ביקורת ספרותית על נאמנים - מפוצלים #3 מאת ורוניקה רוֹת
ספר מעולה

---

קל לי מאוד להקביל את העלילה של הספר לעלילה שבעולמנו, כי אני מוצאת שלשניים מכנה משותף קולני במיוחד.
המאפיין הגדול ביותר של הסדרה הוא כנראה ההפליה וההכללה. שני התגובות האלו יוצרות נוסחה כימית לא בריאה עבור הדמויות ולכן יש להם הרבה מה לומר בנושא.

אפילו אז, כשסיימתי את הסדרה לפני יותר משלוש שנים כבר ידעתי. ידעתי שהספר הזה הוא התגלמותו של עולמנו בצורה קיצונית שמלאה בהרבה יותר הרפתקה.
היא משלבת לתוכה אין סוף חמלה ויושר, המון אדיבות ונאמנות טובענית שלעתים כובלת. היא יוצקת לתוכה הרבה יותר מידי אהבה וסכנה יפיפייה. בגידה שעלולה לקרוע לבבות ולהכריע את כף המאזניים. זניחות טרגית מהעבר, שקונה כלים לחוזק ואומץ לעתיד.
זוהי מציאות שכל אחד רואה בעיניו בדרך שונה אך לא שונה מאף אחד כי היא אותה מציאות סך הכל.
כנות, תבונה, אדיבות, אומץ וחמלה. חמשת התכונות שמפצלות את הספרים ויוצרות מאבקים שרק הטובים ביותר מצליחים לא להיכנע להם. וזה היה נשמע לי בדיוק כמו העולם שלנו בגרסה הרבה יותר רבגונית.

מאוד נוח להכות עם היד מאוגרפת על החזה מעל ללב ולומר: אשמנו, בגדנו.. מעטים האנשים שבאמת עושים את השינוי אחרי שמתוודים.
מאוד קל להיצמד לשגרה כרונית ולטייח את הדברים שמפריעים, לדשדש בין הקוצים ולשים לב רק לוורדים שצומחים ביניהם ולתלות בהם תקוות.
מאוד פשוט להפוך את הדף המקושקש והקרוע ולפתוח דף נקי וזך. במקום לנסות לנקות את השגיאות ולהדביק את השברים. פשוט כי "לתקן" זאת לא מילה גסה.

הכללים הם מקור כל הסדר בעולם. החוקים משמרים אותו והמשמר אוכף אותו. אבל כשהכללים מקולקלים, כשהסדר הוא שטיח שמתחתיו טיטו את הבלגן, כשהחוקים נוגדים זה את זה, כשהמשמר אוכף את עצמו. אז מותר לעמוד ולהגיד: חבר'ה, משהו לא בסדר.
אבל אף אחד אחר לא נעמד. מלבד טריס ופור. ולכן אני המעריצה מספר אחת שלהם.

ביאטריס פריור- שחונכה להנהן את הראש לכל בקשה שתופנה אליה. כעת היא מקעקעת את העבר שלה על הגב שלה- כדי שלעולם לא תוכל לראותו ומבטיחה לא להתעלם יותר מכל מה שכל השארים מתעלמים. היא קוראת לעצמה טריס ופורסת כנפיים ועפה הכי רחוק שהיא יכולה, כי היא יכולה. היא לא בוחרת באומץ, היא סך הכל מוציאה אותו מהמגירה שהיה סגור בה ומנפנפת בו לעולם. היא לא סוגרת את העיניים כשמשהו מרתיע אותה, היא מביטה בו ואומרת לו בדיוק מה היא חושבת עליו. היא הופכת את היוצרות ומשכתבת לעצמה דרך שתוביל אותה אל חלומות שהייתה בטוחה שלעולם לא תוכל להגשים. ואחרי שמגשימה אותן היא מבינה שאם אין לה מי לה.
טוביאס איטון- שכבול בשרשראות עד לשד עצמותיו, אותם שרשראות שאחרים רואים אותם כבטחון ששופע כי כבר מציף כל מקום בגופו. הוא עטוף בשקרים שהיה לו נוח להיצמד אליהם רק כי כבר תפרו לו את סוף הסיפור שלו מבלי לתת לו הזדמנות לרקום אותו לעצמו. הוא שבוי בצלם גדולים מימנו אבל בפנים יודע שהוא גדול כמוהם. הוא מאמץ לעצמו את המספר ארבע כשמו ותולה את כל תקוותיו בהישגיו להמעיט את החששות וללעוס את הפחד. לאט ובטוח הוא משקיף על האמת ומתנער מהשקר. לא רק שהוא מבין שהמקום שבו הוא נמצא טעון שיפור, הוא גם אמיץ מספיק כדי לעשות משהו בקשר לזה. הוא מפסיק לשבת בחיבוק ידיים ושולח אותם לעזרה כפי שהיה רוצה שיעשו בשבילו.

