ביקורת ספרותית על נחמת זרים מאת איאן מקיואן
ספר בסדר

---

טוב, טעיתי. שלושה ספרים של מקיואן קראתי בעבר וחשבתי שאני יודעת איך בנויים הסיפורים שלו. וזה לא שיש לי התנגדות עקרונית לזה שיש מבנה קבוע. אפילו להיפך. כשמשהו עובד אז הוא עובד (אני אגב מאלה שמזמינים במסעדה בדיוק את המנה שהם הזמינו בפעם הקודמת בתנאי שהיתה טעימה. אם פעם מישהו מכם יצטרך לערוך מחקר השוואתי על כבד עוף עם פירה הוא מוזמן לפנות אלי ולקבל את כל האינפורמציה ביחס לכל המסעדות שאכלתי בהן אי פעם). לאור זה שהספר הזה כולל בסך הכל 120 עמודים ציפיתי לכך שאיפשהו בין עמוד 30 ל 60 יתרגש איזה אירוע יוצא דופן שישנה באחת את חייהם של הגיבורים ואת כל מה שהם חשבו שהם יודעים על עצמם ומשם ההבנה תעמיק, תהליך השתנות שאין לו קשר לגיל אלא בעיקר להתרחשות, אמנם מכוננת אבל גם מקרית ככל האפשר.

לא בספר הזה. לא ככה. זה רומן קצר שמתאר זוג, היא והוא, מערכת יחסים שנייה והם נמצאים בחופשה באיטליה ללא הילדים שלה או שלו. הם כבר מתנהלים בנינוחות המאפיינת מערכות יחסים ממושכות, מדברים ולא מדברים, מקשיבים ולא מקשיבים, יודעים ולא יודעים. זה אמנם נשמע מינורי, אבל לכל אורך הספר מקיואן מצליח לייצר איזו דריכות וציפיה למשהו שיקרה. יש כל הזמן רמזים ואיזו אווירה מעורפלת שלא מאפשרת להרפות.

אפשר היה לטעון שזה רומן שעוסק במערכות יחסים זוגיות ובוחן אותן ואת הגבולות שלהן, אבל ככזה הוא עלול להיראות עלוב למדי, לפחות בעיני. אני חושבת שהעיקר פה הוא מלאכת הכתיבה, היכולת לספר סיפור כמעט בנאלי באופן כל כך מטריד. אם לא הייתי מכירה שום דבר אחר שהוא כתב הייתי מניחה שמדובר פה ברומן ביכורים של מי שיכתוב אחר כך ספרי אימה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על נחמת זרים