פעיל מוסד ברוסיה, הולך לבקר בעיירת הולדת אימו ללא אישור, נלכד בידי ה ק.ג.ב ונחקר בידי גנרל עתיר מוניטין שהוזעק לחקירה מהפנסיה שלו. לאחר כ30 עמ' רציתי להפסיק לקרוא כי כבר הבנתי לאן הולך הסיפור, אבל החלטתי לתת עוד צ'אנס,ושמחתי שהמשכתי. בגדול, ספר לא רע אבל יש לי הרגשה שחובבי תרבות רוסית ייהנו ממנו ביותר. כמו בספר הראשון של מישקה בן דוד שקראתי- הכריש, יש נטייה לתיאורים בנוסח עיתונאי משהו שקצת שעממו אותי...

ובכן,
יופי מישקה!
שוב רוסיה, עוד רומן-פרשייה-מותחן ריגול-פסיכולוגי-משפחתי.
מתח לייט הייתי אומר - לא מפיל מן הכסא או מרתק אליו ללא יכולת לזוז, כן מרתק.
הכול מכל עטוף היטב באריזה נאה וטובה!
השני שלך שאני בעוונותיי קורא רק עתה.
אין מקום לחפירות עומק או רוחב, ר"ע דבריי לספרו הקודם ואסתפק בהם.
יישרכוייח.
ספר טוב ומהנה, אשר לבטח יוביל אל ספריו הנוספים.
ושנהיה ראויים לכוכבי פרשיות הרוחשות סביבנו בימים אלה ולמצבען.
איימן

3.5 כוכבים בממוצע הספר הזה קיבל מ 13 המדרגים שהיו לו עד עכשיו.
כלומר, ספר בינוני בהחלט מבחינת קוראי סימניה.
אני ידועה בתור קמצנית לא קטנה עם הכוכבים שלי, עד שספר רואה ממני 5 כוכבים יוצאת לשנינו הנשמה.
אני זו שבד"כ פה מורידה את הציון הממוצע לספר באתר ובגלל זה עוד יותר הפתיעה אותי העובדה שהנה הפעם קורה ההפך.
לא ניגשתי עם ציפיות גבוהות לספר אבל הואיל ואני תמיד (אבל תמיד) מסיימת ספרים יוצא שאני נותנת לכל ספר את כל הבמה להציג את עצמו בפניי ולא שופטת מהר מידי.
בספר הנ"ל (כמו בהרבה ספרים אחרים) ההחלטה שלי תמיד לסיים ספרים שוב הוכיחה את עצמה.

מדובר בסיפורו של סוכן מוסד שנקלע לחקירות ה ק.ג.ב בברית המועצות בשנת 90.
90% מהספר מתרחש בעצם בחדר החקירות ולכן כאן חשובה מאוד יכולתו של הסופר להחזיק את הקוראים שלו קשובים אליו.
אין פה עלילה של אקשן או מתח שקל לברוח אליה (כמו שאולי צמד המילים סוכן מוסד יכולות להטעות אתכם)ולכן הכל תלוי בכתיבה של הסופר ואיך הוא בוחר לספר לנו את הדברים.
מישקה בן דוד עושה זאת מ-צ-ו-י-ן.
הוא מכניס אותנו לראשו של דני הגיבור בצורה מעוררת התרגשות.
כמו בצל אנו מקלפים שכבות על גבי שכבות בסיפור חייו וחיי הוריו (עלייתם ארצה וכו').
כל פיסות המידע נגלות לפנינו מתוך זכרונותיו של הגיבור והן מהוות את החומר לחקירה שהוא עובר. והכל יחד מהווה את אבן היסוד לתפנית ולטוויסט בעלילה לקראת סוף הספר שאני אישית לא ראיתי מגיע.


במהלך החקירה הוא נאלץ כמובן לשקר בלי סוף ואנו עדים שלב אחרי שלב לתסמונת שטוקהולם הדו צדדית שמתהווה לה בין הנחקר והחוקר הסובייטי (התסמונת שמספרת על כך שהשבוי בעצם מתחבר לצד של השובה).


