הרהורים על תת הישגיות, זה בעיקר מה שקרה לי בעקבות ותוך כדי הקריאה בספר, למרות שזה אולי לא הנושא העיקרי. באופן כללי זה ספר שמשתייך לז'אנר הידוע והאהוב עלי של סיפורי מרכז ארצות הברית במאה העשרים, ז'אנר שעל אף שהאמירות שיש בו די חוזרות על עצמן העובדה שיש כותבים משובחים שמשתייכים אליו מותירה אותו מעניין מאד לקריאה והעובדה שהחיים שלי מתנהלים בפרובינציה מסדר שני עושה אותו מאד רלוונטי בשבילי. קל להבין, קל לזהות, לא בעיה להזדהות.
אבל אני רוצה לחזור לעניין ההישגים. נדמה לי שעם השנים זו הופכת להיות אצלי כמעט אידיאולוגיה נכספת, גם אם לא ממומשת, לא להשיג, והתנערות שהתחילה כאיזה רפלקס מותנה לאט לאט נטמעת. יש איזו הנחה בחברה שלנו שאם יש לך כישרון או שמשהו הולך לך מאד בקלות אתה צריך לעסוק בו, ודאי אם מדובר באיזו יכולת שיש מאחוריה איזה אופק כלכלי. וגם ההיפך מזה הוא משהו שאומרים כאן, בפרט לאנשים צעירים, שההשקעה במה שאין שום סיכוי שתצטיין בו או שהסיכוי שהוא יוביל אותך לעצמאות כלכלית קטן, השקעה כזאת היא סוג של בזבוז זמן. איכשהו המעמד של אלמנטים כמו סיפוק והנאה הפך להיות כזה שאם זה לא פועל יוצא של מה ש"כדאי" לעשות אתה צריך לחכות איתו עד גיל 62 או 67 ורק אז אפשר בלב שלם להתמסר לזה. סוג של חיילות שהבעיה היחידה איתה זה שהיא נמשכת קצת יותר משלוש שנים. יכול להיות שאנשים רבים פשוט מאמינים שאתה מרגיש סיפוק רק מעצם זה שאתה מצליח במה שאתה עושה ולא משנה מה זה. יכול להיות. אבל אז יש לי בעיה, אולי גנטית. אצלי זה לא עובד.
נורא קל להתרגל למנעד רגשות מינורי ולחיות בתוכו. כשמתרגש עליך אסון זו אפילו יכולה להיות משאת נפש, העניין הוא שאתה עלול פתאום להסתכל ולגלות שחיית כך וכך שנים שלא קרה בהן כלום, כלומר קרה, קרו הרבה דברים רק שאף אחד מהם לא באמת הזיז אותך, חרט בך, ולא החסרת אף פעימה, רק התרגלת והסתגלת והתקיימת.
וברור שיש לזה גם צד שני. הרבה צדדים שניים. כי זה פחות כיף שאין לך כסף, וזה עלול להיות פחות סוציאלי, לעשות את מה שמתחשק לך וגם, ואולי זה הכי משמעותי, יש את עניין ההסתכלות המפוכחת על היכולת שלך בתחום שאתה באמת אוהב. יש את האודישנים האלה שמראים לפעמים בטלוויזיה שבהם מגיעים כל מיני אנשים, רובם צעירים, ומנסים לשיר. ותמיד יש כמה כאלה שממש לא מוכשרים בזה. חלק מהם עושים את זה רק בשביל הדאחקה וזה לגמרי עניין שלהם אבל יש גם מי שבאמת חושב שהוא שר טוב וכשאומרים לו, לפעמים בעדינות ולפעמים לא, את האמת, אפשר לראות מה זה עושה לו. ואפשר להתפלא איך זה שאין מישהו, אמא או לפחות איזה חבר טוב, שיבוא ויגיד להם איך הם שרים במקום שיצטרכו לשמוע את זה ככה, מול כל העולם. אבל עלול להיות בזה משהו כמעט מסרס, בלקצץ למישהו את הכנפיים (וברור שיש פה מידות). יחד עם זה, זה מהדברים שאתה אולי מעדיף לעשות בעצמך למי שאתה אוהב, בפרט אם מדובר בעשייה שזקוקה להכרה ואם אתה יודע שזה בלתי נמנע ושזה יהיה כרוך בכאב מבחינתו.
רודי וולץ, הגיבור של הספר הזה, מספר בגוף ראשון על החיים שלו, של אדם קצוץ כנפיים בעיר שאף פעם לא הצמיחה כנפיים במרכז ארצות הברית. זה קורט וונגוט. הסגנון, ההומור הרך והעצוב למדי, האקראיות, הכל נמצא כאן, כך שכיף לקרוא את זה ויש גם לא מעט דברים לחשוב עליהם תוך כדי.


















