אני פוסע במסדרון הקריר. דלתות מקיפות אותי.
דלת מהגוני חומה ניצבת מימיני. "הנהלה", כתוב על שלט קרמיקה קטן.
אני נוקש שלוש פעמים על הדלת.
בתחילת הפעם השלישית, אני שומע קול נשי אומר; "היכנס".
אני פותח את הדלת.
קירות לבנים, וילון לבן, שולחן לבן, שטיח לבן.
מולי יושבת אישה, משקפיים יושבות על גשר אפה הנשרי בצורה לא הולמת במיוחד, מקלידה על המחשב במהירות, לא שמה לב שנכנסתי.
אני מחכה עד שתסתובב אלי.
כשזה לא קורה, אני משתעל. זאת אומרת, משתעל בכוונה, כמובן.
היא קופצת, ונראה כאילו הערתי אותה באמצע חלום.
היא מביטה בי, תלתליה החומים מקפצים עם כל תנועה קטנה.
"אפשר לעזור?" רק עכשיו אני מבחין בקולה הצפצפני. שמץ מבטא רוסי נשמע בדיבורה.
"כן." אני אומר בביטחון. "אני מחפש את מי שכתב את התקציר לספר הראשון בסדרה של 'הגל החמישי".
"אפשר לדעת למה?" היא שולחת בי מבט חשדני במיוחד. כן, ללא ספק יש לה מבטא רוסי. "הוצאת כתר היא הוצאה גדולה. אנחנו לא נותנים לכל אחד להיכנס."
"אני נציג של דף הפייסבוק 'נוער קורא', ורציתי לשוחח איתו במסגרת פעילות בדף." אני מספר את מה שהמצאתי בראשי זמן מה לפני כן.
"הא. אם ככה, תלך קדימה, בפנייה הראשונה תפנה ימינה עד הסוף, שם תהיה דלת כחולה. תדפוק בדלת. הוא כרגע עובד שם."
"רוב תודות.", אני מחייך, והולך לפי הכוונותיה.
והנה הדלת הכחולה. אני דופק בדלת.
אין תשובה.
אני דופק שוב.
עדיין אין תשובה.
"סליחה?" אני אומר, ונוקש שוב. "יש כאן מישהו?"
אני שומע יבבה קטנה.
אני חוזר על שאלתי. "יש כאן מישהו?"
"זה... זה..." נשמע קול צרוד מבפנים.
אני פותח את הדלת לכדי חריץ צר, ומציץ פנימה.
חושך.
אני שומע יבבות.
"מי אתה?" אני שומע את האיש. קולו הפעם פחות מהוסס, יותר בטוח בעצמו.
אני פותח עוד קצת את הדלת.
"מי אתה?!" הפעם הוא צועק ממש חזק.
אני מסתובב בתוך החדר, מחפש אותו, מגשש באפלה.
"אתה אור שלח, נכון?"
אני נעמד במקום לשמע שמי.
"כן, זה אני."
עכשיו האיש ממש מייבב.
"בבקשה, בבקשה לא. אני מצטער, כל כך מצטער..."
אני מדליק את האור. האיש המייבב שוכב מקופל מתחת לשולחן, רועד כולו.
"עשית דבר בלתי נסלח." אני אומר. "לא סתם כתבתי לך את מה שכתבתי לך בפייסבוק."
"אני מצטער... אני מצטער..." הוא אומר שוב ושוב. "יש לי ילדים בבית..."
אני שולף את האקדח.
"בבקשה, בבקשה לא!" הוא צועק.
אני חוזר על מה שאמרתי קודם. "אתה עשית מעשה בלתי נסלח!"
ואני לוחץ על ההדק.
בום.
לוחץ שוב.
בום.
ופעם אחת אחרונה...
בום!
ומסיים את זה בשליפת השרביט שלי, צעקת "קרושיאטוס!" ולאחר כמה שניות; "אבדה קדברה!"

זה מה שצריך לעשות למי שכתב את התקציר של הספר "הגל החמישי".
אז אם מישהו עם הרבה אומץ קורא את הביקורת הזאת כרגע- מעולה. יש לכם כאן רשימת עצות והמלצות להתנקשות בפושע.
כי זה פשע.
זה עוול לספר המדהים הזה.
עוד יותר גרוע הוא המשפט על הכריכה; "ברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו".
יש לי הרבה הערות מתוחכמות לומר על המשפט הזה, אבל אשמור אותן לעצמי.
התקציר מעורר הרחמים על גב הספר דחה אותי מקריאתו.
כשראיתי אותו לראשונה, עמדתי בחנות ספרים.
הכריכה משכה אותי.
הפכתי אותו, והבטתי בתקציר.
קראתי אותו בלחש.
***
הגל הראשון השאיר אחריו רק חושך. אחרי הגל השני רק בני המזל ניצלו. אחרי הגל השלישי רק האומללים נשארו בחיים. אחרי הגל הרביעי רק כלל אחד תקף: אל תסמכו על אף אחד.
עכשיו מתחיל הגל החמישי.
קאסי יודעת שהפולשים מנסים לצוד אותה. היא הולכת בדרכים, בורחת מאלה שנראים כמו בני אדם אבל הורגים כל מי שנקרה בדרכם.
***
עד כה, הכול טוב, נכון?
אז זהו, שלא. תביטו בהתדרדרות המופלאה.
***
הצייד יורה בה. היא מתחבאת מתחת למכונית. היא מאבדת דם. היא מאבדת את ההכרה.
היא מתעוררת בבית חווה מוגן, ולצדה בחור עם עיניים טובות. קוראים לו אֶוֶון והוא מטפל בה. הוא מבטיח לה שיעזור לה למצוא את אחיה הקטן. הוא מבטיח שהוא בן אנוש.
אז הוא מבטיח.

