• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נמלים

נמלים

מאת ג'ני ולנטיין

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
נמלים

נמלים

הוצאה לאור:משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
Shirley
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר נעים לקריאה, אף על פי שבסך הכול הוא מתאר אנשים החיים בבניין ישן ועלוב בלונדון, כל אחד וצרותיו וקשייו, הנראים בתחילה בלתי פתירים. כולם נראים כאנשים בודדים, בורחים ממשהו או אל משהו. בכל זאת, בשעת מבחן כולם מתעלים ויוצאים למעשים הירואיים של עזרה והצלה. אפילו האדיש ביותר מגלה איכפתיות. בסופו של דבר נפתרות הבעיות ומתיישבים הקשיים.
זה אמנם ספר נוער, אך אולי כדאי היה להוסיף אזהרה לקוראים הצעירים: לא כל מי שבורח מן הבית מצליח למצוא דווקא אנשים שיצליחו לעזור לו להתיר את בעיותיו. לא כל ילדה בת עשר, הנטושה לנפשה במשך כל היום, החיה עם אם לא מתפקדת שאפילו אינה רושמת אותה לבית הספר, תצליח למצוא סביבה אנשים שיעזרו לה ולא ינצלו את תמימותה לרעה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ריצ' רצ'
ריצ' רצ'
תמונה של עמיר
עמיר
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של yaelhar
yaelhar
4קוראים|גיל ממוצע47|75%נשים

על המבקרת

תמונה של נוריקוסאן

נוריקוסאן

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
144 ביקורות•5 נבחרות•1,807 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות144
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,807
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת41ספרות מקורית27מתח ריגול והרפתקאות25

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של נוריקוסאן

ים של דיו

ים של דיו

אילנה קורשן

הספר הזה עורר בי סקרנות רבה. זהו סיפורה של המחברת אילנה קורשן המגוללת את קורות חייה בהקבלה ללימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי שהיא מצטרפת אליו בשעת משבר קשה, לאחר גירושים כואבים, בודדה בירושלים כשכל משפחתה וחבריה הטובים מתגוררים בארצות הברית, נעה ונדה בין דירות שכורות. בסוגיות הגמרא היא מוצאת רמזים למצבה בחיים - כשנלמדת מסכת יומא על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא מתארת את תחושת חורבן הבית הפרטי שלה. מסכת סוכה נלמדת כאשר היא נמצאת בגרמניה ביריד הספרים הגדול, ובחולפה בין הביתנים השונים היא בודקת את דפנותיהם ובוחנת אם יכשרו לסוכה. עם התקדמות הלימוד ממסכת למסכת אנחנו זוכים להצצות להתקדמויות בחייה הפרטיים ובדרכה לשיקום ולמציאת זוגיות איתנה ובניית משפחה.
קראתי את הספר מתוך סקרנות. פתיחת דלתות ארון הספרים היהודי לנשים היא תהליך מבורך שנראה לבנותינו טבעי. מעולם לא היה ציבור גדול כל כך של נשים המתעניין בלימוד תורה בכל היקפה, וכאשר לימוד התורה הופך לחלק מסדר היום הקבוע של נשים אין זה אלא טבעי שאותות לכך יגיעו גם ליצירות ספרותיות. הרעיון יפה, אך הביצוע לא תמיד מושלם, ולעיתים הקישור בין החיים ובין הסוגיות הנלמדות נראה מאולץ.
שם הספר, ים של דיו, מתבסס על המדרש היפה של חז"ל ברות רבה, המופיע גם בגמרא, "רבי יהושע אומר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי". על הכריכה נראית סירת נייר שקופלה מהדף הפנימי של דפוס וילנה של התלמוד.
והערה קטנה לכריכה: מועדון הקריאה הגדול בעולם, עם כל הכבוד לדף היומי, הוא עדיין פרשת השבוע, אותה קוראים בכל העולם היהודי.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
רופא משפחה. יומן

רופא משפחה. יומן

דורון עמוסי

התחלתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ובלי לשים לב שקעתי בקריאה עד שסיימתי את הספר. הספר בנוי מקטעי יומן קצרים המתארים את סדר היום של רופא משפחה במרפאתו, ראשי תיבות שם המטופל, גילו, כמה פרטים אישיים, סיבת הגעתו למרפאה. לפעמים מובאים פרטים נוספים, פגישות בעבר ומחלות שאובחנו אז, פרטים נוספים על בן הזוג או הילדים וכדומה. סדר היום חוזר על עצמו, מטופל נכנס ויוצא, מטופלת מגיעה להתייעצות, אם מביאה את בנה לבדיקה. לכאורה יומן פשוט ללא עניין מיוחד, אבל ככל שמתקדמים בקריאה מצטיירת דמות של רופא מהסוג שכולנו היינו רוצים שיטפל בנו. רגיש ואחראי, לא ממהר לשלוח את המטופל לבדיקות מיותרות רק כדי להבטיח את עצמו, מתייחס בכבוד וברגישות לכל חוליו, גם לאלה המגיעים למרפאה ומתלוננים על חולאים מדומיינים. רופא המגלה חמלה לאדם ולכישלונותיו בהתמודדות עם מחלתו ועם מצבו, איננו נרתע מהשיחה הישירה עם החולים המתבשרים בבשורות קשות. הרופא מתגלה כאדם הממשיך לחשוב על חוליו גם כאשר הוא יוצא מהמרפאה, מבקר את החולים שעזבו את טיפולו ועברו להוספיס בית או לבית אבות וממשיך בקשר עם בני המפחה המתמודדים עם האובדן. במהלך הספר מתואר הגילוי האקראי של מחלתו של הרופא עצמו. הוא הופך באחת מרופא למטופל, חווה את הפחדים והמצוקות של החולה המאושפז בבית החולים לניתוח, המצפה לשמוע את גזר דינו לאחריו. כאדם בריא ביקוריו היחידים בבית החולים היו קשורים ללימודי הרפואה שלו או ללידת ילדיו וכעת הוא עצמו לבוש בבגדי חולים ורופא והסטודנטים שלו מקיפים את מיטתו. לאחר פרק זמן קצר של החלמה, הרופא חוזר למרפאה, זרם המטופלים ממשיך, אבל נראה שכעת הרופא מסוגל להזדהות יותר עם תחושותיהם.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
הבית ההולנדי