שילוב ההיסטוריה האמיתית של מדינת ישראל לאורך כל הספר כמובן מאוד עוזר לחיזוק תחושת האותנטיות של כל הסיפור.
בספר הזה המוסד לא מוצג כאיזה גוף ללא כל חסרונות וכגיבור על של כל העולם. האמת כמעט המוסד לא משחק פה יותר מידי תפקיד.
הספר יותר עוסק בבני אדם - ברגשות שלהם ובדרך שהם מתחברים (גם כשנראה שאין שום נקודת חיבור) אבל בלי יכולתו של הסופר לאגד את הכל ביחד בכתיבה טובה זה לא היה צולח.

לסיכום - ספר טוב. 4 כוכבים!! (לא להגזים 5...בכל זאת יש לי מוניטין לשמר)
טיפ ממני - מי שלא נשבע לעצמו שהוא מסיים את הספר שלא יתחיל אותו בכלל. חבל.

"בקורס במוסד עברתי מעצרים, כליאה וחקירות. פה ושם גם התעופפו סטירות. אני שונא כאבים, אבל אז ידעתי שזה ייגמר בלי נזקים גדולים. כמו אוטומט חזרתי על מה שהחדירו בי שם: תמצית סיפור הכיסוי, וניסיון לאטום את עצמי לכל דבר אחר. אבל חוץ מזה כלום לא דמה למצב שאליו נקלעתי עכשיו" (עמוד 34).

את ספר המתח "ביקור אחרון במוסקבה" (הוצאת כתר, 2010) מאת מישקה בן־דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, התחלתי לאטי ואז לילה אחד פשוט גמעתי את כולו בלי לעצור. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1990. דני שליין, קצין איסוף (מפעיל סוכנים) במוסד, הפועל בברית המועצות בכיסוי של איש עסקים אמריקני, נוסע לביקור פרטי בעיירה ג'ורין, בה נולדה וגדלה אמו. הביקור מעלה חשד התושבים במקום, ושליין נעצר על ידי הק.ג.ב.

שליין, בנם של הורים ניצולי שואה שעלו לארץ מאוקראינה ומרומניה הוא צבר ישראלי גאה. כך למשל הוא מתאר כיצד "בחמישה ביוני 1967 הייתי נח״לאי בן 19, נלהב לממש את הרעיונות הקומוניסטיים שספגתי מאמי בילדותי ושחזרו והתגבשו בי בנערותי. מתוך אהבתי לרעיון השוויון ברור היה לי שאהיה קיבוצניק, ומתוך רצון עז שמה שקרה להורי במלחמה לא יקרה שוב, ברור היה לי שאהיה חייל קרבי, והשירות בנח"ל שילב את שניהם. וכך מצאתי את עצמי, בחמישה ביוני לפני עשרים ושלוש שנים, במסע לילי ארוך ומפרך עם גדוד הנח״ל לעבר מתחמי אום־כתף" (עמוד 29). במהלך הקרב על טיהור תעלות מוצב מצרי באום־כתף, ממשיך שליין וספר לקוראים, "כשהייתי שלישי בחוליית היורים, הבנתי שהיורה פונה לתעלה צדדית במקום להמשיך במרכזית. אחזתי בחגור של מספר שתיים, קראתי "אני ראשון", דרכתי את העוזי שלי ואפוף אדרנלין יריתי צרורות קצרים קדימה, לבל תיגמר לי המחסנית כל כך מהר. הפלוגה המשיכה בעקבותי, והתחקירים שאחרי המלחמה המח"ט קותי אדם ציין שהצלתי אותנו ממצב של התקלות עם כוחותינו והשארת לב המתחם בידי המצרים" (עמוד 30). בהמשך נעשה שליין קצין, ובמסגרת שירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים כמפקד פלוגה ובמלחמת לבנון כסמג"ד.