***
אבן נפלה על לבי.
עד שחשבתי שמצאתי את הספר הנכון, הספר שיהפנט אותי, שיעתיק את נשמתי- תקעו את המשפט הזה.
והוא הרס הכול.
אז הלכתי משם, ויצאתי עם "תיכון לילה 3" וה- "מפנה".
שיהיה.

אז חלפו השנים (או אולי הימים), ואור גמר את תיכון לילה 3 והמפנה (ואולי לא), והתבגר (אוקי, ממש לא) ושוב הוא תקוע ללא ספרים. (לא, לא, לא ולא.)
אז הוא הולך לספריה, והנה, הספר שאכזב אותו כל כך.
"הגל החמישי", עדיין כריכה מהפנטת, שמבטיחה שגם הספר עצמו מהפנט.
הספרנית החביבה אומרת שהמליצו לה מאוד על הספר הזה.
נו טוב, חשבתי לעצמי. מה כבר יכול לקרות?
והתיישבתי, וקראתי כמה עמודים.
וקרה הרבה.
המון המון המון המון.
זה ספר מדהים.
מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים כפול מיליון פעמים.
מעולם לא היה ספר שהפנט אותי כל כך, שריתק אותי. אפילו לא משחקי הרעב.
זה ספר מדהים.
באמת.
וזה לא הוגן שהצמידו לו את התקציר האומלל הזה.
אבל תקראו אותו, אוקי?
תסתכלו על ההמלצה הזאת. לא על התקציר.
זה ספר מרתק.
באמת שכן.
כל חובבי משחקי הרעב, ובכלל- ספרי אקשן שיאיצו את פעימות לבכם- זה הספר הנכון.

סליחה על החפירות.


אור :)

****




אנין ספרותי אני לא. כלומר, אני מוכן לקרוא כל סוג של ספרות, כמעט. מותחנים, ספרי "שואה", ביוגרפיות, ספרי-עיון, ספרות יפה, ובמצבי רוח מסויימים - אפילו מזרחית (בדיחה, תנוחו). אז אני מכניס הכול, ובשנים האחרונות גם פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים תאומים שלא היתה לי סבלנות אליהם לפני כן, בהחלט באים בחשבון. גיליתי שספרות נעורים, כשהיא עשוייה היטב (הארי פוטר, נגיד), יכולה להפוך אותי די במהירות לילד בן עשר שקורא עם פנס מתחת לשמיכה אפילו כשמחר יש ביצפר. בדיוק כמו שניצל עם פתיתים וקטשופ, אני נהנה מזה - לפעמים מאוד מאוד, אני לומד מזה, יש לי תובנות חדשות שפשוט לא ניתן לחלץ מספרות מבוגרים רצינית, וזה לא זול או נחות בעיניי, לקרוא משהו ששייך במובהק לקהל יעד שלא עובר את גיל שש-עשרה, בהינתן התנאי היחיד - זה צריך להיות מספיק טוב, ולא כמו הדברים הגועליים האלה שישבו שבוע במקרר עם כל היצירות הטחונות האחרות, ואז מחממים אותם במיקרוגל ומקווים לטוב.

איך יודעים שזה מספיק טוב? מהמותן, אני יכול להגיד שפשוט מרגישים. בדיוק כמו שקורה בספרים למבוגרים. אבל אם מפרקים את זה למילים פחות מופלצות, אז זה כמובן צריך להיות מקורי, זה צריך להיות כתוב היטב בלי להתחנחן ובלי לזלזל בקוראים - גם אם הם לא הגיעו להתפתחות מנטלית מלאה, זה צריך להיות מעניין וחכם, זה יכול להיות מפחיד או משעשע או עצוב או גם וגם וגם.

ואחרי שקראתי לא מעט דברים כאלה בשנה-שנתיים האחרונות, אני יכול להגיד בוודאות שפיתחתי סוג של סייסמוגרף שמנבא לי די מהר במה מדובר - אם זה עוד שיבוט אידיוטי שתופס טרמפ על טרנדים טרילוגיים בסגנון משחקי הרעב, ערפדיות סקסיות עם חץ וקשת, שוכני תחתיות ערמומיים ואנשי זאב למיניהם, או שמדובר דווקא ביצירה חדשה, כזו שלא דומה לכלום ושאפשר להתרווח ולקרוא אותה בלי להרגיש שתאי המוח שלך קמלים וגוועים מחוסר חמצן. נכון שזה נראה קשה, נכון שזה כמעט בלתי אפשרי, בייחוד כשהפיתויים הכלכליים שעומדים לנגד עיניהם של סופרי-נעורים-לא-כאלה-מוכשרים הם כה גדולים. אז נכון, לא כל מה שאני מגדיר כ"זבלון" ייראה כזה גם בעיניה של בת החמש עשרה הממוצעת שמאבדת את הכרתה כשהיא חושבת על מוצץ-דם חתיך שיהפוך אותה לשלו, או כשהיא רואה בפעם השבעתאלפים את ההופעה השולטתתטטט של וואן דיירקשן, אבל נדמה לי שאכלתי מספיק ספרות נעורים וארוחות ילדים כדי לדעת לפחות מה אני רוצה לקרוא, ושנגיד לילדה שלי ייטב פי מאה לקרוא את "הסיפור שאינו נגמר" מאשר את "האקדמיה לערפדים".