הסיבה היחידה שהעלילה הזאת כרוכה בספר פנטזיה ולא בספר היסטוריה היא כי הפחד שולט בעולמנו ובכל אחד מאיתנו. והוא מונע מאיתנו לעשות דברים שקל מאוד לחשוב אותם וקשה מאוד לבצע אותם. הוא כובל אותנו תחת ציפורניו ובונה סביבנו סורגים שלא קיימים בכלל, אבל מרגישים מידי מאוד אמיתיים.

********
"ממתי תרכובת של אש ומים יוצרת צבעים כאלו אינסופיים?" שאלה.
"ממתי שתחליטי". השיב.
פור היה האחד שלימד אותה שהיא מסוגלת לכל דבר בעולם. טוביאס היה האחד שהסביר לה מתי באמת כדאי לה להשתמש ביכולת הזאת ומתי עליה לשחרר. הבעיה הייתה ששניהם היו כבולים באותו גוף והיא אף פעם לא באמת ידעה מי דיבר אליה.
הם המשכו לצפות בשקיעה בדממה, בחמה שיורדת אל תוך המים ויוצרת ערבוביה שלעולם לא חוזרת ושבה על עצמה. וכל מה שהיא רצתה באמת היה שם באותו רגע- הוא והיא ולא יותר מיזה.
הוא נשף נשיפה שהיא לא הצליחה לזהות. "תבטיחי לי שאף פעם תשכחי?"
אז היא לטשה בו את עיניה פשוט כי הוא היה היצירה היפה ביותר שנבראה אי פעם. "שלא אשכח מה?" שאלה.
"את הטעויות שלך, את החסרונות שלך, את הפחדים שלך". אפילו אז, כשחשכה אימה להציף את השמים שמעליהם, אור היה כל מה שהרגישו.
היא לא הביטה באופק יותר. "הטעויות שלי לימדו אותי לקח וחישלו אותי, החסרונות שלי גילו לי מה היתרונות שלי, ואת הפחדים שלי הפכתי לשאיפות". היא הודתה לפניו. "אז לא נראה לי שאצליח לשכוח גם אם ממש אשתדל".
היא שמה לב לחיוך שצמח בזוית פיו. זה כל מה שנדרש כדי שתדע שהוא מרוצה מדבריה, משוכנע וגאה. ואף על פי שלא חייכה אליו חזרה הוא כבר ידע שלא נברא עדיין האדם שגאה בו יותר מימנה.
********

כתבתי\יצרתי את השיחה הזאת כי טריס ופור וביאטריס וטוביאס, שניהם הכילו אותי באופן מושלם במשך כל הקריאה. ורק רציתי לתת להם רגע משלהם לבד, כי הרגשתי שהייתי שם איתם בכל הקטעים האחרים בספרים.
מפוצלים, מורדים, נאמנים, מתארים באופן אותנטי תחושות ורגשות וציפיות בעת ובעונה אחת. והם שוו אותי בקסמם בלי ספק בכלל.

» ביקורות נוספות של גריפין
» ביקורות נוספות על נאמנים - מפוצלים #3