אז, ב־1982, מחליט שליין להתגייס למוסד. לדבריו, "בחודשים הראשונים של הקורס עשינו בעיקר עיקובים וגלויי עיקוב, צילומים סמויים ואיסופי מודיעין, אימוני ירי וקרבות מגע. הדמיון שלי הרקיע שחקים. רק מאוחר יותר גיליתי שהקורס נועד להכשיר אותי לאסוף מודיעין ולגייס אנשים" (עמוד 198). כך, למרות ציפיותיה של אמו, של נפש של אמנית ועבר מסתורי, לא הפך שליין לאמן, ואף לא לכדורגלן, ולדבריו אחרי "כל כך הרבה גיוסים שגרמו לאנשים לבגוד במולדתם ולהפוך למרגלים בשירותנו, ואיסופי מודיעין שאפשרו תקיפות וחיסולים, אני לא יודע עד כמה אני בן אדם טוב" (עמוד 179).

והנה, שליין מועבר להמשך חקירה בלוביאנקה, מטה הק.ג.ב שבמוסקבה, ונלקח לחקירה ממושכת שמנהל הגנרל הוותיק מיכאיל ריבקוב, האחראי על חקירת כל המרגלים שנלכדו במוסקבה ומפעיל סוכנים בעברו. ריבקוב, שעוטר בעיטור גיבור ברית המועצות על גבורתו בעת שלחם כ"מפקד פלוגה בגדוד חיל הרגלים 322" (עמוד 287) במלחמת העולם השנייה הוא חוקר מנוסה וערמומי. מטרתו להביא את שליין לכדי הודאה שהוא סוכן של ה־CIA,. אם יודה יזכה בחירותו, בתמורה להסכמה להפוך לסוכן כפול. מה יעשה שליין? האם יודה במה שאינו, או יוסיף להתנגד לחקירה ובכך יגזור על עצמו מאסר ממושך בגולאג?

הספר כתוב היטב. בן דוד אינו מוותר, אף שמדובר בספר מתח, על רמה גבוהה מאוד של כתיבה כשהוא מקפיד גם על רמה גבוהה של אמינות, פסיפס נהדר של דמויות וריאליזם גבוה של האירועים. המחבר גם שילב בספר ביקורת נוקבת על החברה הישראלית וערכיה המשתנים. לי כקורא מסור של הז'אנר היה הפעם קל במיוחד, גם בשל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים וגם בשל העלילה המותחת, להישאב לספר ולגמוע אותו בשקיקה. מומלץ בחום.

ככה-ככה. זהו כנראה הביטוי הקולע ביותר לתיאור דעתי על הספר הזה. עברו כבר שלושה שבועות מאז שקראתי אותו, הספרים שקראתי אחריו מצטברים לערמה קטנה, ועדיין לא הצלחתי לחשוב על ביטוי חינני יותר כדי לשחרר את "פקק הביקורות" שהצטבר לי. זה בוודאי לא מסוג הספרים הבלתי נשכחים שמותירים חותם. איך שלא מסתכלים על זה, זה סתם עוד ספר. יחד עם זאת, קראתי גם גרועים יותר...

העלילה עוסקת בסוכן מוסד ישראלי שיוצא לאיזו משימה ברוסיה בשנת 90', במסווה של איש עסקים אמריקאי, נלכד על ידי הק.ג.ב ומוצא את עצמו בחקירה על תולדות חייו, בשאיפה להוציא ממנו הודאה כי זהותו בדויה. אחד על אחד, בחדר קטן, סוכן המוסד מרגיש שהוא נמצא בקרב מוחות על חייו כנגד החוקר הרוסי, והוא משקיע מאמצים עצומים על מנת להתאים את סיפור חייו האמיתי לזה של סיפור הכיסוי שלו.

