאחריהם הובא אליו להמשך הטיפול באמצעים שונים – משהו כמו "החוקר הטוב".
האם נראה למי מאיתנו שבמרתפי ה'ק.ג.ב' במוסקווה ישנה אפשרות לעציר הנחשד בריגול, להחזיק מעמד במשך זמן רב יותר מהדרוש לסיום כתיבתן של שורות אלו? ועוד ע"י החוקר הבכיר ביותר, בדרגת גנרל? איזה "סיפור כיסוי" יכול להחזיק מעמד במדינה שבה כמעט כל אזרח חשוד במשהו – והשלטונות שמעו כבר כל סיפור שקיים עלי אדמות?
ובכן, גיבורנו, לא תאמינו, מחזיק מעמד כשבועיים וחצי בחקירה היומיומית! כאשר הוא מציג עצמו כאיש עסקים אמריקאי רגיל. ממש Bona fida (אזרח תמים) כדבריו. ואם תשאלו מדוע לא ניתן להאריך עוד את חקירת המסטיק הטרחנית הזו ולשבור אותו (ואותנו), התשובה הפשוטה: צריך לסיים את הספר ולגאול אותנו ממחלת השיממון שבה לקינו. יש גבול.
וכאן אגלוש לנימה אישית, המובאת בסוגריים: תוך כדי קריאה, שיעשעה אותי העובדה ש"הגיבור הווירטואלי", דני שליין, שירת אתי בצבא...
ולאחר שסיימנו איכשהו את 280 העמודים, אנו מקבלים תפנית, שגם היא לא ממש מציאותית (ושלאורה מתבהרים הדברים), ואנו מוצאים את עצמנו מחליפים הילוך, בעצם מספר הילוכים, והקצב מוגבר למצב טורבו – כעין פְּרס, למי שהצליח להגיע עד הלום.
בסופו של עניין גם ישנה "תובנה" לגבי ההחלטות שאנו מקבלים בחיינו ואשר גורמות לנו לעיתים לתפנית של 180 מעלות מהכיוון שהיה היעד שאליו היו פנינו מועדות.
גם לי, כמו ל'קוראת הכל' לקח הרבה זמן - שהיה מלווה בלא מעט פיהוקים, לצלוח את העמודים המיותרים שהספר "התברך" בהם, אבל כמו שאומרים בספורט העממי: "העיקר ההשתתפות, ופחות המיקום". נו, טוב שמישהו מבין אותי...
והספר הזה, שמכיל 280 עמודי 'בלה בלה' והנשמה יוצאת עד שמקבלים תכל'ס, מתאים מבחינתי למשפט האלמותי מתוך הסרט 'הטוב, הרע והמכוער':
When you have to shoot, shoot, don’t talk
ומצרף את הקישור, להנאתכם:
http://www.youtube.com/watch?v=4gvk6Ezyj3M
לא התלהבתי, ומי שמתעקש לקוראו – אנא, חפשו קוראים בעלי טעם שונה משלי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•י. קליש
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

טוב! משחק כוחות-מוחות בין שני חוקרים דומים מאוד ושונים מאוד. כמה פסיבי ואיטי - ככה מרתק... רק חבל שאפשר לצפות די בקלות את הסוף המפתיע, לכאורה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
ביקור אחרון במוסקבה

ביקור אחרון במוסקבה

מישקה בן-דוד

לאחר שסיימתי תואר מהנדס עשיתי הסבה למחשבים.הקידומת שלי כבר התחלפה ל - 3 בעוד רוב הסטודנטים היו בתחילת שנות ה - 20 או אף פחות ( עתודאים ).כשהיינו יושבים יחד לפרויקטים והיינו סתם מדברים ,הרבה דברים שהזכרתי הם לא הכירו.תגובתם היתה - זה בטח קרה בשנות ה - 80.

אני נזכר בערגה בשנות ה - 80 ,העולם היה ברור מאוד - היו הם והיה אנחנו.אני זוכר שכילד הייתי עוקב אחרי האוליפידאה מזרח גרמניה וברה"מ התקוטטו על המקום הראשון במדליות ואחריהן בקושי למקום השלישי הגיעה ארצות הברית,את הסמים תפסו אצל העולם המערבי ( בן ג'ונסון ).
בחדשות היה ברור מה הצד שלנו ומי נגדנו , היום לעומת זאת אתה שומע דיבוב לעברית של החדשות הפלשתניות.

לכן מאוד הפליא אותי כל הספר הזה,כמו שכבר העירו פה לפניי.
סוכן מוסד שמטעם עצמו קופץ לביקור שורשים תוך כדיי משימה,נתפס ונחקר בשיטות הידועות של הקג"ב.לאחר 5 ימים מזלו שופר עליו והוא מובל ללוביאנקה במוסקבה ושם עובר חקירה פסיכולוגית (מושג שהקג"ב בטח לא היה מודע בו).
במשך 3 שבועות מטפלים בו נותנים לו תרופות ורק דיבורים.
לאור שנות ה - 80 שלי ,אני בספק אם דבר כזה התרחש אי פעם בלוביאנקה.

גם סיום הספר ששופך אור על סוגייה מטרידה זו,מטריד . כי אותו גורם מסייע היה צריך לפעול במהירות רבה הרבה יותר.

סוגיה נוספת שנקרה במוחי וקשורה יותר לעו"ד היא זכויות יוצרים.אני לא מתיימר להבין בנושא אבל הספר הזכיר לי מאוד ספר אחר " אחים " של מיכאל בר זוהר.אני לא יודע מתי אפשר לטעון להפרת זכות יוצרים אבל בתור קורא אני יכול להבטיח לכם ש "אחים" יותר טוב גם מבחינת מתח ( שבהקשר לספר הזה בדוחק אפשר מותחן פסיכולוגי).וכמובן מבחינת האמון של אנשים שגדלו בשנות ה - 80.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•הנסיך הקטן
דירוג
3.0
לפני 14 שנים

“לאחר שסיימתי תואר מהנדס עשיתי הסבה למחשבים.הקידומת שלי כבר התחלפה ל - 3 בעוד רוב הסטודנטים היו בתחיל”