ת'כלס, אבל - למה אני חופר כאן? מה עם "הגל החמישי"? האם הוא שווה? האם הוא מתאים? האם הוא מקורי וחכם ויפה או זול ודפוק ונרפה? מרפרוף מהיר על הביקורות שלפניי כאן, נראה שמדובר בהצלחה רבתי, ואני יכול להבין למה. נראה שהספר הזה, למרות הטון הציני הכמעט-משועשע שיש בו, שואף לקצת יותר עומק מאשר ספר-הנוער הממוצע. השפה העכשווית שלו היא לגמרי זו שבני נוער אמריקאיים ישתמשו בה אילו היתה נופלת להם כרגע אפוקליפסה על הראש, ולכן הסיפור עצמו, למרות המופרכות שלו (חייזרים שמנסים/משתלטים על כדור הארץ), מתקבל כאמין, לעומת ספר כמו "משחקי הרעב" שלא קורה כאן ועכשיו אלא בעתיד רחוק ושונה דרמטית, ולכן השפה שלו היא יותר כללית ופחות מובהקת, ולכן גם פחות אמינה ממה שיש כאן. אהבתי מאוד את העובדה שהדמות הראשית מלגלגת על כך שכולם חשבו שחייזרים יהיו יצורים קטנים ירוקים עם עיניים גדולות ושאפשר יהיה להידבר איתם, וגם על כך שדמיינו שהם יהיו חרקים גדולים שלמרות שהם ישמידו חלק גדול מהאנושות, החלק שנשאר יתאגד וייצא למלחמה וינקנק אותם מהכדור "שלנו", סוג של קלישאה שחוזרת כמו קללה כמעט בכל סרט חייזרים שנוצר אי פעם. לא, ריק יאנסי עושה כאן משהו מצויין ושואב את השראתו לשם שינוי מהטובים ביותר - לא, לא ממשחקי הרעב אלא מסרט החייזרים הקלאסי "פלישת חוטפי הגופות". החייזרים הם לא רובוטים ענקיים או חרקים או נראים כמו אי.טי., אלא תודעות מתוחכמות שמשתמשות בבני האדם כנשאים ללא ידיעתם וכך אי אפשר ממש להבדיל בין חייזרים לבני אדם, וכך גם קשה לאין-שיעור להילחם בהם. בכלל, האווירה בספר - שבאה לידי ביטוי גם בכותרת המשנה שלו - "ברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו" היא תבוסתנית על גבול הפראנויה. לניצולים המועטים שעדיין נשארו אחרי גלי ההרס של החייזרים הפולשים אין מושג על מי הם יכולים לסמוך ומה לעזאזל קורה, וזה אחד הדברים הטובים הרבים שיש בספר.

אם אני צריך לפרט מה הספר הזה עשה לי ולמה, בעיניי, למרות מה שכתבתי כאן מדובר ב"ספר בסדר" בלבד, אז ככה. הוא אכן עומד בסטנדרטים של כתיבה טובה שלא מאבדת גובה במשך כל אורך הספר (כ-500 עמודים. די ארוך) אבל מצד שני לוקה בפומפוזיות אמריקאית קלישאתית של סרטי חייזרים, במשפטי מחץ ובשנינות יתר שהיא אולי מגניבה אבל פוגמת באמינות וביכולת שלי לא לנחור בשאט נפש כשגיבור הספר נודר להילחם על כדור הארץ בשם אחותו הקטנה ומחזיק עד זוב דם את השרשרת שנתנה לו לפני שמתה, או כשכיתת החיילים שואגת בלהט "sir, yes sir!" כאחרונת הכיתות בסרטי חניכה על מלחמת וייטנאם. שנית, הדמויות כל הזמן מספרות לנו, לקוראים, מה הן חושבות ומרגישות באופן מלאכותי ומיותר, ומתעקשות להסביר ללא הרף ממה הן מפחדות ולמה, כאילו יש כאן voice over ואנחנו בסרט. עצה לכותבים עתידיים: תנו לקוראים לפחד לבד, ולהרגיש בעצמם את החשד, התקווה, תחושת השליחות והפראנויה. ושלישית, ואולי זה לא כל כך פייר לספר הזה, נראה לי שכבר קצת נמאס לי מהספרים האלה, שהאינפלציה המטורפת שחלה בכתיבתם בשנים האחרונות זהה פחות או יותר לממשלה שמדפיסה יותר מדי כסף ולעזאזל התוצאות.