הסיפור כתוב בשפה יפה וקולחת, והוא זורם וקריא מאוד, אלא שבעיני "קרב המוחות" המתואר, שכביכול אמור להיות לב-ליבו של הספר, לא משכנע ויש בו משהו יומרני. ידו של החוקר הרוסי עליונה מכל בחינה שהיא, מצבו של הנחקר מעורר רחמים וחסר סיכוי, המשימה שהוא לוקח על עצמו, לשכתב את תולדותיו כסוכן מוסד ישראלי – לקורותיו של סוכן מכירות אמריקאי, היא משימה לא ריאלית ואבודה מראש, ולכן ההתנהגות של שניהם, הן של החוקר, והן של הנחקר תמוהות ולא הגיוניות לאורך כל החקירה, עד לנקודת מפנה מסוימת שמגיעה לקראת סוף הספר. בנוסף יש משהו מעייף בסיפור החיים שהנחקר מגולל. זו אולי ה-בעיה שיש לי עם הספר הזה. דמותו של הנחקר לא מפותחת מספיק כדי שיעניין אותי להקשיב לתולדות משפחתו... זה כמו לשבת באיזה תור בקופת חולים, ומישהו שאתה לא מכיר מתחיל לספר לך על הסבתא שלו...

לכן את רוב הספר קראתי מתוך אדישות ותחושה עמומה של בזבוז זמן וחוסר סבלנות, כשלפתע, לקראת הסוף, חלה תפנית מפתיעה בעלילה, ומה שנראה קודם תמוה ולא הגיוני, הופך לברור ולסביר, ומה שנראה מיותר וקצת משעמם, הופך לנחוץ ומרגש. תפנית יפה, ללא ספק, והספר מקבל משמעות קצת אחרת בסיומו. יחד עם זאת, אני לא בטוחה שהעובדה שנהניתי מסיומו של הספר, מהווה פיצוי מלא על כך שלא ממש נהניתי במהלכו. אני ברגשות מעורבים לגבי העניין הזה. האם סוף ששופך אור אחר על מה שבא לפניו, יכול להביא להיפוך בחוויה שכבר נצרבה בתודעה? לא יודעת... אני חושבת שלא.

בשורה התחתונה, ספר בסדר. נחמד. לא יצאתי מגדרי לשום כיוון. אבל מי שכבר מתחיל, כדאי שיסיים, אחרת זה כאילו הוא לא קרא בכלל.

אני מחשיבה את עצמי כאדם נדיב במיוחד כשמדובר בספרים..
אני לרוב מאלה שמעלה את ציוני הספרים ועד שספר מקבל ממני ציון של שלושה כוכבים או חס וחלילה שניים כנראה שהוא באמת היה גרוע..בעיניי לפחות..
יצא לי לקרוא ספרים מצוינים ספרים טובים וגם ספרים בינוניים ומטה אך מכול ספר אני משתדלת לקחת את המיטב שבו..
אולי סיפור אהבה מרגש,כתיבה משובחת,עלילה מרתקת,תפיסת עולם חדשה,רקע מעניין,דמיות מרגשות,למידת דברים חדשים
"מכול מלמדי השכלתי" אני חושבת שאפשר להגיד גם מכול ספריי השכלתי..
כי אם לתת לספר ציון נמוך שקול בעיני לבקר ילד של מישהו אחר להשפיל ולפגוע בו..תפיסה קצת קיצונית אומנם אבל אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הספרים שלא אהבתי..לפחות במידה מסוימת..
כי ספר טוב נמדד בכך שלא משנה מה אתה לא רוצה שהוא יגמר..
עכשיו לספר שלנו..
מישקה בן דוד הוא בן הסופרים הישראלים האוהבים אלי ביותר,דמותו של בן דוד הצבר האידאלי לוחם קשוח אך באותו מידה סופר רגיש,ציוני אמיתי שיודע לבקר את המדינה,בן הארץ שלא שוכח את שורשיו מהעבר,אמיץ ובעל תושייה עם לב של זהב. משתקפת בכול ספריו גם בספר הזה..
דני שליין איש מוסד שנשלח לבריות המועצות המתפקרת בתחילת שנות ה-90 לא מתאפק ומגיע לעיירה של אימו לחפש ולראות בעיניים את נופי ילדותו של אמו אך מה שדני לא ידע שמעשה זה יביא למעצרו על ידי הק.ג.ב ולחקירה שעומדת לשנות את חייו ולממד אותו דבר או שניים על חייו על עצמו ועל משפחתו..
מול דני מתייצב החוקר גנרל כחול עיניים בק.ג.ב עטור עשרות מדליות ומשם מתחיל משחק מוחות בין השניים,משחק לא שיוויוני אומנם אך למה אפשר לצפות?
בעיניי מישקה בן דוד מתאר את שלושת השבועות של החקירה בצורה מעולה לאט לאט מתפתחת מולנו תסמונת שטוקולהם הידועה לשמצה ברצון של דני לספר לחוקרו את עברו ולהרשים אותו במידה מסוימת..
וכך גם אנחנו לומדים את סיפור חייו של דני ומשפחתו משפחה יהודית על רקע האירועים החשובים של המאה ה-20
ולרגע לא ברור אם התהפכו היוצרות ומי הנחקר ומי החוקר?
הסיפור בעיני מעולה וגם הסוף הבלתי צפוי שאיש לא היה יכול לצפות לו ומקדם את העלילה במהירות לקראת תמונת הסיום החצי שמחה חצי עצובה..
ספר ממולץ מאוד!!