הבית ההולנדי

אן פאצ'ט

הסיפור מתואר מפיו של אחד מגיבורי הספר, דני, המספר על ילדותו ועל משפחתו, בעיקר על הקשר עם אחותו היחידה מייב, המבוגרת ממנו בשבע שנים. ה"דמות" העיקרית בספר איננה דני או אחותו, גם לא אביו או אימו, וגם לא אנשים אחרים. ה"דמות" העיקרית היא הבית שבו דני ואחותו מבלים את ילדותם. אביו של דני חוזר מהמלחמה באירופה לאחר פציעה קשה ברגל שממשיכה לגרום לו סבל עד סוף ימיו, אך גם עם עצת זהב ששמע מחבר גוסס כיצד להצליח בשוק הנדל"ן. בארה"ב האב מתחיל בקניית נכסים בשכונות ירודות, הוא קונה בזול, ובעזרת מיומנויות השיפוץ שסיגל לעצמו הוא משפר את הנכסים ומשכיר אותם. כך הוא מצליח לצבור הון ולהתעשר. את הבית ההולנדי שבעיירה הוא קונה כמתנה לרעייתו, היא מגיעה לבית בהפתעה גמורה ורק אז הוא מספר לה שהבית שייך להם. נראה שהבית התרוקן מיושביו בהפתעה. הארונות מלאים בבגדים, הכול מרוהט, על הקירות תלויים ציורי דיוקן גדולים של בני המשפחה שגרו בבית קודם לכן. המטבח מלא בכלי הבישול שלהם. האם מתקשה להישאר בבית השנוא עליה, וכשדני מגיע לגיל חמש היא נעלמת מן הבית ואינה חוזרת אליו עוד. האב ממשיך לעבוד בעיר הגדולה במשך שעות ארוכות וגידול הילדים והטיפול בבית הגדול נעשה על ידי מטפלת, ועל ידי שתי אחיות המטפלות בהם לאורך השנים במסירות רבה. כשהאם נעלמת מתפרצת אצל מייב מחלת הסוכרת באופן קשה וחייה מאז סובבים סביב הטיפול במחלה ובמשבריה.
לאחר שנים של בדידות מגיעה לבית אנדריאה, אם לשתי בנות צעירות, שנראה שמתאהבת בבית המפואר יותר מאשר בבעל הבית. הם מתחתנים ואנדריאה משתלטת על הבית ודואגת לכך שבנותיה יקבלו את חלקן, גם על חשבון ילדיו של בעל הבית. מייד לאחר שהאב נפטר, היא מסלקת את ילדיו מן הבית, משתלטת על רכושם ומשאירה אותם חסרי כול.
הספר מגולל את המשך חייהם מנקודה זו, כשמייב בת עשרים ודני בן שלוש עשרה, וכיצד המשיכו בחייהם מאז. בהדרגה מתגלים פרטים שלא היו ידועים ומעגלים נסגרים.
הספר כתוב בלשון קולחת ונעימה לקריאה.
הציור על הכריכה מתאים לספר בצורה מדויקת ומתאר היטב את אחד מציורי הדיוקן התלויים בבית, היחיד שאינו שייך לדיירי הבית הקודמים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
בתחום מושבם של היהודים