יש עוד דברים טובים בספר הזה, חלקם קשורים דווקא בנקודת ההשקפה הספציפית שלי על החיים, והמחשבות הלא-מרפות שלי על מה יקרה בזמן אפוקליפסה אמיתית לאנשים אמיתיים, ובפרט לילדים הפרטיים שלי. איך אני אתנהג אילו הייתי צריך להציל רק חלק מילדיי? ואיך תשרוד הילדה שלי בת העשר אם היא תצטרך להילחם לבד על חייה? ומה יקרה ליואב שהוא תיכף רק בן שש ולעומר המתוק שהוא בן שנתיים והבוקר גרם לי להזיל דמעות כששר כמעט לבד (ועם יו"דים במקום למ"דים) את "לכובע שלי שלוש פינות"?

אבל זה באמת רק אני. אפשר גם לקרוא סתם ככה, בלי הקשרים. ובלי הקשרים, הספר הזה בהחלט מהנה, הוא לא מבריק אבל הוא גם בהחלט לא ספר רע. נראה לי שגדשתי קצת את סאת ספרי האפוקליפסות לחודש חודשיים הקרובים, ויחד עם הספר הקודם שכמעט הוציא לי את החשק לחיות, אני צריך לחזור לדברים אחרים. אולי מותחן פסיכולוגי בריטי, או קומדיה רומנטית. או משהו.


****

בעיני זה ספר נוראי.
אומנם הוא כתוב טוב והוא קריא מאוד אבל העלילה בו מזוויעה.כל העולם שלנו מת בצורה מחרידה (זה לא ספויילר, זה קורה ישר בהתחלה), נשארים רק קומץ ילדים שלא יכולים לסמוך על אף אחד. אין כמעט תקווה, תיאורי זוועה של חולי, של מוות ורצח של בני משפחה וחברים. זה פשוט מחריד.
אני בכלל לא מבינה למה צריך לכתוב ספר כזה. על אף שהדמויות הראשיות הן נערות ונערים, לדעתי הוא לא מתאים לנוער בכלל.
שימו לב

קיץ 2014. קצת יותר משנה. חמאס משגר טילים על חלק נרחב של הארץ. גם על מדינת תל אביב.
ו.. לא.
לא ממש פחדתי. ידעתי שיש מקלט, וכיפת ברזל, ושיש לנו הרבה זמן יחסית להגיע למרחב המוגן. פיזית לא ממש פחדתי שיקרה כאן משהו. לא פחדתי מהמלחמה.
אבל היה לי קשה לעשות את השינוי הזה במוח. שיש חופש גדול, אבל צריך לפנות מקום במוח גם לצוק איתן. זה היה כל כך פתאומי. זה היה אמור להיות החופש שלי. ולא הבנתי איך החופש הגדול האהוב והמוכר הופך לשגרת אזעקות.
ואז נהייתי קצת פרנואיד. פרנואיד ולעתים קרובות פסימי.

מאז החופש, כל פעם שהתקרב אירוע טוב, אירוע שאני מחכה לו, מצאתי את עצמי חושב דברים כמו: מה אם ירד גשם ולא נוכל ללכת? מה אם הם יבטלו את ההופעה בגלל החרם על ישראל? אל תצפה יותר מדי לככה וככה כי זה לא עומד לקרות.. זה בטוח יתבטל.. מה אם אני אהיה חולה בדיוק ביום שבו..? וכן הלאה.
והחלטתי שאני לא מצפה יותר לכלום. כי אי אפשר לדעת מראש מה יקרה בחיים. אז ניסיתי להשתיק את ההתלהבות, לנסות לחרוג ממנהגי האהוב ולא לתכנן יותר מדי קדימה. לנסות לחיות את הרגע.
ובכן.
זה לא עבד ממש. חייתי במין לחץ. וזה לא עשה לי טוב. כן התבטלו לי כל מיני דברים שציפיתי להם, אבל גם נהניתי מאוד בדברים שכן קרו. והייתה שנה בסדר בינתיים. אבל היה לי במשך הרבה מאוד זמן פחד בפנים. פחד שהדחקתי.
לא יודע אם זה קשור לאותו קיץ או לא, אבל מאז שכן בתוכי פחד קטנטן ונורא. אי אפשר להסביר אותו.

בהגל החמישי העולם שאנחנו מכירים מתמוטט. כן, זה הרבה יותר גרוע מרקטות. פלישת חייזרים. הרעיון בבסיסו נשמע מאוד ילדותי ומופרך. לא מקורי.
אבל האמת שהוא כל כך מושך ומרתק בספר הזה שכבר אין לי מושג מה חשבתי לעצמי.
קאסי, נערה רגילה בארצות הברית, מוצאת את עצמה לבד בגל החמישי (החייזרים תוקפים את כדור הארץ בגלים. כל גל הוא דרך מזוויעה אחרת לדלל את האוכלוסיה האנושית) באמצע הדרכים. לבד.
ומה שהיא עוברת כל כך מזוויע ובאותו זמן מדהים, והכל פתאומי כל כך.
אבל היא רק חלק קטן מהסיפור הגדול.
ויש המון חלקים בסיפור הזה. המון דמויות. המון צדדים שונים במערכה. כן כן, גם חייזרים.
אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי זה יהרוס את אלמנט ההפתעה שכל כך אהבתי בספר הזה, אבל אני יכול להגיד שמי שעומד לקרוא את הספר הזה עומד לעצור את הנשימה הרבה מאוד פעמים.
הוא כתוב טוב מאוד, העלילה סוחפת, ומאוד קל להתחבר אליו. לצערי הרב גם קל לשנוא אותו.