לפני קריאת ספר, נוהגים רובנו לעבור בין הביקורות ולראות "האם כדאי לקרוא" ובסיומה של הקריאה, "האם הבנו אותו, אולי ישנן תובנות שלא הבחנו בהן, והיכן אנו ממוקמים מבחינה זו".
קריאת חוות דעתה הנפלאה של 'קוראת הכל' פשוט טרפה לי את כל הקלפים. את שכתבתי שם בתגובתי אומר בצורה שונה, ובמילים אחדות: כל מה שאכתוב כאן, כאילו יהיה לקוח מחוות דעתה, כמעט מילה במילה, אולם בשינוי קל מאד. מתבקש. הצעתי היא לקרוא את חוות הדעת "המקורית" – ולהשלים כאן, אצלי...תודה.
כשאנו קוראים ספר כמו 'אהבה אסורה בפטרבורג', נקבע לנו רף גבוה של הנאה ספרותית, כיאה ל'דוקטורֵנוּ' לספרות – מישקה בן-דוד. ופעמים אחדות, בעקבות כך, די בשם הסופר כדי להושיט יד ולקחת את ספרו מהמדף... ואם העניין מלווה בהמלצה חמה של חבר - אדרבא.
הספר, בעל 340 העמודים, רובו ככולו (טוב, מלבד 60 העמודים האחרונים) פשוט מ-ש-ע-מם! ובצורה שלא זכורה לי מהשנים האחרונות. וזאת על שום מה? על שום שחוקר 'ק.ג.ב', בדרגת גנרל! לא מצליח לפענח את קוד התנהגותו ושייכותו של העציר - עובד המוסד הישראלי, שנעצר ועוּנה במשך חמישה ימים, שלאחריהם הובא אליו להמשך הטיפול באמצעים שונים – משהו כמו "החוקר הטוב".
האם נראה למי מאיתנו שבמרתפי ה'ק.ג.ב' במוסקווה ישנה אפשרות לעציר הנחשד בריגול, להחזיק מעמד במשך זמן רב יותר מהדרוש לסיום כתיבתן של שורות אלו? ועוד ע"י החוקר הבכיר ביותר, בדרגת גנרל? איזה "סיפור כיסוי" יכול להחזיק מעמד במדינה שבה כמעט כל אזרח חשוד במשהו – והשלטונות שמעו כבר כל סיפור שקיים עלי אדמות?
ובכן, גיבורנו, לא תאמינו, מחזיק מעמד כשבועיים וחצי בחקירה היומיומית! כאשר הוא מציג עצמו כאיש עסקים אמריקאי רגיל. ממש Bona fida (אזרח תמים) כדבריו. ואם תשאלו מדוע לא ניתן להאריך עוד את חקירת המסטיק הטרחנית הזו ולשבור אותו (ואותנו), התשובה הפשוטה: צריך לסיים את הספר ולגאול אותנו ממחלת השיממון שבה לקינו. יש גבול.
וכאן אגלוש לנימה אישית, המובאת בסוגריים: תוך כדי קריאה, שיעשעה אותי העובדה ש"הגיבור הווירטואלי", דני שליין, שירת אתי בצבא...
ולאחר שסיימנו איכשהו את 280 העמודים, אנו מקבלים תפנית, שגם היא לא ממש מציאותית (ושלאורה מתבהרים הדברים), ואנו מוצאים את עצמנו מחליפים הילוך, בעצם מספר הילוכים, והקצב מוגבר למצב טורבו – כעין פְּרס, למי שהצליח להגיע עד הלום.
בסופו של עניין גם ישנה "תובנה" לגבי ההחלטות שאנו מקבלים בחיינו ואשר גורמות לנו לעיתים לתפנית של 180 מעלות מהכיוון שהיה היעד שאליו היו פנינו מועדות.
גם לי, כמו ל'קוראת הכל' לקח הרבה זמן - שהיה מלווה בלא מעט פיהוקים, לצלוח את העמודים המיותרים שהספר "התברך" בהם, אבל כמו שאומרים בספורט העממי: "העיקר ההשתתפות, ופחות המיקום". נו, טוב שמישהו מבין אותי...
והספר הזה, שמכיל 280 עמודי 'בלה בלה' והנשמה יוצאת עד שמקבלים תכל'ס, מתאים מבחינתי למשפט האלמותי מתוך הסרט 'הטוב, הרע והמכוער':
When you have to shoot, shoot, don’t talk
ומצרף את הקישור, להנאתכם:
http://www.youtube.com/watch?v=4gvk6Ezyj3M
לא התלהבתי, ומי שמתעקש לקוראו – אנא, חפשו קוראים בעלי טעם שונה משלי.