בתחום מושבם של היהודים

א. פ. (אנדרי פבלוביץ) סובוטין

הספר בעיקרו הוא דוח שכתב כלכלן לא יהודי בשם סובוטין. הדוח מתאר מסע שערך בתחום המושב היהודי ברוסיה בשנת 1887 בשליחותו של איש עסקים יהודי עשיר בשם בלוך, שבשליחותו יצאו גם אנשי נוספים, ביניהם נחום סוקולוב. מטרת המסע הייתה כנראה לבחון את מצבם הכלכלי של היהודים באזור זה ואת מקורות פרנסתם. האם יש היתכנות לשינוי מצבם של היהודים, האם יוכלו להשתלב בעבודה יצרנית? כיאה לדוח של כלכלן הספר מלא בנתונים מספריים, בטבלאות המפרטות את מחזורי המסחר, בפירוט מספר בעלי המלאכה בכל מקום, מלאכתם ואחוז היהודים והלא יהודים ביניהם. כל זה כנראה מעניין מאוד היסטוריונים של התקופה. בכל אופן, הספר מפתיע מאוד בתיאורים שנכתבו על ידי אדם שבאמת בא ללמוד ולבחון את המציאות, ללא דעות קדומות וללא אנטישמיות. בתיאוריו מצטיירת תמונה של המציאות בערים הגדולות בזמנו ושל מצבם של היהודים. כך למשל אנו לומדים על שביתת הגרבניות (סורגות הגרביים), רובן היו יהודיות. מחירי הגרביים ירדו מאוד בגלל היצע גדול ושכרן של הגרבניות הופחת והן התקשו להתפרנס. סובוטין מבקר בבתי העסק, בבתים, בדוכנים בשוק. הוא מראיין את האנשים ולומד לדעת מה ערך סחורתם, מה מתח הרווחים. הוא מבקר במרתפים עלובים שבהם מצטופפות משפחות אחדות בחדר. כך למשל הוא כותב על ביקור בשוק במינסק: "...מעניין שבתצפיתנו זו במסחר היהודים בינות לערב-רב של איכרים המצלצלים במטבעותיהם, וכל זאת ביום שוק, לא ראינו כאן ולו שיכור אחד... או אז נזכרתי בימי שוק בסמרה... ובשאר ערים, בין ביום ראשון ובין בימות השבוע, שבהם כוחו של האיש הרוסי כורע ונופל שדוד בכל אשר תפנה..." (עמ'40). הוא מבקר בבתים ומתאר משל את התמונות התלויות: דיוקנאות של משפחת המלוכה, של מונטיפיורי, ושל הרב יצחק אלחנן, רבה של קובנה. הוא מתאר מצד אחד את התחרות ההולכת ומחריפה במינסק בגלל הגירה של יהודים רבים מן הכפרים, לדבריו "גם עכשיו, בעסקי המסחר הם בולעים איש את רעהו חיים, מלשינים זה על זה, כך שבתחום הכלכלי אין זכר ללכידותם ולאחדותם הנודעת. ישראל חברים זה לזה רק בצרה...". הוא מתאר את מוסדות גמילות החסד, את בית התמחוי ואת הקהילה המתאחדת לצורך זה "דוגמה חיה המאירה באור בלתי מחמיא את חברות גמילות החסד שלנו" (עמ' 61).
סובוטין מחיה במילים ובתיאורים את היהודים שפגש במסעו, בהם כנראה גם מאבותיי שהתהלכו במחוזות אלה. בקריאת הספר חשתי שקיבלתי דרישת שלום מהם.
לספר מבוא מאיר עיניים מאת המביא לדפוס, פרופ' גור אלרואי. ממנו אפשר ללמוד מה היה המניע למחקר הדמוגרפי כלכלי של סובוטין ומה הייתה מידת השפעתו על התנועה הציונית ברוסיה. בסוף הספר הערות הבהרה של ביטויים בספר.

הספר כרוך בכריכת בד יפיפייה שעליה מודפסת מפת האזור בכסף, הכיתוב באותיות בגופן ישן כשהאות למ"ד מקופלת מתאים לאווירת הספר, כך גם הנייר הצהבהב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
לשרוף אדמה לפעמים

לשרוף אדמה לפעמים

דבורה זגורי

לא יודעת אם צריך להתבייש בזה מאוד אבל הרבה מהספרים שאני קוראת הם ספרים שגורמים לי להנאה של כמה שעות של קריאה נעימה, עלילה קוהרנטית, לא הרבה יותר מזה. אני אוהבת ספרי מתח, וכך עקבתי כבר במשך יותר מעשרים ספרים אחרי נדודיו של ג'ק ריצ'ר, אחרי גיבוריו של גרג הורביץ, אחרי נסבו ושאר סקנדינבים אפלים ומדוכאים, ועוד רבים כיוצא באלה. הציפיות שלי מהספרים האלה ברורות ומוגבלות.
לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שממשיך להדהד בי אחרי הקריאה, שיש בו גיבורים שההתחבטויות שלהם מעלות בי הזדהות, שנראים לי מוכרים ובהישג יד, גיבורים שאני מרגישה שאני מכירה ומבינה. הקריאה בספר של דבורה זגורי נתנה לי את כל זה ועוד.
אזהרה: אזכיר בהמשך פרטים מעלילת הספר.

בספר מתוארים חייהם של אורי ורעיה, בני זוג הגרים בקראוון בהתנחלות בהרי יהודה. יש להם בת פעוטה בשם גפן. העלילה מתחילה בחזרתו של אורי משירות מילואים במבצע בעזה. אומנם אורי חוזר שלם בגופו, אבל נפשו מסוכסכת והוא אינו מצליח להשתלב מחדש במרקם העדין של הזוגיות, של הקהילה, של מקום העבודה שלו במסגרת חינוכית לנוער נושר. הוא אינו מצליח להסביר לרעיה מה מעיק עליו. אורי ורעיה מכירים מילדות, רעיה נולדה בו ואילו אורי היה בן שמונה כשעלה לארץ מארה"ב. משפחתו הגיעה ליישוב מייד עם עלייתם. ביישוב משפחתו של אורי נראית זרה ולא שייכת על אף הלהט הציוני שהביא אותם לשם ואורי נלחם לסגל לעצמו מבטא ישראלי ומצליח להעלים את הזהות האחרת שלו כמעט לחלוטין. לעיתים רחוקות נחשפת הזהות הזאת כשאות רי"ש אמריקאית סוררת נפלטת מפיו. בתחילה נראה שאורי נמצא במסלול של הרס עצמי שסופו ידוע - ניוון, ניתוק מן המשפחה, ניתוק מאמונתו, דיכאון. החיים על ההר גובים מחיר כבד מן התושבים. לא רק הטרור מכה בהם, האובדן והאבל מכים בהם מכיוונים אחרים ונראה שאין במקום רוך או סלחנות לטעויות. בספר נוכחים מאוד הגיבורים הנעדרים - אחי רפאים הקבורים במקום, אפי החבר מהישיבה שהתאבד בצבא, המתים בעזה. הספר בוחן ללא פחד סוגיות כמו מהי גבריות, כיצד מגיבים אנשים שונים לשכול ולאובדן, האם המחירים שאנו משלמים על המגורים בארץ הזאת הכרחיים, הרי יש מקומות רכים יותר שאפשר לחיות בהם.
הספר כתוב יפה, באיפוק, ברמיזה, ובסופו של דבר מגיעים לסוג של התרה וסגירת מעגל.

