ביקורת ספרותית על נאמנים - מפוצלים #3 מאת ורוניקה רוֹת
ספר מעולה

---

הספר האחרון! הספר האחרון! אני לא קולטת את זה שזהו. זה הספר האחרון, הרגשות, המחשבות והמלחמות הסתיימו. חשבתי הרבה איך אני אכתוב ביקורת על הספר האחרון, ואם אכתוב. קשה לי לעשות את זה, כי כשאני אלחץ על שלח/י, הכל יסתיים. אולי מידי פעם אחזור ברפרוף על הספרים הקודמים, אבל זהו. לא יהיו יותר המתנות רבות, מתח, ציפייה. לפני שקראתי את נאמנים קראתי שורוניקה רות מחליטה לסיים את הסדרה בספר השלישי. הופתעתי. ותאמינו לי, זאת לא הייתה הפתעה נעימה במיוחד. ורוניקה רות הצליחה לחשוב על רעיון (לגמרי שלה) ולכתוב אותו, בצורה מדהימה. אפילו אומר בצורה מושלמת. בגלל זה באה האכזבה. רוב הסופרים של ימינו (ריק ריירדן, קסנדרה קלייר ועוד רבים אחרים...), כותבים סדרות המשך שימשיכו לצאת כנראה עד שאהיה בת 30, ואראה אותן לילדים שלי (בתקווה שיקראו, כמובן). אבל שנכנסתי לאתר של סטימצקי וראיתי קישור לדף של הספר הרגשתי אופטימית. רציתי ליהנות כמה שיותר מהספר, להשאיר אותו אצלי כמה שיותר זמן. לפני שהשגתי את הספר, עשיתי עליו מחקר. כן, אני קורבן של ספויילר. לצערי הרב, נולדתי חסרת סבלנות (זה עובר במשפחה), ורציתי לגלות מה יקרה בסוף. נקרא למה שגיליתי הספויילר. ומבטיחה מתי שאגלה את הספויילר, אכתוב אזהרה. מה ששונא עליך על תעשה לחברך. כן, בכל אופן באותו יום ההגעה לסטימצקי הייתה בעייתית. באחד מהימים של מבצע צוק איתן (שאין לי מושג איך אנשים עוקבים אחר הימים), הספר יצא. רצתי למטבח לאימא שלי, ואמרתי לה. אימא שלי מבינה את אהבתי לספרים ויודעת שאין סיכוי שאוותר לה לא ללכת. אז נסענו. ובדיוק שנכנסנו לאוטו, אזעקה. כיף, לא? כן, האמת שזה היה די מרגש. באזור שלי לא היו אזעקות, ובאותו מבצע חטפנו די הרבה. אמרתי כבר שאני אף פעם לא מוותרת?! טוב, אז המשכנו. הגענו לסטימצקי, מיהרתי אל המוכרת (שכבר מכירה אותי) ובלי לשאול היא הביאה לי אותו. נאמנים היה בידיים שלי. לא יכולתי לנשום. השם אדית פריור החל מהדהד בראשי. רפרפתי על הכריכה, שמחה שהשאירו את הכריכה המקורית, ומיהרתי לפרק הראשון. סיימתי אותו די מהר. אימא שלי בדקה עדיין ספרים, ולי לא היה סבלנות. דפדפתי לעמודים האחרונים.
מעכשיו, מי שלא קרא עדיין את הספר שלא ימשיך! אל תעשו את זה לעצמכם!
הספר נפתח בעמוד 390.
משפט אחד צד את עיני.
"איפה טריס?" אני שואל.
כן, מפה הבנתי שמה שקראתי היה נכון. חבל שכך. ניסיתי להדחיק, וטעיתי. טעיתי. ורוניקה רות באמת עשתה את זה!!
הייתי המומה באותו רגע, ואז רצתי לאימי, דמעות זולגות מעיני ואמרתי לה, כמעט בצעקה "טריס מתה!".