טוב! משחק כוחות-מוחות בין שני חוקרים דומים מאוד ושונים מאוד. כמה פסיבי ואיטי - ככה מרתק... רק חבל שאפשר לצפות די בקלות את הסוף המפתיע, לכאורה.

מישקה בן דוד מצטיין בכישרונו הספרותי גם בספר זה לסחוף את הקורא.
העלילה כתובת בשפה ברורה, קולחת וזורמת. הספר מודפס בפונט נוח לקריאה ובסוף שבוע אחד נשאבתי לתוכו.
זה לא סוד שמישקה בן דוד היה בכיר במוסד וספריו מושפעים מכך. גם הספר הנוכחי זוכה אצלי להרבה כוכבים. אהבתי מאוד את "אהבה אסורה בפטרבורג".
בסיפור הנוכחי דני שליין שלנו מנסה לשכנע את הגנרל בק.ג.ב. שהינו איש עסקים אמריקאי תמים שבא לבקר ברוסיה לענייני עסקיו. תוך כדי חקירה דני עומד מקרוב על שורשי משפחתו ברוסיה מתחילת המאה העשרים.
כל חירותו של דני תלויה במיכאל ריבקוב החוקר מהק.ג.ב. שבכל רגע נתון הוא יכול להגיע למסקנה אחת-שדני הוא מרגל ואת העונשים להם זוכים מפירי החוק ברוסיה אנחנו מכירים מסיפורים אחרים.
איני יודעת אם לקטלג את הספר הזה כרומן משפחתי , ספר ריגול, ספר היסטורי או ספר מתח. יש בספר הזה הכול.
בפני הקורא נחשפות שיטות חקירה, מעקבים, טריקים וצורות עבודה של אנשים העוסקים בנושאים הללו.
אחרי שסיימתי את קריאת הספר אני עומדת איתנה מאחורי המשפט שנרשם בכריכה על ידי ההוצאה ומרשה לעצמי לכתוב אותו בסקירה שלי: "זהו סיפור המשקף את הגורלי היהודי והישראלי."
כדי לא לקלקל לכם אני לא חושפת פרטים נוספים ....
תקראו...ותבינו....
ספר מקסים.
שתדעו לכם שמישקה בן דוד הצליח להדביק אותי לכסא לכמה שעות של קריאה מהנה.
מומלץ בחום רוצו לקרוא!
תיהנו.
לי יניני