“הכל בגלל רינת קליין. בגללה ובגלל הספר היפה שלה, "שחף שחור", הגעתי אל הזבל"ש הזה. לא להתבלבל חברים, זבל"ש ולא זשל"ב... זבל"ש = זבלון שלא ניתן לתאר במילים.

לקח לי קצת זמן עד שנפל האסימון... סיפור של מסע משפחתי שמתרחש בכמה מקומות, כולל ברוסיה, עלילה שנעה על צירי זמן שונים, שילוב של דרמה משפחתית, סיפור מתח ואפילו השם תמרה – זה הזכיר לי משהו. כן, את הספר "שחף שחור"... אבל, וכאן האבל הגדול, דווקא הפרטים הדומים בעלילה מדגישים את ההבדל בין הספרים. השחף היה קצר וקולע, מעניין, קולח ומושך לקריאה. הספר הזה כפול במספר עמודיו (400 מול 200), מעייף ומשעמם. הכתיבה רעה – הן מבחינת הדיאלוגים והן מבחינת התיאורים, כולל המון משפטים מלודרמטיים ומוגזמים בנוסח "אלוהים, זה לא קורה לי באמת!", שימוש מופרז בסימני קריאה שמגבירים את המלודרמטיות של הדברים, הסיפור – שבלאו הכי לא מעניין במיוחד – נמתח ונמתח כמו מסטיק, חלק נכבד מהאירועים המתוארים בעלילה לא נראה אמין והגיוני, המתח לא מותח בכלל, הסיפור המשפחתי לא מצליח לגעת ולרגש והפן ההיסטורי שאמור היה להעניק לקורא פרטי מידע מעניינים, מייגע ולא מיידע... אהה... ויש אפילו טעויות מביכות בהגהה.

בקיצור, מאוד מאוד מומלץ (להימנע ממנו).”

“מגיע לי, באמת שמגיע לי. ככה זה כשלא מקשיבים לאינטואיציה וסומכים על דעתם של אנשים אחרים. בעבר כבר קראתי ספר של קראוס ויינר. לא זוכרת מה שמו, רק שהייתה שם עלילה מופרכת שקשורה ליהלומים, חטיפה וסירה. אז אמרתי לא עוד. אחר כך חזרתי בי. חברה שאת דעתה אני מעריכה טענה כי קראה את "דיוקן הונגרי" שלה ואני חייבת לתת לה צ'אנס נוסף. את הדיוקן לא קראתי בסוף, אבל את "מאושרת בדרכה" קניתי במיטב כספי בגלל חיבתי לנושא.

יש לי שריטה קלה - אני חייבת לקרוא פרטים על המחבר בזמן שאני קוראת את ספרו. אני רוצה לדעת בן כמה הוא, מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי, כמה ילדים יש לו, איפה הוא נולד וכו'. למה? ככה! אז קראתי ראיון שקראוס ויינר נתנה ב- 2011. היא נשאלה האם תוכל להיות חברה של מישהו שלא אוהב את כתיבתה. היא השיבה שאין לה בעיה כל עוד האדם קרא את הספר ולא אהב אותו בגלל טעמו האישי. לעומת זאת אנשים שטוענים שהם לא קוראים ספרים "כאלה" הם פלצנים ולא יהיו בחוג חבריה. מהם ספרים "כאלה"? היא לא פירטה.
אז אורלי, באמת שזו לא את, זו אני. לא הייתי מתנגדת להיות חברה שלך, כי את מצטיירת דווקא כאדם נחמד וגם עם ספרים "כאלה", אם את מתייחסת לספרים קלילים/ טיסה, אין לי בעיה. יש לי בעיה עם הספרים שלך, לכן נפרד כידידים, טוב?

אז מה היה לנו כאן? רוסיה כארץ אפורה ולא מזמינה, בריוני פ.ס.ב., אוליגרך יהודי תכול עיניים, איש מוסד מסוקס ובעיקר משפחה בוכרית מושלמת. מה הבעיה, אתם שואלים? אני שונאת משפחות מושלמות. לא פגשתי כאלה, אבל אולי בכל זאת הן קיימות, לא אתווכח. מה שהציק לי יותר זו הסיבה לשלמות הזאת. מסתבר שרק משפחה מרובת ילדים (9 mind you) וענייה יכולה להיות מאושרת. למה? כי עני הוא בוודאות ערכי ואדם בעל אמצעים הוא לא. כי לא יתכן שתהיה משפחה מאושרת עם שני אחים וחמישה בני דודים, כי מי יעשה שמייח בארוחת שישי?

לכאורה יש שם את כל המאפיינים שאני אוהבת: קפיצות בזמן, מסע משפחתי, עלילה שמתרחשת בארצות שונים, אך הכתיבה והסגנון...
הקורא מתוודא לעבר המשפחתי דרך חליפת מכתבים בין שתי אחיות. בדרך כלל זה סנגון שאני אוהבת, אך כאן המכתבים הודבקו באופן כל כך מלאכותי שפשוט אי אפשר להאמין שסופרת שמאחוריה ארסנל מכובד מאוד של ספרים, מרשה לעצמה.

[למשל: דודה אולי ניתן לשחר לנוח ואת תמשיכי לקרוא לי מהמכתבים והדודה שכנראה סוחבת את המכתבים לכל מקום, מסכימה בשמחה. דוגמא אחרת: אמא, אולי אצטרף אליך לסידורים ואחר כך נשב בבית קפה ותספרי לי עוד כמה סיפורים על קורות משפחתנו... אלה לא ציטוטים מדוייקים, אך בהחלט רוח הדברים].

לאחרונה יצא לי לקרוא שתי סאגות משפחתיות אחת אחרי שנייה, אחת עוסקת במסע של משפחה מתימן לישראל ושנייה במשפחה מבוכרה. הראשונה הרגישה לי אמיתית יותר ומרתקת הרבה יותר ואילו השנייה בוודאי תמכור כמה עשרות אלפי עותקים, כי היא פורסמה בכתר, כי היא משתתפת במבצעים וכי זאת אורלי קראוס-ויינר.

לא חובה בלשון המעטה.”

“כשהייתי בת 9 כתבתי סיפור.
קחו את הסיפור שכתבתי בגיל 9, הגדילו אותו בשקל-תשעים, קבלו עודף של שקל-שמונים-ותשע והנה לכם הספר של קראוס-ויינר.
הספר מביך. שיא של עליבות.
יש את הפרק הזה של ״סיינפלד״ בו איליין נתקעה בתא שירותים ללא נייר טואלט...
איך אומר זאת בעדינות? הספר יכול היה לעזור לאיליין למרות שהיא לא קוראת עברית.”

“החלטה של רגע גורמת לנוגה לחוות את הרפתקת חייה. במהלך שהותה הסוערת במוסקבה נחשפת נוגה לסיפור המרתק של משפחת אִמה, ההיסטוריה המשפחתית שאליה מתוודעת נוגה מחזקת אותה ומסייעת לה לשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. ספר מעולה, מעניין מאוד לכל אורכו, מסוג הספרים שאי אפשר להוריד מהיד. מותח ,מרתק ,סוחף ונוגע ללב. ממליצה לקרוא בחום.”