ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 15 בפברואר, 2015
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אנשים שמכירים אותי, לרבות אשתי, יעידו עליי שאני אדם נוח ושלו למדי, עד הרגע בו אני מחליט שמשהו מפחיד או מטריד אותי, או אז אני הופך לפקעת עצבים פרנואידית ובלתי נסבלת. בירח הדבש שלנו נסענו למקסיקו ואת אחת מנסיעות הלילה הארוכות במדינה בחרנו לערוך באוטובוס תיירים נוח שבין השאר עבר ליד הגבול עם גוואטמלה. באמצע הלילה התעוררתי לפתע כשהאוטובוס עצר בכפר קטן וחשוד ליד הגבול וטיפסו אליו בשקט מאיים שני בנדיטוס (ככה הם נראו לי, בכל אופן. כל מה שהיה חסר להם הוא הבנדנה על הפרצוף ואקדח תופי בחגורה). אחד התיישב מקדימה, ליד הנהג והשני בחר לשבת דווקא בירכתי האוטובוס, מאחורינו. את הנסיעה הזאת, כך ידעתי מעל לכל ספק, לא נגמור בחיים. היה ברור ששני הפושעים האכזריים האלה עשו יד אחת עם הנהג כדי לגנוב את כספנו ואולי אף לבצע משהו גרוע יותר. בעיני רוחי יכולתי לראות את כותרות העיתונים, ובהם מרוח חוסר המזל של זוג הישראלים הצעיר שנפל קורבן לשוד אלים באיזו עיירה שכוחת אל במקסיקו. מיד הערתי את אשתי והפצרתי בה להפריד את הכסף ולהטמין חלק ממנו, יחד עם הדרכונים, בין המושב וקיר האוטובוס, כך שגם אם ישדדו אותנו, לפחות יישאר לנו משהו. אני אוהב אותך, לחשתי ברגש, תנסי לא לעשות שטויות. זה עניין של דקות עד שהשוד יתחיל.
טוב, לא קרה כלום בסוף. משהו, לעולם לא אדע מה בדיוק, השתנה בתכניות שלהם, ובשבע בבוקר, אחרי כמה שעות מתוחות ונטולות שינה, הם ירדו ללא אומר מהאוטובוס לנוכח מבטה המלגלג של אשתי הטריה.
****
קולין ומרי נופשים באיזו עיר נמל אירופאית חסרת שם, אוהבים ומתרחקים, מתווכחים ומשלימים, ואינם יודעים תמיד מה לעשות זה בחברתה של זו, ולהיפך. הם הולכים לאיבוד ברחובות המתעקלים, ומשהו ערטילאי רודף אותם, אולי חוסר הטעם, אולי חוסר הסיפוק, ואולי משהו ארצי הרבה יותר, ומעל הכול שורה שמיכה דקה של מועקה ופורענות, של איום העומד בפתח שיכול לקרות ויכול להיות סתם שארית של חלום בלהות שנדחק לתוך שולי שדה הראיה.
מחשש לספויילרים אעצור כאן ורק אוסיף ואומר שהדבר הטוב העיקרי שאני יכול להגיד על הספר הזה, הוא שהוא קצר. 119 עמודים, עניין של שעה שעתיים שבסופם מצאתי את עצמי תוהה מי כתב את הספר ומה הוא עשה לאיאן מקיואן, כי האיאן מקיואן שאני זוכר כתב דברים שאינם רק יותר טובים לאין שיעור, אלא שגם יש בהם הומור וקסם שנעדרים מ"נחמת זרים" כמעט לחלוטין. התרגום ארכאי ומעצבן מעט, והסיפור עצמו תפל ומסוייט, חסר פואנטה או מוסר השכל ממשי ולמעט שתיים שלוש מטאפורות חדות ותיאורי מצבים מעניינים, אין בו את האיאן מקיואניות הזאת שלמדתי להכיר ולאהוב מספרים אחרים.
אפשר, ואף רצוי, לטעמי, לוותר.