חטפתי כל כך הרבה סטירות מהספר הזה, ונהניתי בזמן שחטפתי אותן.
בעוד שבחיים האמיתיים קשה לי מאוד עם שינויים, בספר הזה מאוד אהבתי את השינויים.
אפשר להגיד שהוא עזר לי לקחת את החיים בפרופורציות.
אז כן, כללית החליטו לשבות בדיוק ביום שבו התור לאורתודנט שחיכיתי לו כבר חודשיים. כן, בדיוק בשנה הזאת כיתות ט' לא טסים לצרפת. וכן, היית חולה בדיוק בתקופה שבה היית אמור ללמוד למבחן גורלי במגן דוד אדום ויצא לך גרוע.
לא הכל הסתדר כמו שקיווית. ולא היה קל השנה.

אבל יש דברים הרבה יותר גרועים!
העולם שלנו לא מתמוטט, חייזרים לא תוקפים אותנו ולפי מיטב ידיעתי אני לא תקוע בלי המשפחה ובלי אף אחד באמצע יער דומם ובו אורבים רוצחים.
תודה "הגל החמישי", תודה.
ותודה לאור שבזכותו קראתי את זה.

לפני שנתיים הלכנו לטיול בנחל דרגות, נחל שנחשב אחד מהקשים בארץ (אפילו מסוכן, לפי המדריך הפסימי שנתקלנו בו בדרך). דשדשנו במים ירוקים, עשינו סנפלינג על קירות של אבן, תכלס- זו הייתה חוויה מדהימה. אבל יש דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח מאותו טיול; זה היה לקראת הסוף, והגענו לירידה קטנה שהיה צריך להתיישב על הישבן כדי לעבור אותה. קודם אחותי, אחר כך אני, אחר כך חבר של אבא שלי שהצטרף אלינו לטיול. אבא שלי החליט לעשות חוכמות- ובמקום לשבת, הגיע למסקנה שהוא יכול לעבור דרך החריץ שם בין האבנים, ומשם חבר שלו (שהיה בסביבות המטר שמונים פלוס פלוס) ״יתפוס״ אותו ויעזור לו להגיע לקרקע בטוחה. אבל שנייה אחרי שהוא החליק שם בחריץ הגבוה, אותו חבר צעק ״לא!״, כשהבין שבעצם ההסתברות שהוא יתפוס אותו לא גבוהה כמו שהם חשבו- אבל זה היה מאוחר מדי. אבא שלי כבר הדרדר שם בחריץ הקטן.
אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי- הלב שלי עצר לשנייה, כשראיתי שהכיוון שהוא צולל אליו הוא בדיוק אל אבן שפיצית שם בדרך. צועקת ׳אבא!׳ קטן והיסטרי, מדמיינת את
הראש שלו נוחת על האבן הזו ונסדק. הזמן נעמד, ורק אבא שלי זז בסלואו- מושן, והדמיון שלי יוצר תמונות מעורפלות שלו נופל על הראש, ואז הוא מתאפס אל אבא ושוב מדמיין את הפגיעה.
ברגע האחרון נשלחה הברך שלו להציל את המצב, והוא יצא מזה בצליעה קלה ולא יותר. אבל מה מנע ממנו ליפול בצורה יותר גרועה? מה מנע מהראש של אבא שלי להתפצפץ על האבן? לא, זה לא רק אינסטינקטים טובים. אגלה לכם סוד.
מזל.
הו, כן. הכל כאן זה מזל. כל דבר שיש לי ולכם הוא סך הכל מזל. קצת מפחיד לחשוב על זה ככה, לא? מזל שאני חכמה. מזל שאני יודעת לכתוב. מזל שיש לי הורים אוהבים. מזל שאני טובה בספורט. מזל שאבא שלי עובד, ומרוויח. מזל שלא נולדתי בתור מקק, או בעידן הדינוזאורים.
מזל שלא נולדתי בזמן של פלישת חייזרים.

********
הדעות שלי חלוקות לגבי הספר הזה- הרעיון המקורי, המרתק, עשה את העבודה.
גם הכתיבה הייתה טובה, למרות שלא הרבה מעל הציפיות שלי מספר נוער.
אבל הדמויות הן אלה שהרסו לי. סיפור האהבה בין הדמות הראשית לבין הבחור שהציל אותה הרגיש לי דביק מדי; ובכלל, אוון לא היה מציאותי. הבחור יפה. מצחיק. חכם. רגיש. יפה. מסתורי. חזק. יפה. כן, כמות הפעמים שהדמות הראשית מזכירה את זה מרחיקת- לכת, והצליחה לשגע אותי. לא מצאתי בו פגם אחד! הוא פשוט הבחור המושלם שאוהב את קטניס. סליחה, קטסה. לא. רגע. קאסיה? הו, כן! קאסי.
אופס.

