ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר מעולה

---

את הספר הזה קראתי לפני חודש בערך, ואני עדיין זוכרת אותו טוב כול כך. כול פרט ופרט, כול סיבה וסיבה, כול דמות ודמות.
אתם מכירים את התחושה הזאת, שאתם מקבלים אחרי שאתם קוראים ספר מצויין, מין מועקה בגרון, מין גוש בלתי מוגדר שאתם לא יכולים להסביר, והוא מתנדף אחרי תקופת זמן מסוימת, ואתם פשוט ממשיכים בחיים שלכם, ומחכים לספר הבא, שוכחים.
ככה זה אצלי לפחות, אני לא יודעת מה איתכם.
אבל יש את הספרים האלה שאתה פשוט לא מסוגל לשכוח מהם, הם נשארים צרובים לך בלב, כמו צלקת, ואתה לא מצליח לשכוח מהם. 13 סיבות הוא אחד מאותם ספרים נדירים.
לא משנה מה תעשה אתה לא תצליח לשכוח ממנו.

הספר הוא כמו פצצת אמת לפרצוף, הצצה לחייהם של המתבגרים באמריקה, פצצת אטום קלטנית של אכזריותם ורשעותם של התיכונים, הספר בודק לאן רשעות של בני נוער יכולה להדרדר.
במהלך הספר בכיתי, צחקתי, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, הרגשתי את מה שקליי הרגיש, את ההלם שלו ואת התסכול שלו, כול הספר היה כול כך... מלא חיים.
אירוני שהוא על המוות.
הדמויות נראו לי כמו בובות מריונטה שקמו לתחייה והמושך בחוטים הוא לא אחר מאשר ג'יי אשר, נשאבתי לתוך העולם הנורא הזה, שיכול להיות גן עדן עבור אחד וגיהנום עבור אחר. הספר סחט ממני כול תחושה וכול רגש אפשרי, והותיר אותי מדוכאת ומותשת.

הרגשתי אכזבה נוראית ברגע ההוא שהאנה בייקר החליטה לשים קץ לחייה, לא, לא אכזבה, ייאוש. ייאוש בגלל שהטובים לא ניצחו, ייאוש בגלל שלא היו טובים בכלל בסיפור הזה, ייאוש בגלל שכדור השלג שלה התחיל מהדבר הכי קטן, הכי קטן, והתגלגל והתגלגל בלי הפסקה, ייאוש בגלל שלא היה שם אף אחד שיעצור אותו, שיגיד זהו, זה כבר עבר את הגבול.
אבל אף אחד לא אמר את זה.
כי לאף אחד אין באמת אומץ לומר את זה, וזה אנושי. וזה כואב, אבל זה אנושי כול כך.

הספר הזה מציג איך חיים של נערה רגילה, שרק רצתה לסיים את התיכון בשקט, משתבשים באופן נורא.
הדמות של האנה הייתה כול כך אנושית, שאי אפשר שלא לאהוב אותה.
אפילו הדמויות ה-"רעות" אנושית, כול הספר הזה כול כך אנושי.
אני חושבת שזה יפהפיה.

» ביקורות נוספות של StarryNight
» ביקורות נוספות על 13 סיבות