הנה קטע לטעימה של הסגנון, ללא חשיפת פרטי עלילה:
"אורי עומד על גבול הבית עם הטיח המתקלף ורואה את היום ניגר אל השדות שמעבר לגדר. הוא רואה את החצר המוזנחת שקוץ ודרדר ותריסים שבורים זרוקים עולים בה ושני עצים שתולים בה, עץ לימון ועץ פקאן, וכפלא בעיניו שאפילו שהעצים לא מטופלים הם יודעים לקרב אליהם מים ושמש כדי צורכם וכמו הפומלה בחצר האחורית לתת את פריים בעתו".

על הכריכה ציור יפיפה של חגי הלברטל, מתאים מאין כמוהו לספר עצמו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אורנים

אורנים

ימימה חובב

איזה ספר מעולה! יש באתר כמה סקירות מצוינות על הספר ואני רוצה להעלות רק כמה עניינים צדדיים.
תמיד נהנית לקרוא ספר שהעלילה שלו מתרחשת במקום מוכר. רחובות ירושלים והסביבה, קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, הספרייה הלאומית ואולם הקריאה ליהדות, הוויטראז' המרהיב של ארדון... כמו ילדה קטנה מתחשק לי לצעוק: אני מכירה, הייתי שם.
בספר חוזר פעמים אחדות הרעיון שכל אחד קורא את הסיפור שלו עצמו בדברים שקרו לאחרים, תמיד החיפוש הוא אחרי הסיפור שלנו. וזה נכון גם בעלילת הספר, מה שקורה דורות לפני כן, חוזר גם עכשיו, הדמות המתלבטת של גבי, החתן המיועד המבטל את החתונה זמן קצר לפני מועד קיומה, מזכירה את דמותו המתלבטת של שרגא, אבי סבה של הגיבורה. אצל שניהם ההתלבטות איננה התחבטות המובילה לתיקון עצמי, יש בה משהו מיופיף ומעושה מפני שהעיסוק בה בא על חשבון הזולת, אישה צעירה ומיוסרת הנותרת עגונה בזמן שבעלה מנסה כביכול לתקן את העולם כולו, וכלה הננטשת זמן קצר לפני נישואיה ואיננה מבינה מה הסיבה לכך. הדמויות בספר הן מורכבות, לא סטריאוטיפיות, הכותרות של הדתי, החילוני, העולה מרוסיה - דבר איננו פשוט ואיננו שטוח, יש דברים נסתרים מתחת לפני השטח, והאמת איננה נחלת צד אחד בלבד.
יש כאן סיפור יפה הכתוב היטב ומעורר ציפייה לספרים נוספים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
כלוב הזהב

כלוב הזהב

קמילה לקברג

מתברר שהייתי צריכה לקרוא ספר גרוע כל כך כדי לחזור לסימניה אחרי זמן ארוך כל כך. הסתקרנתי לראות אם רק אני מרגישה כך, וכמובן קראתי את הביקורת של אפרתי והזדהיתי עם כל מילה. אילו הייתי קוראת את הביקורות קודם לכן, לא הייתי קוראת וכועסת. בין שאר הדברים המרגיזים, העציבה אותי הזווית הכביכול פמיניסטית, הנקמה הנשית. בחוזה שבין מחבר ספרי מתח לבין הקוראים אמור להיות משהו המחייב אותו ליצור גיבור שאפשר יהיה להדהות איתו ברמה זו או אחרת. זה ממש לא קורה בספר הזה, וחבל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אם אשמע קול אחר