האמת היא שלא יפה לזלזל ככה בספר- הוא באמת היה טוב. כמו זריקת אנדרנלין, כמו סרט אקשן ורומן בו זמנית.
אז נכון, לא כל כך אהבתי את הדמות הראשית- הרגשתי שאני קוראת את אותה אחת שכבר קראתי המון. קטניס בגלגול מספר שלוש. או אולי בעצם חמש? הפסקתי לספור. ואת הבן זוג שלה גם לא חיבבתי רוב הזמן, שהיה התמצית של אדוארד ופיטה ואולי גם גייל ופרינס צ׳ארמינג. טוב, לא תמיד- הוא לא מנצנץ באור- אז זה כבר יתרון משמעותי.
שוב אני מרושעת.
היו סיפורים מקבילים שבהחלט מצאו חן בעיניי, עם דמויות שבנויות הרבה יותר טוב ועגול ממיס קטניס ואדוארד, והעניקו נפח לסיפור הראשי. ושוב, הרעיון היה מצוין.

אבל הוא לא הזיז כלום אצלי. אמרתי באחת הביקורות שלי שספרים לוקחים נתח מהלב שלי ומשאירים לי מתנה במקומו-ואני לא בטוחה שהספר הזה לקח לו משהו.
הוא פשוט נמצא שם, עוד ספר טוב ומקורי שקראתי. וזהו. עוד אנשים אמיצים מדהימים ויפים עם כמויות עודפות של מזל וכישרון שמצאו לעצמן בני זוג בעיצומו של סוף עידן האנושות.
הו, אני לא יודעת. כנראה שאחרי רצף של ספרים כל כך טובים, אני מתקשה להתרגש מספרים ברמה נמוכה יותר.
לבוגרי סימניה- כנראה אפשר לוותר. אבל הנוער שכאן, וול, אני בטוחה שמאוד יהנה ממשחקי הרעב דור 2.
שוב אני מרשעת.
אוף.

אם תסתכלו על מדף ספרי הנוער בחנויות, תוכלו לראות שכמעט לכל אחד ואחד מהספרים שם יש משפט המלצה על הכריכה הקדמית. אם תסתכלו עוד קצת, תגלו ספר שחור עם כריכה מקסימה שאין עליה ולו המלצה אחת (בתקציר יש, אבל זה הרבה פחות בולט). מה שכן כתוב עליה הוא "הגל החמישי" באותיות כתומות נפלאות ושם הסופר באותיות לבנות קטנות יותר - גם את זה כבר קשה למצוא.

קאסי (קיצור של קסיופאה, לא של קסנדרה) היא ילדה רגילה לגמרי. היא אפילו דלוקה על בן (שגם קוראים לו בן) שלא מודע לקיומה. "ואז יש עוד בחור ואז בן נהיה מודע לקיומה ואז יש משולש אהבה ופוצי מוצי".
אז זהו, שלא בדיוק.
במקום עוד בחור יש חייזרים שמתכננים למחות את האנושות מעל פני האדמה באמצעות "גלים" - פלישות והפרעות בשגרת החיים בזו אחר זו.
אחרי הגל הרביעי שבו מליונים נמחו על ידי מגיפה (שבה נספתה אמא של קאסי) מגיעים אוטובוסי בית ספר צהובים לאסוף את הילדים הקטנים ולוקחים את סאמי ולא את דובי וכן את ההבטחה של קאסי, שמבטיחה לאחיה שגם היא ואבא יגיעו עוד מעט.
מיד אחרי שהאוטובוס נוסע אבא של קאסי נורה והיא נשארת לבד (לא ממש ספויילר).
אחרי זה כן מגיע עוד בחור, שמבטיח שהוא בן אנוש, ויש גם זומבי והמון נקודות מבט שמצד אחד מוסיפות ומצד שני קצת מבלבלות. לפעמים לקח לי קצת זמן להבין מי מספר כל חלק (ולפעמים זה בכלל בגוף שלישי) אבל זה מעניין וזה מיוחד ותוך שילוב עם כתיבה מדהימה מוצג לנו עולם שלם שמאבד משלמותו עם בוא האפוקליפסה.

אז הכתיבה באמת מדהימה והרעיון אדיר ושוב יש בחורה שנקצצים לה חמישה-עשר סנטימטרים מהשיער וגם אח(ות) קטן(ה) וגם היא מעולם לא השתמשה בנשק אבל כשמגיע הצורך זה לא בא לה פתאום ככה בקלות, מה שהרבה גיבורות מפליאות לגלות שקורה להן כהינף עין בהרבה ספרים שיצאו אחרי משחקי הרעב.
אז ההמלצה בתקציר אומנם כן כוללת את המילים "משחקי הרעב", אבל כמו שאור ציין בביקורת שלו על הספר הכתום יש את זה ביותר מדי ספרי נוער בזמן האחרון.

הספר הזה זה המסע של קאסי ודובי בעקבות הבטחה שחצי ממנה לא יוכל להתמלא לעולם ואתם רוצים להיות חלק ממנו.