אימא שלי מבינה אותי, וראתה כבר את העצב שאני מוציאה על דמויות שמתות בספרים הקודמים שקראתי. בשנייה שיצאנו מסטימצקי, הייתה אזעקה. למה הצליל של האזעקה כל כך מפחיד? למה הם לא שמים משהו יותר שמח ולא מלחיץ?
רצנו לקלט בסביבה, וישבנו שם עשר דקות. דמעות עדיין זלגו מבין עיני, ואנשים שהיו שם חשבו שאני בוכה בגלל האזעקה. מישהי אחת הביאה לי כוס מים והרגיעה אותי שהכול יהיה בסדר ושאנחנו בחדר מוגן. כשיצאנו מהמקלט עשינו את דרכנו חזרה הביתה. למזלנו לא הייתה שום אזעקה. באותו ערב התחלתי לקרוא את נאמנים. פרק שני, פרק שלישי... כך המשכתי כל הלילה. ואז עצרתי בפרק העשירי. מכירים את ההרגשה שיש לך ספר טוב ביד שאתה לא רוצה לסיים? בשבילי זאת הרגשה רעה. במקרה הזה לפחות, עם הסוף הנוראי. למה הסופרת לא עשתה אותו ארוך יותר, או שהיה עדיף אם הייתי קוראת אותו באנגלית.
ועכשיו על העלילה.
ורוניקה רות גאונה! לא היה עולה בדעתי שהפלגים הם ניסוי.
ובקשר לקטע עם טהורי גנים ופגומי גנים- זה הראה לדעתי משהו על העולם שלנו. את האמת, זה אפילו הזכיר לי את השואה. הגרמנים שבחרו את הטובים יותר מבין העם שלהם, ואת השאר הם פשוט זרקו. אבל כולם בני אדם. לכולם יש עיניים, רגליים, ידיים. אז, לטהורי גנים יש עיניים טובות יותר? הם אמיצים יותר? זה שטויות. אהבתי את זה שהם התעקשו על כך שזה לא נכון. לא ויתרו. חשבתי שהספר יהיה עסוק באדית פריור. טעיתי. אולי היה קטע אחד בודד שמסביר מה היא, אבל כל השאר מראה שזה לא רלוונטי. שום דבר כבר לא נכון. הכל התהפך. בסוף הספר השני כולם הפכו להיות חסרי פלג. עכשיו לא נתונה להם שום בחירה. אווילן שללה מהם כול בחירה ובמירכאות העניקה להם חופש. חופש מהחלטות, חופש מהחלוקה של הפלגים שהכירו זמן רב כל כך. אבל כמו בכל שינוי, קיימים אלו שמתנגדים לו.
בגלל ההתקוממות הגדולה שאנשי העיר שיקגו עשו, המשרד מחליט למחוק להם את הזיכרון. הם רוצים למחוק להם את הזיכרון, למחוק להם את החיים כדי שלאנשי המשרד יהיה מספיק שקט בשביל לפתור את בעיית הפגומי גנים. אבל אין באמת כזה דבר. השאיפות שלהם שאפו לשלמות, והם רק גרמו יותר נזק. כל המוסיף גורע. אין דבר כזה מושלם. עדיף להסתפק במה שיש.
כמובן שהחבורה לא נותנת לזה לקרות, והם מחליטים לפזר את סרום הזיכרון במשרד. שימוש בנשק נגד אותו נשק. אבל כשאין בררה בוחרים להציל את האנשים החשובים לך. על מנת לפזר את סרום הזיכרון, ולהציל את משפחותיהם, צריך קורבן. וכבר מפה הבנתי מי זה הולך להיות. בספר השני הערצתי את טריס על זה שהקריבה את עצמה. אחד הדרכים להיות אמיץ היא להקריב את עצמך למען מישהו אחר. לא כעסתי עליה, לא שנאתי אותה. רק חשבתי שזה לא מציאותי. אבל מי אני שאדע מה מציאותי ומה לא. היא רצתה להקריב את עצמה למען חבריה. מה רע בזה?!