אם אשמע קול אחר

חיותה דויטש

"אם אשמע קול אחר" - לאמונים על נוסח התפילה של בני אשכנז שם הספר מעלה מיד את זכרו של הפיוט הידוע "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות, פיוט הנאמר בסוף סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. הפיוט הזה תופס מקום חשוב בספר והעלילה שבה וחוזרת אליו מדי פעם. בפיוט מסופר על קיסר רומי שלמד תורה מחכמי ישראל. הוא מזכיר להם את הדין "גונב איש ומכרו מות יומת" ומזכיר את מכירת יוסף - האחים שמכרו את יוסף היו חייבים מיתה, וכעת, לדבריו, ישלמו החכמים בחייהם על העוול ההוא. הפיוט מתאר באופן מזעזע את מותם של עשרה מחכמי ישראל, המקבלים על עצמם את הדין. המלאכים מקשים: "זו תורה וזה שכרה?", אבל בת קול משמים משיבה להם: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים...", כלומר: אחריב את העולם.
הספר מתאר את חייה של עוזיה, בת יחידה למשפחה דתית שגדלה ומתבגרת בתל אביב. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן חוויות ילדות מכוננות. הספר נע בין נקודות השבר והחורבן של בני דורה הדתיים-לאומיים - בין חורבן ימית להתנתקות מגוש קטיף, עבור דרך מלחמת שלום הגליל, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, המחתרת היהודית ורצח רבין. השבר מעמיק והקולות המתונים נדחקים מפני הקולות הקיצוניים. הארץ מתמלאת בכתובות גרפיטי שאיש אינו יודע מי אחראי להן ומה כוונתו: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים". השב"כ חושד שמדובר בהכנה לפעילות מסוכנת של מחתרת חדשה ולכוונה לרצוח עשרה אנשים מן "המלכות".
עוזיה שבספר עוברת משבר אישי חמור - היא מתגרשת מבעלה ומחליטה לצאת לנקודה הצפונית ביותר בארץ, להתנתק ממשפחתה ומחבריה ולנסות להחלים מחוויותיה הקשות.
עלילת המסגרת של הספר היא עלילת מתח. אנו יודעים מתחילתו שעוזיה כלואה בבית הסוהר, ובהדרגה נחשפות הנסיבות שהביאו לכך.
בסופו של דבר זה ספר עצוב - אין בספר זוג אחד שיצר זוגיות טובה ואמתית לאורך זמן. זוגיות נגמרת במוות, בשיגעון, בגירושין, בבריחה. האהוב אינו אוהב, האוהב אינו רצוי, מי שניתנים לו ילדים אינו רוצה או אינו יודע לגדלם, ומי שמשתוקק להם אינו זוכה בהם, וכך הכול סובב במעגלים עקרים. ושאלת הכפירה המנסרת מאחורי כל זה היא מה נעשה בגלל אמונה ואידאל ומה נעשה בגלל אהבה או תשוקה או חסרונן? מה באמת עומד מאחורי מעשי האנשים?
נהניתי לקרוא את הספר. זה ספר מעורר מחשבה, ולמי שהוא בן הדור של המחברת וקשור איכשהו לאירועים המוזכרים שם - מעורר סקרנות גם כרומן מפתח במידה מסוימת.

לפני 10 שנים•נוריקוסאן
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

הספר הזה הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר שיש בו דמויות בלתי נשכחות ועלילה שבה כמה רבדים ועומק במעט יותר ממאה עמודים. אין צורך בטרילוגיה של אלף עמודים לשם כך.
אין בספר דברים מיותרים - הכתוב מזוקק, וכפי שכתוב על הכריכה - לא סנטימנטלי, ובכל זאת מצליח לגעת בלב ולרגש. מצד אחד מתוארת האכזריות האנושית בשיאה - מלחמה שנראית חסרת סיבה הפוגעת בחפים מפשע, הבריחה מהמולדת האהובה - המקום שבו לכול יש ריח - אל הארץ הזרה השונה כל כך באקלים, בשפה ובטיב האנשים, ובעיקר - ארץ שנדמית כנטולת טעם וריח. איש אינו מבין את מר לין - הוא אינו דובר את שפת המדינה שבא אליה, אך אפילו המתורגמנית והפליטים האחרים שגרים אתו במרכז המגורים לפליטים אינם מבינים ללבו. גם בעיניהם הוא נראה זר ומוזר. היחיד שעמו נוצר קשר הוא אדם זר שחווה גם הוא אבדן. נראה ששפת האבדן היא שפה שמגשרת על הפערים הרבה יותר מהשפה הממשית.
כל פרט נוסף כנראה יקלקל את הקריאה.

לפני 11 שנים•נוריקוסאן

ביקורות נוספות על "נמלים"

נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

מכירים את זה שאתם קוראים ספר, והסיפור מרתק והרפתקאות ודמויות שכולם אוהבים ומתחברים אליהן והספר הוא רב מכר מוכר שכולם שמעו עליו ועשו עליו סרט והוא קיבל כל כך הרבה תשבוחות ככה שהן גלשו מהכריכה האחורית אל הכריכה האחורית הפנימית?
זה לא ספר כזה, ועדיין, איכשהו, הוא טוב יותר.


קשה לגלות ספרים שאתה אוהב. באמת, זה קשה. קשה יותר מלמצוא ספר טוב.
כדי למצוא ספר טוב אתה מחפש ביקורות משבחות של אנשים שאתה סומך על הטעם שלהם. כדי למצוא ספר טוב אתה הולך לחנות הספרים ושואל את המוכרת איזה ספרים מומלצים.
אבל לגלות ספר שאתה אוהב? זה קשה. זה קשה כמו לגלות השראה. ודברים כאלה לא מוצאים, לא, דברים כאלה מגלים. וזה קשה. כי מי הם, האנשים שאתה סומך על הטעם שלהם? נכון, אתה נהנה מהספרים שהם ממליצים עליהם, ו? זה אומר אוטומטית שאתה אוהב אותם?

על נמלים אף אחד לא סיפר לי. את נמלים אף אחד לא גילה לפני ואני שמחה שכך, כי ככה הרבה יותר קל לי להעמיד פנים שהוא שלי.
נמלים נמצא באחת הפינות האלו של הספרייה שמגיעים אליהם רק אם נואשים להחריד למציאת ספר שיתפוס לך את הזמן הפנוי אחר בית הספר, כשאתם הולכים לפארק עם הדשא הירוק להדהים והשמש שבשמיים ותלתנים עם תמיד תמיד 3 עלעלים ופרחים לבנים חסרי ריח אבל הכל כל כך מקסים ומסתדר ורק צריך איזה ספר וענן או שתיים.
לקחתי את הספר יחד עם מרק שבור ואפילו לא שמתי לב שזו אותה סופרת. התחלתי קודם עם המרק, אפילו שזה גרר שאלות כגון, "איך מרק יכול להישבר?" ובסוף גרם לי לפלוט את התשובה המעוצבנת הזאת, כי הרי הייתי באמצע הקריאה, ש, "רק צריך, לא יודעת, לשים את זה במקפיא, להוציא מהקערה ולזרוק על הרצפה או משהו. עכשיו תחזור לענות על המשימות בפיזיקה כדי שאוכל להעתיק ממך את התשובות."
אבל זה כבר קשור לביקורת על מרק שבור, לא ככה?