מכירים את הרגע הזה שאתם מבינים שאתם קוראים יותר מדי?
כן, ממש עכשיו חוויתי רגע כזה.
ואל תגידו לי "אין דבר כזה לקרוא יותר מדי." זה כמו האימהות האלו שאומרות לך, "תשתי, תשתי, אין דבר כזה לשתות יותר מדי," ואז את הולכת לאיזו הרצאה נגד עישון ומגלה ששתיית יתר תעשה לך בצקות במח ונזק לכל החיים.
זה בדיוק אותו הדבר.
אז ברגע שאת קוראת ספר, ומגלה שכל חלק בו מזכיר לך ספר אחר, את מבינה שהגעת למצב כזה. וזה גורם לי להעריץ סופרים שמוצאים רעיונות מקוריים לחלוטין.
כפי שהבנתם, הספר הנ"ל הוא לא כזה. אבל חוץ מאי המקוריות שלו, אני לא מוצאת בו חסרונות מהותיים אחרים.

העלילה מתחילה בדיוק כמו עשרים הדקות הראשונות בסרט "ברוכים הבאים לזומבי לנד". לכל אלו שלא ראו – וכדאי שיעשו את זה בזמן הקרוב – הסרט והספר מתחילים בנער (בסרט) או נערה (בספר) בודד/ה, בעולם שהותקף ע"י זומבים/חייזרים. שניהם מציבים לעצמם כללים, שלאחר מכן לא יוכלו לעמוד בהם. שניהם איבדו אנשים יקרים להם. שניהם נותרו בחיים רק בזכות הכללים האלו, והרבה הרבה מזל. ובשלב מסוים, שניהם שוברים את אחד הכללים והעלילה מסתבכת. ולכל התוהים למיניהם – הספר והסרט לא קשורים זה לזה בשום אופן.
ואם נעזוב לרגע את ההשוואה הזו, נוכל להגיע לרגע שבו קאסי מקאסיופאה, גיבורת הספר, שוברת את הכלל שלה – לא לסמוך על אף אחד. היא סומכת על אוון, הבחור החתיך שהציל אותה. וכבר מתקציר ברור לכולנו שזו טעות גמורה.
אז מכאן הספר מתפתח, וכבר יש לנו גיבור נוסף – בן פאריש. בן נמצא במקום אחר לחלוטין. הוא לוחם, חלק מצבא, מקדיש את כל חיו ללוחמה בחייזרים שלקחו ממנו את כל מה שהיה חשוב לו. הוא מתחבר עם אחיה הקטן של קאסי, וכך העלילות משתלבות.
והוא מגלה משהו – ספויילר – החייזרים יכולים להשתמש בבני אדם כגופים מארחים. שזה, כמובן, כמעט העתקה מהספר המעולה "גוף מארח".
ככל שהעלילה מתקדמת, הספר מזכיר לי עוד ועוד ספרים שקראתי בעבר.
וזו הסיבה שבעקבותיה הבנתי שאני קוראת יותר מדי.

אבל אם נעזוב לרגע את החיסרון הזה, הספר מדהים. הכתיבה זורמת ומרתקת, העובדה שהסופר לא חוסך בתגובות קיצוניות ובקללות רק מדגישה את האנושיות שבספר. (כן, אני יודעת. ב"תיכון לילה" אמרתי שקללות זה רע. אבל מה לעשות שזה לא אותו הדבר? אני לא ממש רואה מישהו בחיים האמיתיים אומר "זו אהבה בין ידידים" ואז צועק "זין על הכול"). הדמויות אמיתיות להחריד, מלאות חסרונות ופגמים, וזה מצוין. זה גורם לך להזדהות. ואפילו אם מעולם לא נמצאת במצב שבו כל אוכלוסיית העולם עומדת להיכחד ע"י מין לא ידוע של חייזרים, יהיה לך קל יותר להזדהות עם קאסי הצינית והאגרסיבית מאשר עם אלי היפה, החכמה והנערצת מ"תיכון לילה".
גם העלילה טובה – עזבו לרגע את העובדה שהיא לא חדשנית במיוחד. היא קצבית ומותחת, מלאת תפניות אבל גם לא מובנת מאליה. יש בה גם כמה קטעים שבבירור גורמים לך לחייך. ("כי הוא האדם הראשון שדיברתי איתו זה שבועות, אם לא מביאים בחשבון את הדובון, ובאמת עדיף שלא.") כל מה שצריך בספר.

ודבר אחרון ואולי הכי חשוב: הרומנטיקה.
אני חולת רומנים. אם תביאו לי ספר שאין בו בשום צורה סיפור אהבה, תבזבזו את זמני. וגם סיפור האהבה צריך להבנות טוב – אתה לא יכול להתאהב באדם שכרגע פגשת.
אז בספר הנוכחי יש שני סיפורי אהבה, ושניהם מצוינים. ואיך אני יודעת את זה? זה די פשוט. אני מחייכת כמו מטומטמת בקטעים שהם אפילו לא מצחיקים. זה גורם לי לאהוב את הספר עוד יותר.

אז הספר מצוין. אין לי עוד הרבה מה להוסיף. היה שווה את המחיר המלא ששילמתי עליו בגלל חוק הסופרים החדש או מה שזה לא יהיה.
החוק הזה מאמלל לי את החיים.
בקיצור, לכו תקנו אם יש לכם כסף. אם לא –
תלוו ממישהו. ואז תלכו לקנות.

מכירים את זה שז'אנר מסוים כל כך חרוש ומסופר ביותר מידי גרסאות שאין לכם כוח כבר להתקרב אליו?
כן, אז זה.
קראתי הרבה ספרים על חייזרים. ראיתי הרבה סרטים על חייזרים. צפיתי ב ה מ ו ן סדרות על חייזרים. ברור שזה היה צריך להימאס עליי מתישהו, לא?