בהתחלה רוצים שכיילב הוא זה שילך. טריס מרגישה על כך רגשות אשם. והיא מבינה שהיא לא יכולה לתת לו למות. כי הוא רוצה למות בדרך שהיא לא נכונה. הוא רוצה להקריב את עצמו בשביל לשכוח. לשכוח את כל מה שעשה, ולא להראות לה שהוא אוהב אותה, שזאת הדרך היחידה שיש לו בשביל להראות לה שהוא אוהב אותה ומצטער. ידעתי שהיא לא הולכת לתת לו לעשות זאת. לא אחרי הסיבה שהוא בחר לעצמו. כעסתי. כעסתי עליו שהוא רוצה למות בגלל הסיבה הזאת. שהוא כל כך אנכי. אבל באותו רגע שהיא הפנתה אליו את האקדח כדי שהיא זאת שתמות, הבנתי שמשפחה תמיד נשארת משפחה. היא בחרה בסיבה הנכונה, והוא לא. ואם הוא היה עושה את זה המוות שלו לא היה נכון. לא הייתה לו סיבה מוצדקת.
ואז הגיעה הירייה. ועוד ירייה. דמעה ועוד דמעה שנופלת על הכרית בחדר שלי. ואז צעקות שנובעות מפי. לא אכפת לי כמה חזקות הן. היא מתה. ואני ידעתי, ידעתי והמשכתי לקרוא. היא מתה. אולי גם כשידעתי אני הדחקתי זאת. מנסה להשאיר אותה כמה שיותר זמן. לא להגיע לפרק ההוא.
החזקתי את דף 379 דקות ארוכות. יודעת שלאחר שהעביר את הדף, היא לא תחזור. ויגיע פרק של טוביאס ויגיע הכאב העצום. הבכי, המוות שהוא היה כל כך לא רצוי. רק אם היא הייתה לוקחת את הרובה שלה. רק אם היא הייתה מוצאת סכין, או משהו והייתה מצליחה לגבור עליו. לגבור על דיויד.
"האם יסלחו לי על כל מה שעשיתי כדי להגיע לכאן?
אני רוצה שיסלחו לי.
יסלחו לי.
אני מאמינה שיסלחו לי".
קראתי את ארבעת המשפטים האלה הרבה זמן, בזמן שאני בוכה בשקט ואור מנורת הלילה מאיר את הדמעות.
לבסוף העברתי את הדף, ממשיכה לבכות. בכיתי עד העמוד האחרון. העמוד האחרון! זה נגמר! ולאחר מכן הפסקה האחרונה. נשמתי אוויר לפני שקראתי אותה והתחלתי לקרוא, מסיימת את הספר בחמשת המילים האחרונות "אנחנו מתקנים זה את זה".
למדתי הרבה מסדרת הספרים הזאת. בחירות. אנחנו צריכים להעריך אותן. בחיים ניתן לנו לבחור כמה שרק נרצה. ועכשיו גם להם. גם אם המלחמות עדיין לא הגיעו לסופם, הם השתחררו מהפלגים. הם השתחררו משלטון חסרי הפלג ועכשיו הם בלי כלום. בוחרים לעצמם עבודה, לובשים בגדים סתם ככה, ולא לפי צבע וגרים איש ליד איש. בצורה לא מסודרת. לא לפי קבוצות, אלא כולם ביחד.
אנחנו לעולם לא נצליח לחיות חיים מושלמים, אך אנחנו כן חיים חיים כמעט מושלמים וזה מה שחשוב.
אני אנצל את הביקורת הזאת להגיד תודה לרוניקה רות. אחרי הכל היא לימדה אותי הרבה דברים על החיים, ובזכותה שברתי את השיא שלי והלכתי לישון בחמש בבוקר! ^^

» ביקורות נוספות של קליירי פריי
» ביקורות נוספות על נאמנים - מפוצלים #3