בכל מקרה. משהו בספר הזה התגלה כספר אהוב עלי.
ולמה?
הכתיבה. משהו בכתיבה, במיוחד מהצד של בוהמיה, הקסים אותי. בוהמיה רק בת עשר, ויש משהו בכתיבה של ילדים, בצורת החשיבה שלהם, משהו פשוט. אין להם מחשבות פילוסופיות מעמיקות או ייאוש עמוק או סיבות. כל מה שיש זה פשוט ככה. הם עצובים? זה פשוט ככה. הם לא ילכו סחור-סחור עד שיטרחו להסביר לנו. פשוט יהיה כתוב, "אני עצובה עכשיו כי."
ומשהו בזה תופס אותי בכל פעם בכל פרק של בוהמיה. כי הנה היא חיה במציאות שילדה לא צריכה לחיות בה, ואיכשהו היא מקסימה וחמודה ומלאת רצונות טובים וכזאת נאיביות שאתה רק רוצה ללכת ולצייר ילדה בעלת שיער אדום ופרצוף תמים, כי ככה זה וככה היא.

וסאם?
לעזאזל, סאם.
מה עשית?
סאם, למה עשית את זה?
והנה אתה, רק רוצה להיות לבד, ושוב דורש את זה, את הבדידות הזאת, ועדיין, אתה מטפס על המרזב של הבניין באמצע הלילה כי בוהמיה נתקעה מחוץ לדירה, והנה אתה הולך לקנות לה ולשטיחון גלידה אמריקאית, והנה אתה יוצא מגדרך בדאגה לילדה שרק רוצה חבר, שגדלה בדרך של מעברי דירה ספונטניים ואמא שלא מבינה את כמות האחריות בהורות.

לסלוח זו יכולת מדהימה. ואיזה זמן מושלם לומר את זה, בסיום יום כיפור.
אני פשוט סוגדת בליבי אל מקס, איך הוא הצליח לסלוח.
http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=17778&source=moremails

ואיזבל וסטיב וצ'רי ומיק ושטיחון ואמא של מקס וההורים של סאם - לעזאזל, איפה הייתם? - והם כולם עם סיפור, ואי אפשר להתחיל לדמיין מה איזבל עברה בחייה הכנראה ארוכים, ואי אפשר לדעת עם אילו קשיים אמא של בו התמודדה, שלא לדבר על אמא של מקס, וגם למיק יש סיפור, למרות שאני חושבת שהייתי פחות נלהבת לשמוע אותו, וסטיב פני לטאה פשוט נמצא שם איכשהו, פשוט נמצא שם כמו ששטיחון נמצא שם.