בחיפושים אחר הספר המושלם שיעביר לי את הזמן לאט אבל מהר, שיגעתי את כל המוכרות בחנות הספרים והכרזתי שאין יותר מה לקרוא בעולם הזה. למרות שהספרייה שבחדר של מפוצצת בספרים שעדיין לא קראתי, חיפשתי משהו מלהיב ואחר שמלא באקשן, ואם לא באקשן, אז לפחות משהו שימצא חן בעיניי.
אני נורא בררנית כזה מגיע לספרים שלי.
אבל כשאין כבר מה לקרוא, או לקנות, או להפסיק להשתעמם בגללו, אני חייבת להפסיק להיות בררנית.
אז לקחתי את הספר הזה. והייתי די עצבנית שיצאתי מחנות ספרים עם ז'אנר שאני מתרחקת ממנו לבינתיים בספרים (כי לצערי, לעזוב את דוקטור הו וסטאר וורס קצת קשה לי) כי נמאס לי יותר מידי ממנו.
משכתי את הזמן. הוא ישב על השולחן כתיבה שלי במשך לפחות שבוע. ואז זה הגיע, השעמום המעצבן והמשגע והגרוע מאוד. לא נשארה לי ברירה. הייתי חייבת לקרוא את הספר.
אז קראתי.

אחרי שסיימתי את הספר רציתי לבכות. אני שונאת סופים. אני שונאת סופים יותר משאני שונאת סופרים סאדיסטיים. והיה לי קשה להיפרד מקאסי. ומסאמי. ואוון. ורינגר. ולעזאזל, כמה שרציתי המשך באותו רגע. רציתי עוד קצת מקאסי הצינית והעצבנית, שהיא למעשה כל נערה מתבגרת, רק בעולם שנחרב. היא ממשיכה להיות נערה. עדיין יש לה ספקות ודאגות ועצבים, ועדיין יש לה התאהבות שכנראה תימשך לנצח על בחור שכנראה מת. (אזהרת ספויילר: הוא לא מת. הוא חיי. ואז הם נפגשים, דיי בסוף של הספר. מה שאני לגמרי לא אוהבת. כי בן פאריש מעצבן אותי.)
וסאמי. סאמי החמוד והמתוק והנהדר שלא מפסיק לגרום לי להיות עצובה בגללו. או לקוות שקאסי באמת תחזור אליו. והיא באמת חוזרת, והבחור הקטן והאמיץ הזה אוהב את אחותו כל כך.
ריק יאנסי באמת שבר לי את הלב. הדרך שבה הוא כתב את נקודות המבט בצורה מדהימה, שינה את הדמויות ונתן להם עומק שלא נגמר. עם קאסי שלא הפסיקה להעציב, ולהצחיק, ולהפתיע, ולרגש. ובדיוק ככה רוב הדמויות. הוא עשה עבודה מדהימה.
הספר השני, לפי מה שהבנתי, בתהליכי תרגום. אני בהחלט הולכת לקרוא את כל הטרילוגיה.

איך לסכם?
גל ראשון. כיבוי אורות
גל שני. שיטפון
גל שלישי. מגפה
גל רביעי.משתיקים
גל חמישי...

טוב, האפוקליפסה כאן, האנושות מתה, חייזרים משתלטים על כדור הארץ ומה עוד צריך?
הספר עצמו היה בליל אחד גדול וקשה של מילים שלוקח זמן להבין, אך ברגע בו אתה מבין אתה לא יכול להרפות
הספר מספר על המאבק שלנו, האנושות סביב הסוף. זה לא הספר הראשון ולא האחרון בו נאמר ויאמר- אני רוצה לחיות.
כיצד נוכל להיאבק? בשלב הזה אין כבר בחירה האם לחיות או למות אלא כיצד נמות.
המאבק המתמשך נגד מה שקורה, מה שהכירו, העולם שלפני זה מה שמשך אותי לספר. אני מאמינה שריק שיקף בצורה מדויקת עד כמה שרק יכל את המציאות במקרה של פלישה חייזרית.
טוב, אז מתברר שפלישה חייזרית זה לא בדיוק אי. טי. ביקור קצר ונחמד. לא. בכלל לא.
הם פולשים, הם הורגים. הם חכמים מאיתנו והם ישמידו אותנו.
ובכן, בהצלחה לאנושות!

באת שאין לי הרבה לומר על כך, רק החיבור המדהים עם המציאות העלילה המקורית (שמעתם נכון מקורית!).
אמנם במהלך הספר ישנה שאלה מרכזית ששיגעה אותי וכנראה גם משכה אותי להמשיך הלאה והיא- למה?
למה הם תקפו?
למה הם חיכו?
למה הם חיים?
למה לא השמידו את כולם?




לסיכום.
ספר מעניין וממכר

אזהרה
תתחילו ולא בטוח שתוכלו להיגמל

מומלץ לא לקרוא לפני השינה ולא מומלץ לאנשים עם פחד מפלישת חייזרים

תהנו!
אני הייתי אני ואני בהחלט מקווה שאתם אתם ולא חייזרים במקרה
לילה טוב:)