ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 10 בספטמבר, 2014
ע"י Dobby the House-Elf
ע"י Dobby the House-Elf
נאמנים.. נאמנים.. נאמנים. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז תצא לי ביקורת די מעורבבת ומוזרה. ובעיקר ארוכה.
אני אתחיל מהחלק ללא הספוילרים.
טוב, אז נתחיל מזה שאני מעריצה של מפוצלים. איפשהו באמצע אפריל, סבא וסבתא שלי באו לבקר, אחרי שבועיים שהם היו באנגליה. הם יודעים שאני אוהבת ספרים (איך לא), והם הביאו לי מתנה מאנגליה - טרילוגיית ספרים, שבמקרה הייתה מפוצלים. לפני שאמרתי משהו קפצתי בכל הבית כמו עז, ואז הסברתי לסבא וסבתא שלי שקראתי את שני הספרים הראשונים, והשלישי מתוכנן לצאת בעברית בעוד חודשיים בערך, ואני מתה לקרוא אותו כבר, ותודה תודה תודה תודה! דקה אחרי זה, אחרי שגמרתי לצלם ולהשוויץ לכולם, התיישבתי לקרוא את הספר השלישי, הלוא הוא נאמנים. כעבור ארבעה ימים סיימתי - מה לעשות, כשהספר באנגלית, שפה שהיא לא שפת אם, לוקח זמן, בייחוד שבוכים דליים באמצע.
עכשיו נגיע לחלק הזה - אני בכיתי את כל נשמתי בספר הזה. זה הספר שבעיתי בו הכי הרבה, יותר מכל ספר אחר שבכיתי בו. ואני בכיתי בהרבה יותר מדי ספרים. האירוע הטראומתי, שמי שקרה את הספר יודע מה הוא, כל כך לא צפוי, ומסופר בצורה כל כך עצובה, שבלתי אפשרי לא לבכות.
אבל, אחרי שהספר יצא בעברית (והזמנתי אותו באתר של הקיבוץ המאוחד עוד לפני שהוא יצא), קראתי אותו שוב (ואני עדיין לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי, כי גם בפעם הזו בכיתי את חיי) והצטרפתי לכל מיני קבוצות בפייסבוק ובווצאפ של אנשים שקראו את הספר ואיכשהו הצליחו להישאר בחיים.
שמתי לב, שזה מרגיש כאילו כל הספר זה האירוע הטראומתי (שצוין קודם), ולא מתייחסים בכלל לשאר הספר ולכמה שהוא טוב. וחבל. כל הדיבור סביב הספר סובב רק סביב האירוע, ואני רוצה להיות הצדיקה שתדבר על הספר עצמו.
אז היה לי כל כך כיף לחזור לדמויות האהובות עליי, בייחוד אחרי שמורדים היה כל כך גרוע (לא, לא אהבתי אותו). הגילוי המפתיע היה פשוט גאוני, והכל הסתדר בצורה הגיונית להחריד. ממש אהבתי את קו העלילה.
אבל הייתה לי בעיה קשה עם הספר - הוא סופר משתי נקודות מבט, והם נשמעו כל כך דומות. נניח וישבתי לקרוא, ואחד ההורים שלי היה קורא לי מאיזשהי סיבה, ואז הייתי ממשיכה באמצע פרק והייתי צריכה לדפדף לתחילת הפרק כדי לראות של מי הנקודת מבט, כי זה כל כך מבלבל.
בעמוד 100, אחרי הגילוי הסוער, יש תחושה שהספר נגמר, אבל זה אפילו לא קרוב.
ועכשיו אדבר קצת על האירוע הטראומתי- עשו לי ספוילר. תקוללו, מספיילרים! זה היה כל כך מרושע, ומבאס, כי זה הרגיש כל כך חסר טעם. ולמרות שספויילרתי, זה היה כל כך עצוב. כל כך פתאומי. כל כך מוזר. כל כך חסר.
ועכשיו, ביקורת כוללת ספוילרים:
כולם אומרים שהם שונאים את ורוניקה בגלל שהיא רצחה את טריס, וכן, גם לדעתי זו ורוניקה ולא דיוויד, וגם אני שונאת אותה על ככה.
אבל האמת, הספר ממש איכזב אותי. ציפיתי לסיום סדרה עוצר נשימה, מדהים ומפתיע, ומה שקיבלתי זה שהכל היה ניסוי דפוק ומה שמבדיל את טריס משאר החברה בסך הכל זה שאין לה גן שלשאר יש. טריס (וקטניס והרמיוני, אבל זה לא העניין כרגע) תמיד היו הגיבורות הנשיות שלי, ותמיד חשבתי שטריס שונה ומיוחדת. והיא בסך הכל טהורת גנים.
באווירה מאוכזבת זו אסיים את הביקורת הבנויה גרוע, בעיקר כי כואבות לי האצבעות.
* מעמוד 300 מומלץ להיות לבד ולהחזיק חבילת טישו בקרבת מקום. ברצינות.
* התחבטתי קשות איזה ציון לתת לספר, אבל החלטתי על שלושה כוכבים, למרות שאני לא סגורה על זה לחלוטין.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