אה, כמעט שכחתי, ציטוטים:
---
"את חושבת שהרעיון של חיים על כוכבים אחרים בא מהתבוננות בנמלים?"
"מה זאת אומרת?"
"נו, נמלין הן מוזרות, כאילו מהחלל החיצון, ומקס אמר לי פעם שהוא חושב שבני אדם הם בדיוק כמו נמלים, אפילו פחות מהן, אם מתייחסים אליהם בהקשר של היקום."
"מדעי מאוד," אמא חייכה אלי. "חלק מתאי המוח שלו עוברים אליך."
---
כתבתי בראש שלי מכתב.
אמא יקרה,
מה שלומך? אני גר עם חבורה של מטורפים.
---
"עם מי אתה גר? עם אמא או עם אבא או עם שניהם?"
הוא אמר שהוא גר לבד.
"אתה לא בודד?" אמרתי.
"לא, אני פשוט לבד."
סאם אהב את המילה הזאת. הוא אמר אותה הרבה. אני יודעת שהוא בכלל לא רצה להיות איתי ועם שטיחון. הוא רצה להיות לבד. סאם היה ההפך ממני. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים.
אחר כך, בפארק, רעדתי ורעדתי עד שהוא השאיל לי את חולצת הטרנינג שלו. היא הייתה ענקית כמו שמלה וחמה, והיה לה ריח של בן ושל שמן. על חולצת הטי שלו מתחת היה כתוב FDNY ומאחור היה כתוב שמור על מרחק של 50 מטר. שאלתי אותו מה זה FDNY.
"מכבי אש ניו יורק," אמר.
אמרתי, "אתה כבאי?" והוא צחק ואמר שהוא פשוט אוהב את החולצה כי 50 מטרים זה הכי קרוב שהוא רוצה שיגיעו אליו.
הבנתם אותי? לבד.
---
פתאום היו מאות נמלים על השביל. אלפים. הן העלו אבק מסביב לאבנים כאילו ניסו להזיז אותן או משהו.
"יואו," אמרתי. "תראה איזה מוזר זה."
סאם התכופף לראות טוב. "מירמיקה רוברה," אמר.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"נמלים אדומות."
שאלתי אותו איך הוא יודע. אני אוהבת שאנשים יודעים פתאום דברים כאלה ואז גם אני יודעת אותם.
---
"למה?" הוא אמר רק, "סיפור ארוך," כאילו אין לי זמן לשמוע, כאילו אני עסוקה בדברים אחרים.
---
"שני מעשים שליליים לא יוצרים חיובי."
---
אהבתי זרים ואהבתי במיוחד להיות זר.
אהבתי את העובדה שכל מה שאתה צריך נמצא מתחת לאף, מעבר לפינה, בכל שעות היום והליל.
אהבתי שאפשר להגיע כמעט לכל מקום ברגל.
אהבתי גרפיטי ולכלוך ואת הריח של שמונה משלוחי מזון שונים בכל רחוב נתון.
אהבתי איך שאנשים דיברו ואיך שהם לא דיברו איתי.
אהבתי לקרוא את אותה פרסומת לאורך שבע תחנות ברכבת התחתית כי ככה לא הייתי צריך להסתכל על אדם אמיתי.
אהבתי את זה שאני לא צריך לחשוב על מה שהשארתי מאחור ועל עומק הבעיות שלי.
אבל זה מה שחסר לכפרי בעיר:
ריח האוויר. וחרא של פרות (בחיי). ובגדים שהתייבשו בחוץ בשמש.
ההשפעה המרגיעה של הצבע הירוק.
הלחישה התמידית של העצים.
גודל השמיים.
נהר שלעולם אינו אותו דבר פעמיים וזאת תמיד הפתעה בבוקר.
ציפורים שיכולות להיות קולניות כל כך.
דברים מוכרים שנמצאים שם, גם אם לא מכירים בהם כשעוד יש הזדמנות.
---
"תאר לעצמך," אמרתי, "באיזו קלות הכל יכול לחזור לאדמה אם הפסקת החשמל תימשך לנצח, אם שום דבר לא יפעל יותר."
"על מה אתה מדבר?" אמר סטיב והרים את עיניו מהרשימה שלו.
"על זה שהכל אותו דבר מתחת, כמה שלא מנסים להסוות את זה," אמרתי.
זה היה הכי הרבה שאמרתי לו אי פעם. אני לא חושב שזה הרשים אותו במיוחד.
---
"מסכן שכמוך," אמרה. "אתה מגיע לכאן כמו מתבודד שנדר את נדר השתיקה, ואז ילדה בת עשר שסובלת משלשול מילולי מאמצת אותך."
---
"מי זה מקס?"
"חבר שלו. שיודע הכל על נמלים. סאם סיפר לי עליו."
---
אפילו האיש שלובש לוח שכתוב עליו שכולנו נירקב בגיהינום אם לא נפסיק לאכול צ'יזבורגר לא היה שם. תהיתי מה רה לו, לאן הוא הולך בלילה, ואם יש לו אישה שגם היא לובשת לוח ואז הם יכולים לכתוב אחד לשני הודעות במקום לדבר.
---
נסעתי ללונדון כדי להיות לבד ומצאתי את עצמי במצב הפוך. אולי זה כמו שד"ר ברנרד או. הופקינס אמר בעמוד היחיד שטרחתי לקרוא ב"מושבת הנמלים" - שנמלים לא יכולות להגיע להרבה בכוחות עצמן, אבל יחד הן יכולות לעשות את הבלתי אפשרי.
---
על מדף מעל לקמין היתה תמונה של סאם. אמרתי, "זה סאם, נכון?" והצבעתי, והם הנהנו.
אמרתי, "סאם גר ברחוב ג'ורג'יאנה 33, קמדן טאון, לונדון, ואני חושבת שהוא מתגעגע אליכם ורוצה לחזור הביתה."
---

הספר הזה חזק כל כך עד שעוברת בי צמרמורת לכתוב את משפט הסיום הזה למרות החום המעצבן.

It's time to let it go
go on and start again
but its not that easy.

לפני 11 שנים•Nameless
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים הלכתי לספריה, מחפשת לי ספר וכל פעם נתקלת בספר הזה. קוראת את התקציר כל פעם מחדש. מדפדפת קצת ואומרת לעצמי: "יום אחד אני אקח אותו. לא עכשיו."
אז שבוע שעבר לקחתי אותו סוף סוף. ואולי עכשו זה הזמן, כי נראה לי שאז לא היתי מצליחה להבין אותו כמו שהבנתי אותו עכשיו.
הבנתי את כולם. (חוץ מאת צ'רי. סליחה.) את סאם, שבורח מהחיים הקודמים שלו. את איזבל שמנסה להתערב בהכל, בענינים לא לה. את בוהמיה שמדברת כל כך הרבה כדי לא להרגיש לבד. הם פשוט אנושיים. לא הצלחתי לשפוט אותם.
ספר באמת פשוט. קצר וחזק. לא הצלחתי לעזוב אותו. קראתי את הספר המוכר של ג'ני ולנטין, "מרק שבור", אבל לא הצלחתי להתרשם ממנו כמו שהתרשמתי מנמלים.
לצערי הוא נגמר מהר מדי ופתוח מדי. אבל זה דווקא די חכם מצד הסופרת לא למרוח את הספר הזה ממש כי לדעתי הקטע היה נאבד קצת.
נהניתי מאוד. ממליצה

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מעין
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

סאם, סאם, אהבתי אותך לאורך כל הסיפור, וחיבקתי אותך גם אחרי שסיפרת מה עשית. אני מבינה עד כמה אתה מצטער, עד כמה אתה מתבייש וחושב שמה שעשית הוא הדבר הכי נורא עלי האדמות, הרבה יותר נורא מאימא שמזניחה את ביתה בת העשר. ונכון, זה רע. רע מאוד.
אבל מקס סלח לך. אני סולחת לך.