****
33 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
תודה, מאי. עכשיו, תעזבי את המחשב ובואי לאכול ארוחת בוקר
|
|
|
?what's the deal
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
יפה
ממש! אני לא יכולה לקרוא שאני באוטובוס או במכונית :-( ביקורת טובה ממש לדעתי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
לגמרי, דושקה. למרות שבאופן אירוני משהו, כשאני נוסע באוטובוסים, תשעים אחוז מהזמן אני תקוע בתוך ספר :-)
|
|
|
dushka
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
במיוחד כאן. במיוחד באוטובוסים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
סליחה, ממה אתם מתרגשים כאן? זה סיפור קטן ונחמד, אבל לא איזה צירוף מקרים קוסמי ובלתי מתקבל על הדעת.
הכול קרה אצלי בראש. יש לכל אחד מאה סיפורים כאלה בשבוע רגיל לגמרי, לא צריך מקסיקנים, תיירים או דרכונים. מספיק לפקוח את העיניים. הסיפורים שם, תאמינו לי.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
אני מאמין לך, אלון, אבל הסיפור די מיוחד. לא כל יום רואים דברים כאלו...
|
|
|
עוזי
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
נקרעתי, אלון! למות על היציאות שלך. סיפור הבנדולרוס שלך עדיין רץ לי מול העיניים. שיט! למה לי לא קורים דברים כאלה?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
לא הרגשתי פלצנות דווקא, אלא בעיקר עירפול וכלליות.
הכוח בספרים האחרים של מקיואן שקראתי הוא דווקא היכולת ההפוכה, לייצר מצבים שהם לעתים מדוייקים ולעתים דווקא אבסורדיים וקיצוניים, וכאן יש תחושה ספירלית כמעט של פידבק סיוטי, ואין כל כך הרבה נקודות לחבר בספר הקצר הזה. הרעיון שלו קטן (קטן מדי, וחסר טעם, אם את שואלת אותי), ואני חושב שמקיואן פשוט נכנס ללולאה הזאת ולא ידע לצאת ממנה היטב.
|
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
הוא פלצן כן ! אך הוא עדיין כותב מדהים.
בספר הספציפי הזה לא סתם כתבתי שהספר הוא כמו להסתכל דרך שימשה מלוכלכת כשהקורא מתאמץ להסתכל מבעדה ולהבין מה קורה בקושי רב.
אולי לפעמים לא הכל צריך להיות כל כך ברור וצריך להתאמץ קצת בכדי לחבר את הנקודות בסיפור.. זה לא העיפרון הכי מחודד בחפיסה זה נכון אך הקסם שלו עדיין קיים גם פה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
רעיונות מעניינים, גם לבנדיטוס וגם לאשכול נבו.
אין כמו סיפורים.
|
|
|
אפרתי
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
לדעתי, הבנדיטוס עזבו אתכם כי הם פשוט גנבו את מקיואן והסתפקו בזה.
הכפיל שלו כותב ספרים פחות טובים ומפעם לפעם הבנדיטוס מאפשרים למקיואן האמיתי לשחרר ספר.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
יש לי הרגשה שאשכול נבו היה כותב ספר על ההרפתקה הזו באוטובוס.
|
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
שנים אני טוען שמקיואן א' אינו מקיואן ב'. א' כתב את כפרה, אהבה עיקשת ודברי מתיקה.
ב' הוא חקיין עלוב בעל אותו שם.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
תמיד אוהב אותו, התואילי להרחיב (-; ותגידי, אכפת לך להסביר את מקור הכינוי המעניין שלך? אני סקרן רצח.
זשל״ב, תודה. מה בדיוק מופרך בסיפור האמיתי למהדרין שלי?
ונצחיה, אכן אני מגלה שמקיואן מגוון למדיי, ועדיין כאן יש תחושה שסופר אחר, מימן הרבה פחות, כתב את זה. יש שוני מובהק במבנה הספר ובמינון האירוניה והפלצות שבו. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
הסיפור נחמד.
מקיואן, כך אני גיליתי, הוא סופר באיכות משתנה. חלק מהספרים שהוא כותב טובים, אבל לא כולם. אולי בכלל בלתי אפשרי לקיים עוצמה אחידה בקצב הכתיבה שלו.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
אכן ביקורת מצויינת. הסיפור שלך מרתק מאוד, אבל טיפה מופרך.
|
|
|
תמיד אוהב אותו
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מצויינת.
|
33 הקוראים שאהבו את הביקורת