בכתיבה קולחת, עדינה אך עוצמתית, ג'ני ולנטיין רקמה עלילה מרתקת ומסקרנת, חברויות בלתי צפויות ונקודות מבט שונות שבסוף מתגבשות לאחת.
הדמויות הן אוסף מוזר של אנשים שגרים בבניין רעוע בקמדן טאון שבלונדון, רחוב ג'ורג'יה 33, ליתר דיוק.
סאם- נער בן 17 שברח מהבית, איזבל- זקנה שמגדלת כלב ששמו שטיחון, סטיב- בעל הבית שמתגורר במרתף, מיק המוזנח, צ'רי ובתה בוהמיה.
למרות שכל מה שסם רוצה זה להיות לבד, נרקמת בינו לבין שכניו סוג של ידידות, בעל כורחו.
האנלוגיה לנמלים משמעותית. נמלה אחת לא תוכל לשרוד לבד, לעומת קבוצת נמלים ששורדות ביחד ופועלות ביחד. כך גם השכנים ברחוב ג'ורג'יה 33.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Shirley
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

הספר עניין אותי. זה לא שהתאהבתי בו, או שנשאבתי מיידית או לא יודעת מה. הספר פשוט עניין אותי.
דבר ראשון- תיאורים, תיאורים, תיאוריייים. מתארים כל דמות בערך פעם אחת לאורך שתיים שלוש מילים, וזהו.
ובגלל שהסופרת לא הכבירה במילים, בחרתי לראות את סאם כחתיך- עור בהיר, שיער כהה, זה לא מה שקופץ לראש? טוב, לי כן- ואת צ'רי כאנורקסית ואת איזבל חצי כמו סבתא שלי וחצי כמו איזבל מתיכון לילה, סתם כי השם שלהן דומה.
דבר שני, אני ממש אוהבת לקרוא על דמויות עם עבר 'אפל'. (חוץ מהדמויות של ליאת רוטנר. עד כאן, אחי.זה כבר קריפי.) אז נדלקתי על סאם. מתבגר מתבודד, קודר, זעפן.
בחור כלבבי.

ובכללי- אין ממש עלילה שאפשר להצביע עליה. סתם נחמד לקרוא. האמת שהמשכתי לקרוא בעיקר בגלל שרציתי לראות מה סאם עשה.
לא הצלחתי להניח את האצבע על היחסים בין צ'רי לבוהמיה. לא ממש הבנתי אותם. וגם האופי של מיק לא היה לי ברור. לא באמת.
(לגבי התקציר- הוא ממש לא משהו. סאם לא השאיר סוד מאחוריו. הוא ברח מאשמה וברח לשמור הכול בסוד בחייו החדשים.)


בקיצור, ברור שיש מקום לשיפור- משפט סנובי, אני יודעת- אבל נהניתי מהספר והתבאסתי שהוא נגמר.

ממליצה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

אחותי תאומתי היקרה דחפה לי את הספר הזה ליד כשהיינו בספרייה בהפסקה (בדיוק רציתי לקחת את "יומנה של אנה פרנק", להכנס למצב יום השואה, פלוס החזרתי ניל גיימן, והייתי ממש פתוחה לרעיונות.)
הספרנית מעבירה את הספר מתחת לאור האדמדם והוא מצפצף. "לקחת את הספר הזה כבר לפני... שלוש שנים." היא אומרת וצוחקת על כך שהמחשב יודע הכול או משהו.
"כן," אני עונה "זאת אחותי, היא כנראה לקחה אותו על שמי."
כשחזרתי הביתה ממש מוקדם יום לאחר מכן לא יכולתי לרדת למטה כי הרצפה הייתה שטופה. לא יכולתי אם כן להוציא את "שירו של אכילס" מהתיק שלי ולכן נשארתי עם הספרים שליד המיטה. "נמלים" היה הבחירה המובנת מאליה.
מה עוד אפשר להגיד? נשאבתי לעלילה מותחת ומסקרנת, מלאת הומור אך אפלה כאילו אני באמת נמצאת בלונדון. ובאמת היה קר. ובאמת שמעתי מכוניות. ובאמת פגשתי את סם ואת בו ואת אליזבת ואת כל השאר ולא הבנתי מה לעזאזל קורה.
ואלוהים אדירים זה היה ספר נהדר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סופיה
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

בהתחלה מסקרן,בהמשך כשמכירים את הדמויות זה מעניין. אבל לקראת הסוף משעמם, כמעט רציתי להפסיק לקרוא.

לפני 10 שנים•tulip
נמלים

נמלים

ג'ני ולנטיין

למה היא הפסיקה אותו באמצע?! >.<

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ליילק

מאת ג'ני ולנטיין

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“סאם, סאם, אהבתי אותך לאורך כל הסיפור, וחיבקתי אותך גם אחרי שסיפרת מה עשית. אני מבינה עד כמה אתה מצטע”

4/8
ביקורות על נמלים
הבאה
קוראת מגיל צעיר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“הספר עניין אותי. זה לא שהתאהבתי בו, או שנשאבתי מיידית או לא יודעת מה. הספר פשוט עניין אותי. דבר ראש”